לווייתנים נצפו כשהם מתאבלים על מות גור; פילים באו להיפרד מחברה שמתה; ברווזים סירבו להיפרד זה מזה ובעלי חיים נוספים הפגינו התנהגויות שאנו נוטים לייחס רק לבני אדם. ד"ר ברברה ג'. קינג, ביולוגית אנתרופולוגית, מספרת בהרצאת TED על הרגשות של החיות וכיצד ההכרה בהן מעצבת מחדש את כל מה שאנו חושבים על הטבע.
האדם, מספרים לנו שירי הלל ושבח, הוא יצור יחיד במינו בין כל האחרים, נעלה ונשגב. מוחו המפותח ועולמו הפנימי הם תופעת טבע חד-פעמית ובלעדית. שאר בעלי החיים ניחנו במידה זו או אחרת של אינטליגנציה הישרדותית, אבל לא יותר מזה. על רגשות אין בכלל מה לדבר.
כל זה נעים ונחמד להעצמת האגו שלנו, אלא שהתפיסה הזו לא עומדת במבחן המציאות הפשוט ביותר. די להביט בפניו של כלב או בזנבו כדי להבין בצורה מדויקת את עולמו הפנימי. על פי ד"ר ברברה ג'. קינג, פרופסור לביולוגיה ואנתרופולוגית, מאמינה שהחוויות הרגשיות של בעלי החיים השונים אף עמוקות ומורכבות בהרבה מחשיפת שיניים או כשכוש בזנב. במחקרי השטח שלה חזתה באהבה, אֵבל, חבֵרוּת אמת ורגשות נוספים בקרב בעלי חיים מסוימים, מיונקים בעלי מוח מפותח ועד עופות משק.
היכולת שלנו לראות את העולם הרגשי של בעלי החיים, טוענת קינג, עשויה לשנות את הדרך שבה אנו תופסים את הטבע ופועלים בתוכו. לאדם שאינו עובד על בסיס קבוע עם בעלי חיים לא קל להבין או לראות את הרגשות שלהם. לכן, משימתה היא להביא את סיפוריהן של החיות לידיעת הקהל הרחב במטרה להמחיש את ההשלכות של מעשינו על הטבע ובתקווה לפתח מדיניות שלוקחת בחשבון את המאפיינים האמיתיים של היצורים השונים.
אנו מזהים התנהגות רגשית של חיות באינטואיטיביות כי היא קיימת גם אצלנו
ביולי 2018, עמוק אל אוגוסט של אותה שנה, נצפתה בצפון האוקיינוס השקט התנהגות משונה של נקבת לווייתן קטלן בשם טאלקווה. היא הייתה חלק מלהקת קטלנים שחיה סמוך לחופי מערב קנדה. הקטלנים, או לווייתני האורקה, הם מהחיות האינטליגנטיות שיש. "בתוך הרשת החברתית שלהם", מסבירה קינג, "הם חולקים הרגלים, מידע ואפילו חיבה. הם יוצרים תרבויות אוקיינוס אמיתיות". בקיץ 2018, אם כן, לטאלקווה נולדה גורה, אך למרבה הצער היא לא שרדה את היום הראשון לחייה. "מה שקרה אחר כך הדהים אוהבי חיות בכל רחבי העולם", מספרת קינג. במקום לעזוב את הגורה שתשקע במצולות, טאלקווה שמרה אותה לצדה כשהיא דוחפת אותה מעלה בעזרת גופה בכל פעם שהיא שוקעת. בדרך הזאת שמרה את הגורה במשך 17 יום ולאורך 1,600 ק"מ עד שלבסוף השיבה את הגופה אל הים.
