עד כמה שמספרים ומדידות הביאו לאנושות תועלת, הם לא חפים מחסרונות. התועלת העצומה של אומדן מדויק הובילה אותנו להיאחז בו ויצרה תלות שקשה להשתחרר ממנה. בין אם אנו מודדים זמן, צעדים או אושר, התוצאה היא בדרך כלל עלייה במתח ואף חתירה תחת המטרה שאותה אנו מנסים להשיג. לכן, נראה כי אימוץ גישה פחות מחויבת מדי פעם עשוי לאזן את התמונה.
נדמה כי אין למצוא בעולם כולו מכשיר חשמלי עם שעון שמכוון לזמן אמת. גם אם טרחתם לכוון את השעה במיקרוגל, פיית הכאוס תגיע לבקר בתוך כחודש ותשיב את הדברים לסדרם הטבעי, שבו הצג מראה את השעה באיזשהו מקום רנדומלי אחר בעולם. לא כולם יודעים זאת, אבל פיית הכאוס עושה לנו טובה נחמדה כשהיא משבשת שעונים.
כשהיא הופכת את השעון לבלתי שמיש, הפיה למעשה מפריעה ליריית הפתיחה של מרוץ מחשבות-התכנון-קדימה העוטות דוק של סטרס – מרוץ שניצת בכל פעם שאנו מביטים בשעון. כתוצאה היא מסייעת להפחית מתח, להאריך את תחושת הזמן ולהיות מרוכזים במה שקורה סביבנו ברגע הנתון. דייוויד קיין, כותב הבלוג Raptitude, מגדיל וטוען כי "ככל הנראה נוכל להשלים יותר עבודה וליהנות יותר מחיינו אם ניתקל בפחות שעונים".
הוא אף מערער על הנחת המוצא שלפיה עלינו להביט בשעון כדי לדעת את הזמן. שעונים, הוא מסביר, מקיפים אותנו מכל עבר. על היד, בטלפון, על צג המחשב, במכשירי חשמל, על הקיר ובמקומות יצירתיים נוספים. אבל האם אנחנו באמת צריכים לקבל את המידע על הזמן בפורמט של מספרים לאורך כל היום? מצב השמש והשעונים הביולוגיים שלנו מגלים לנו את הזמן בהערכה גסה באופן רציף. במקביל, "אפשר לקבוע התרעות לפגישות בקלות", הוא מסביר, וכך גם לכל נקודת עניין ספציפית בלו"ז שלנו. אז לשם מה נחוץ לנו מבט בשעון?
פחות שעונים – יותר זמן
קיין תוהה האם "ייתכן מצב של מודעות יתר לשעה ולדקה המדויקת". בדרך כלל כשהמינוח 'יתר' מצורף למילה, זה מספר על בעיה. ומה הבעיה ב'יתר' של שעונים? לדבריו, "כשאנו הופכים מודעים לשעה ולדקה באופן חוזר ונשנה, אנו מדורבנים לאמוד את התהליכים והיכולות שלנו בתדירות גבוהה מדי". האומדן הזה מזכיר לנו כל הזמן מה הספקנו, אבל גם מה עוד נשאר לנו – וכמה זמן לעשות זאת. אין ספק – לפעמים זה הכרחי. אבל בפעמים שזה לא הכרחי אנחנו משלמים מס מנטלי שלא לצורך. "הצצה בשעון […] מחברת, בעיני רוחנו, את מה שאנו עושים עכשיו עם כל מה שעלינו לעשות מאוחר יותר". פירוק הזמן ליחידות מדויקות שולח אותנו למסעות קוגניטיביים של תכנון, הערכה, אומדן ומשימות ניהוליות נוספות. הן אמנם הכרחיות, אבל לא בכל פעם שהעין חולפת על צג כלשהו. התזכורת הבלתי פוסקת למה שנותר לנו לעשות משאירה אותנו במצב קבוע של מתח. הפחתת התלות בשעונים עשויה אפוא להאט את השחיקה שלנו.
המנגנון הזה אינו ייחודי לזמן. קיין ממחיש בעזרת לחץ דם. הוא מתאר מציאות שבה נתוני לחץ הדם שלנו מופיעים בכל מקום שאליו אנו פונים. ללא צורך בבדיקת אחות, או כניסה לאתר המרפאה עם סיסמה. לחץ הדם היה מופיע בשעון, בטלפון, על שלטים אלקטרוניים ברחוב וכן הלאה. מצד אחד היינו הרבה יותר מודעים למצבנו הרפואי, אך מצד שני, "היינו מבלים כל כך הרבה זמן במצב בקרת-בריאות שלא היינו מסוגלים אפילו ליהנות מארוחה במסעדה מבלי לתהות מה משמעות הפעולה שלנו בתמונה הכוללת". לשיטתו, בנקודה מסוימת הלחץ והמתח יגברו על התועלת שבהיכרות הנתונים. כמו בעיירות באזור צ'רנוביל, כאשר לאחר הפיצוץ בכור הותקנו מדי קרינה בנקודות שונות ברחובות העיר. האם לתושבים, שבלאו הכי נאלצו להמשיך לשהות בעיר, המידע על הקרינה עזר? אם לשפוט לפי הסדרה צ'רנוביל של HBO, הם פשוט היו בפניקה, אך לא שינו דבר באורחותיהם.
הבעיה הנוספת עם הצצה תכופה בשעון היא פרגמנטציה של תפיסת הזמן. התזכורת הקבועה למצב השעון מונעת מאיתנו את תחושת ערפול הזמן, אשר במקרים רבים גורמת לחוויות שלנו להרגיש ארוכות יותר. כאשר אנחנו רואים מה השעה כל 10 דקות, הזמן שלנו מתחלק לפרקים קצרים מאוד ואנו לא חווים אותו כמכלול פתוח. אנחנו יכולים לראות את סוף החלק הנוכחי בכל הזדמנות. ולדברי קיין, מכיוון שזמן הוא המצאה אנושית, אנחנו לא חייבים להיקלע לסחרור הזה על בסיס קבוע.
השעון 'האנושי' בנמל התעופה סכיפהול, אמסטרדם. האם הצפייה באדם מצייר את הזמן מדי דקה מחדירה בכם שלווה?
זמן הוא אשליה מנטלית ולכן ניתן לתמרון
רגע, מה זאת אומרת המצאה אנושית? טוב, לא בדיוק המצאה אנושית, אלא רכיב תשתיתי בתודעה האנושית שלא בהכרח קיים מעבר לראש שלנו. כלומר זמן מובנה בקיום שלנו, אבל זה לא הופך אותו למאפיין במציאות שמחוץ לנו. נשמע פילוסופי, אבל למעשה זוהי תובנה נפוצה בקרב פיזיקאים רבים שמסבירים כי זמן הוא אשליה. המציאות האובייקטיבית מורכבת מאינספור 'הווים' וזמן הוא בסך הכול הדרך של האדם לשזור את הרגעים הללו לכדי סדר בעל משמעות. לנרטיב. זו אף לא טענה חדשה או מסעירה. כבר במאה ה-18 הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט דיבר על כך בביקורת התבונה הטהורה.
העובדה שהזמן הוא אשליה מקנה לו גמישות. לעתים אנו מרגישים שהזמן מתמוסס לנו בין האצבעות, ופעמים הוא מתנהל בעצלתיים על מי מנוחות. ככל שבנרטיב הזמן שלנו יש יותר נקודות התייחסות, כך אנו ערים למעבר שלו, ולכן הוא הוא מרגיש בתאוצה. נסו להיזכר בנסיעה שבה בהיתם משועממים מהחלון בזמן שהרכב שייט במהירות קבועה בכביש נידח, ולפתע שמתם לב כיצד נראה שהרכב נוסע מהר יותר כשהרווח בין קווי ההפרדה קטן. זה בדיוק האפקט של התבוננות תכופה בשעון.