סיפורה שובר השיאים של טאלקווה נפוץ בתקשורת ונגע ברבים שהתחברו לרגש האימהי שהפגינה במובהק. ההתנהגות של טאלקווה לא השתמעה לשני פנים: כל מי שנחשף לסיפור הבין באינטואיטיביות כי מדובר באבל של אם על בתה. "אני מאמינה שאבל היא המילה הנכונה לתיאור מגוון של בעלי חיים שמצטערים על המתים", טוענת קינג. "אולי הם חברים, או בני זוג או קרובים. בגלל שהרמזים הוויזואליים האלה, הרמזים ההתנהגותיים, מספרים לנו משהו על מצבה הרגשי של החיה". היא מסבירה שהיא משתמשת במינוח "מאמינה" מכיוון שלא קיימת תמימות דעים בקרב מדענים באשר לרגשות של יצורים אחרים. לדבריה, רבים מהם טוענים כי אנחנו בסך הכול מאנישים את החיות בגלל איזשהו צורך כללי של בני אדם לזהות מאפיינים אנושיים בכל מקום, מזיהוי פרצופים בחפצים דוממים ועד להשלכת הרגשות שלנו על חיות. קינג עצמה סקפטית לגבי טענות כמו "החתול שלי מבין את כל מה אני אומר לו". מנגד, קינג מסבירה כי הכרה בקיומם של רגשות בקרב בעלי חיים היא בסך הכול לוגיקה פשוטה: "אם נתעלם מההמשכיות האבולוציונית, אנחנו בעצם מפספסים קבלה של חלק מעצמנו". זו הסיבה שקל כל כך להזדהות עם סיפורה של טאלקווה.
וזוהי לא אנקדוטה מקרית שעליה בונה קינג הרים וגבעות. בצד אחר של העולם, פילה אפריקאית בשם אלינור נפצעה בצורה קשה והתמוטטה. כאשר הבחינה בכך חברתה גרייס, היא ניגשה אליה וסייעה לה להתרומם שוב בעזרת חדקה. כאשר אלינור התמוטטה שוב, "גרייס הפגינה סימני מצוקה ברורים. היא דחפה את גופה והשמיעה קולות". לאחר שאלינור מתה הגיעה נקבה נוספת בשם מאווי והתנודדה ליד הגופה ובמהלך השבוע העוקב "מצעד של פילים עבר בסך מחמש משפחות שונות. חלקם פשוט היו סקרנים, אבל אחרים הפגינו התנהגות שאני ממש מאמינה שיש לסווג אותה כאבל".
חיות מתאבלות על בני משפחה וחברים כאחד
מלבד ניסיון 'להחיות את המת' או התנודדות, קיימים סימני אבל נוספים אצל בעלי חיים. לעתים הוא בא לידי ביטוי בהסתגרות של הפרט ובהתנתקות חברתית, פעמים אחרות האבל מלווה בתיאבון ירוד והפרעות שינה, וכן ווקליזציה ייחודית ותנוחה פיזית המעידה על מצוקה נפשית. הדרך הברורה ביותר לראות את הסימנים הללו, מסבירה קינג, היא השוואה של לפני ואחרי אובדן שחווה בעל חיים. היא מציגה זאת באמצעות סיפורם של הארפר וקול, צמד ברווזים שחולץ ממפעל פיטום והועברו לחוות מקלט. הצמד התחבר בצורה בלתי רגילה במשך ארבע שנים ונהגו לשחות זה לצד זה באחת הבריכות בחווה.
לאחר זמן מה בעיה רפואית ברגלו של קול הובילה להחלטה המצערת להרדימו. "אבל אז עובדי החווה עשו משהו גאוני, כי הם הביאו את הארפר לראות את הגופה", מספרת קינג. "בהתחלה, הארפר דחף את גופת חברו, אבל אז הוא נשכב מעליו, והוא נשאר שם במשך שעה עם החבר שלו". הארפר סירב ליצור קשרים עם חיות אחרות. בשבועות שלאחר מכן היה נוהג להגיע לבריכה שלו ושל חברו, ובתום חודשיים מת אף הוא.
ויש גם סיפורים עם סוף טוב יותר. בחוות מקלט אחרת, אתון בשם לינה התקשתה ליצור מגע עם חיות אחרות, עד שלבסוף פגשה בג'ק הסוס ו"במשך שלוש שנים הם היו בלתי נפרדים". אלא שהסוס המבוגר חלה מאוד וגם אותו נאלצו להרדים. לאחר שקברו אותו הגיעה לינה וכמו אתון טיפוסית, לא הסכימה לזוז מהמקום. "היא לא רצתה לחזור לעת ערב, היא לא רצתה לחזור לאכול, היא לא רצתה לחזור לשתות. היא בעטה באדמת הקבר, היא נערה במצוקה, ופשוט עמדה שם". עובדי החווה וד"ר קינג נועצו והחליטו לנסות לדחוף את לינה להכיר חברים חדשים. וזה עבד – עובדי החווה כתבו לקינג שלינה מצאה חבר אחר והכול בא על מקומו בשלום.
תצפית שטח אחרת לוותה בבדיקה הורמונלית. כך גילו מדענים כי בבונים שאיבדו קרוב משפחה לטורף הגיבו במתח גבוה בהרבה ביחס לבבונים שראו את האירוע אך לא איבדו בו קרוב. נקבת בבון אחת שחוותה אובדן הגיבה בהתבודדות מהלהקה למשך שבועות עד שחזרה בהדרגה לתפקוד חברתי.
חלק מהדוגמאות הללו מייצרות תמונת אבל דומה לזה האנושי, מה שהופך אותן לסיפורים נוגעים ללב. אך קינג מאמינה שלא תמיד זה המצב. לנו יש יכולות מופשטות יותר להתאבל. למשל, "אנחנו יכולים להתאבל על אנשים שמעולם לא פגשנו, ממרחק של מקום וזמן. הרגשתי בזה בעוצמה רבה כשביקרתי בברלין ועמדתי מול אנדרטת השואה", היא אומרת. ועדיין, "זה לא אומר שהאבל של בעלי החיים לא אמיתי. הוא אמיתי, והוא כואב, ואנחנו יכולים לראות אותו אם נרצה".
היחס שלנו לסביבה צריך לקחת בחשבון את ההשפעה הרגשית על חיות
הידיעה הזו, שאנו לא היצורים היחידים שמסוגלים לחוש צער על אובדן, טוענת קינג, מעניקה לה איזושהי שלווה. היא הופכת את העולם למקום מוכר יותר, קרוב יותר. "אני גם חושבת שאנחנו יכולים לקחת את זה צעד קדימה, ולהבין שהמציאות של אבל בבעלי חיים יכולה לעזור לנו להשתפר ולהתנהג טוב יותר עם בעלי חיים". המקרה של טאלקווה, למשל, כבר הוביל לשיחות בין קנדה לארה"ב על שינוי מדיניות הזיהום שפגעה באוכלוסיית הלווייתנים. לדברי קינג, זה גם לא מסתכם באבל. "ישנה סבירות עצומה לרעיון שלפיו בעלי חיים חשים טווח רחב של רגשות. אבל אנחנו יכולים לחקור שמחה, עצב ואפילו תקווה". שקלול של האימפקט הרגשי על בעלי החיים בתהליכי קבלת ההחלטות שלנו עשוי להוביל ליצירת סביבת מחיה ראויה יותר, לשימור ולהפחתת נזק וסבל.
"אני מאמינה במציאות של אהבה בבעלי חיים, ואני חושבת שהגיע הזמן שאנחנו בני האדם נכיר בכך שאין לנו בעלות על הדברים האלה", מסכמת קינג, "וכשנכיר בכך, תהיה לנו הזדמנות להפוך את העולם לטוב יותר עבור בעלי החיים, עולם נחמד יותר, עדין יותר. ועל הדרך, אולי נציל גם את עצמנו".
תמונת כותרת: Monika Wieland Shields/ shutterstock.com
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לעוף עליהן – המסרים החכמים שציפורים נושאות עבורנו על כנפיהן
רומן בין יבשה לים – מדוע בני אדם ודולפינים מהלכים קסם אלה על אלה?
התחדשות מנטלית – כך יערנות מלמדת אותנו עקרונות חשובים לשימור האיזון הרגשי שלנו
עוד מרדיו מהות החיים:
זום אאוט: שרי אריסון בשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השעה