תחושת התאוצה של הזמן מעצימה עוד יותר את הלחץ שנוצר כתוצאה מהתזכורת למשימות ופתיחת מרוץ התכנון. כלומר, כשאנו מביטים בשעון אנחנו גם נשאבים לתכנון ואומדן עצמי בתדירות לא נחוצה ובמקביל מרגישים שהזמן עובר מהר מאוד. כשמפחיתים את המבט בשעון הזמן מתרווח ואנחנו כבר לא עסוקים כל כך בהערכת ביצועים, אלא מתפנים לביצועים עצמם.
הצצות ב'מד-האושר' שלנו מרחיקות את האושר
האפקט הזה אינו ייחודי לזמן. כפי שטוען דייוויד רובסון ב-BBC Future, העיסוק באומדן עצמי גורם לעיכוב ושחיקה גם כאשר מדובר באושר שלנו. "הכי נכון להסתכל על אושר כעל ציפור ביישנית", הוא מסביר: "ככל שאתה מתאמץ יותר לתפוס אותה, כך היא מרחיקה עוף". הרעיון הזה התברר בין היתר במחקר של פרופסור לפסיכולוגיה אייריס מאוז מברקלי. היא ניסתה להבין "האם פשוט לשאול את השאלה – כמה מאושר אני? – עלול ליצור מודעות עצמית שמרסקת את התחושה שאנו מנסים לטפח". התשובה, בקצרה, היא כן.
בסדרה של ניסויים היא גילתה שכאשר מעוררים בקרב נבדקים שאלות לגבי האושר של עצמם, הם מדווחים על מידה נמוכה של אושר ביחס לקבוצת ביקורת. אומדן עצמי בתדירות גבוהה של מידת האושר, מסתבר, גורם לאפקט דומה שיש למבטים תכופים בשעון: הוא מפחית את התחושה שיש די ממנו. יותר מזה, מסביר רובסון, חוקרים אחרים מצאו קשר ישיר בין מרדף אחר אושר ובין תחושת תאוצה של הזמן. הנבדקים התבקשו לחבר רשימה בת 10 פריטים של הדברים שיובילו לאושר בחייהם. לאחר חיבור הרשימה הם השלימו מבדק לתפיסת הזמן והאושר. חיבור הרשימה, כך עלה במחקר, "גרם להם להיות מאוד מתוחים ביחס לזמן המוגבל שיש ברשותם להשלים את כל הדברים – וכתוצאה הם היו פחות מאושרים", כותב רובסון.
על פי חוקרים, הדרך להתגבר על בעיית ההתחמקות של אושר היא פשוט לעצב מחדש את הגדרות של תפיסת האושר ושל תפיסת הזמן. קיימות דרכים מגוונות לחשוב על שני ההיבטים הללו. מה שמציע קיין הוא להיות יותר אנלוגיים ביחס לזמן שלנו ולחוות אותו כמכלול רחב על ידי הסרת שעונים מעינינו; ומה שמציע רובסון הוא לחשוב על אושר כמשהו שקורה, לא כמצב שצריך להגיע אליו בכוח. אם משלבים את שתי ההמלצות הללו, אפשר לשרטט מסקנה כללית שלפיה טוב להיות מודעים לפרמטרים שונים במצבנו ברגעים נבחרים בקפידה, ובשאר הרגעים אפשר להוריד את האצבע מהדופק ופשוט לחיות את חיינו.
תמונת כותרת: Lina Zavgorodnia / shutterstock.com
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מדוע כשאנו מאלצים את עצמנו זה בדרך כלל לא עובד? הטיעון בעד להרפות ולזרום עם מה שבא
זמן פנוי יכול להפוך אותנו לשלווים ומאושרים – ומסתבר שיש דרכים לייצר אותו
הזמן 'טס' לכם ככל שאתם מתבגרים? אל דאגה, אפשר להאט אותו בדרכים פשוטות
עוד מרדיו מהות החיים:
