יש דברים שמרגיזים את כולם באופן כמעט שווה. אבל לכל אחד מאיתנו עולם פנימי של כעס מלא בניואנסים והשפעות שלרוב אנו אפילו לא מודעים להן. חוקר הכעס ד"ר ריאן מרטין עוקב במשך שנים אחר עולמות הכעס של אנשים שונים ויש לו מספר מסקנות מעניינות. העיקרית שבהן היא שכעס הוא לא האויב ולא צריך להירתע ממנו – פשוט כדאי לדעת כיצד להשתמש בו.
אם אתם מסוג האנשים שמסוגלים לאלף עצמם לשלוט בכעס שלכם, הרווחתם. אם אתם שייכים ליתר האנשים, כלומר לרוב, עדיין יש לכם אפשרות להתמודד עמו ואף לתעל אותו למקומות טובים. אבל מדוע בכלל צריך לשלוט או להתמודד עם כעס? נכון, הוא יכול להוביל למעשים שנתחרט עליהם. אלא שבמקרה הזה הדבר המתבקש הוא להתמודד עם המעשים, ולא עם הרגש עצמו. אין סיבה לירות בשליח.
זו גישתו הכללית של ד"ר ריאן מרטין, פסיכולוג שמתמקד בחקר הכעס, והיא מבוססת על שנות מחקר רבות של הרגש המושמץ הזה. מרטין מאמין כי כעס כשלעצמו הוא לא בעיה אלא רגש לגיטימי ככל יתר הרגשות. במקום לנסות להשקיט את הכעס ולנזוף בעצמנו על שהעזנו להזעיף פנים, הוא מציע לעצור שנייה ולהקשיב: מה הרגש מנסה לומר לנו?
בהרצאת TED משעשעת ושנונה הוא מסביר מדוע בכלל אנו כועסים ומונה מספר גורמים סמויים מן העין שמשפיעים על הכעס שלנו. גורמים אלה, לדבריו, מסבירים מדוע הרגש הזה משתנה בין אנשים ובין סיטואציות. הבנה מעמיקה של גורמי הכעס שמפעילים אותנו היא המפתח למעבר מתגובה אימפולסיבית לתגובה שקולה ומתוכננת שיכולה לשרת את המטרות החשובות לנו.
ישנתם מספיק? אולי אתם רעבים?
אם יש דבר שלא כדאי לעשות ליד אדם כועס זה ככל הנראה להפגין אדישות. למעשה, הדבר שקול להוספת בנזין למדורה. חשוב להבהיר שהאדישות לרוב אינה מכוונת, פשוט קשה להתחבר לרגש כה עז של מישהו אחר מבלי שנעבור דרך כל שרשרת האירועים שהוא חווה עד לרגע שבו המוח החל לשלוח אותות זעם. העניין הוא שדברים לא מעצבנים אותנו באופן זהה. כלומר, הטריגרים יכולים להיות כלליים, אבל כדי שאירוע יהפוך למרגיז דרוש סט שלם של נסיבות אישיות וסביבתיות, ואלה די מגוונות ונתונות לתחלופה תדירה.
למסקנה הזו הגיע ד"ר ריאן מרטין, חוקר כעס מאוניברסיטת ויסקונסין, לאחר שנים שבהן למד את המנגנון הרגשי של כעס. לדבריו, הדרך לכעס אמנם משתנה בין אנשים, אבל כחוויה רגשית הוא אוניברסלי. בנוסף, התפיסה שלנו את הכעס גם היא משותפת לרוב האנשים. "יש לי הרבה שיחות עם אנשים על הכעס שלהם ודרך השיחות האלה למדתי שהרבה אנשים, ואני מנחש שהרבה אנשים בחדר הזה עכשיו, רואים בכעס בעיה. אתם רואים את האופן שבו הוא מפריע לחיים שלכם, הדרך שבה הוא פוגע במערכות יחסים, אולי הדרכים שבהן הוא מפחיד". אבל לא כך רואה מרטין את הדברים. לשיטתו, כעס הוא תופעה חיונית ואף מקור לצמיחה, בתנאי שניגשים אליו בצורה מסוימת.
כדי להתחיל את המסע להבנת הכעס, טוען מרטין, ראשית צריך להבין מה מכעיס אנשים. אז הוא פשוט שאל חברים, עמיתים ובני משפחה מה מעורר בהם את הרגש. "אגב", הוא אומר, "אחד היתרונות של היותי חוקר כעס זה שאני ביליתי יותר מעשור ביצירת רשימה מקיפה של כל הדברים שממש מעצבנים את הקולגות שלי. רק למקרה שאזדקק לזה". אבל צחוק בצד, התשובות שקיבל מרתקות. הן נעות בין תופעות חברתיות כלליות כמו בריונות בכבישים לבין דברים אזוטריים כמו צורת ההליכה או הלעיסה של אנשים. "לפעמים התשובות ממש ספציפיות, אולי אפילו מוזרות. 'הקו הרטוב שנתפס בחולצה שלך כשאתה נשען בטעות על השיש בשירותים ציבוריים'".
את הדוגמאות הללו ממיין מרטין לקטגוריות על פי מה שנגרם לנו. כעס מתעורר בנו במצבים בלתי נעימים, כתוצאה ממה שנתפס כאי צדק, כאשר משהו מונע מאיתנו להגשים מטרה כלשהי, במצבים שאנו רואים די בבירור כיצד ניתן היה להימנע מהם ובמצבים שבהם אנו חסרי אונים. "אבל הנה העניין", הוא מסביר, "ההתגרויות האלה הן לא מה שמכעיס אותנו, לפחות לא בפני עצמן. ואנחנו יודעים את זה בגלל שאם הן כן היו, כולנו היינו כועסים על אותם הדברים, אבל אנחנו לא […] חייב להיות משהו אחר שקורה כאן". והמשהו הזה הוא נסיבות בנות-חלוף. מרטין מכנה זאת "מצב הקדם-כעס": למשל, המצב הפיזיולוגי שלנו משפיע על כעס. אם אנחנו עייפים או רעבים יהיה הרבה יותר קל להצית אותנו. אם אנחנו כבר מרוגזים בגלל משהו אחר או בלחץ של זמן – גם תעלה הנטייה לכעוס.
כיצד אנו מפרשים את אדישות הנהג שלפנינו בכביש?
המצב שבו אנו נמצאים בזמן החשיפה לטריגר משפיע משמעותית על הדרך שבה נפרש אותו. לדברי מרטין אנו מפרשים סיטואציות בשני שלבים. בהערכה הראשונית אנו שואלים מה טיב האירוע? חיובי? שלילי? הוגן? יש אשמים? האם ניתן להעניש אותם? לאחר מכן, בהערכה משנית אנו מודדים את העוצמה. "האם זה הדבר החמור ביותר שקרה אי פעם, או שאני יכול להתמודד עם זה?"
מרטין ממחיש את התהליך באמצעות אחד מהטריגרים הנפוצים ביותר לכעס – נהיגה. בתרחיש שלנו אנחנו נוסעים בכביש פתוח. התנועה זורמת, ורק בנתיב שלנו החליט הנהג שלפנינו להזדחל בעצלתיים במהירות נמוכה משמעותית מהמותר. חשבו על 70 בכביש של 100. בשלב הזה אנו מתחילים לתייג את הסיטואציה. היא שלילית, לא בדיוק הוגנת, כי לא ברור לנו מה מעכב אותו, בהחלט יש את מי להאשים אבל כנראה שלא ניתן להעניש אותו מעבר לצפירת זעם שתזיז לו או לא. בשלב שני מתבצע תיוג של העוצמה. זמננו בידינו ואנו מניחים שבקרוב יתפנה הכביש לעקיפה. אנחנו אולי נהיה קצרי רוח, אבל נכעס, וממילא האירוע יישכח כעבור 3 שניות.
"אבל עכשיו", מקשה מרטין, "דמיינו שאתם בדרככם לראיון עבודה. מה שהאדם הזה עושה, זה לא השתנה, נכון? אז ההערכה הראשונית לא השתנתה". מה שהשתנה הוא העוצמה, או מצב הקדם-כעס. עכשיו יכול להיות שהפעולה של האדם הזה תעלה לכם בקידום בקריירה. "מישהו אחר יקבל את משרת החלומות שלכם ואתם הולכים להיות עניים. אתם תהפכו לחסרי כל. עדיף כבר לעצור כאן, להסתובב ולחזור לגור עם ההורים. למה? בגלל האדם הזה שלפנינו. תמחקו את זה – לא בן אדם, מפלצת". ככה מתפתח הכעס בראש שלנו ביחס למציאות אובייקטיבית שיכולה הייתה להסתכם באותה מידה בגלגול עיניים והערה על מורה הנהיגה של הנהג-חילזון.
"התהליך המחשבתי הזה נקרא קטסטרופיזציה, ובו אנו רואים את הגרוע ביותר". המנגנון הזה קשור לכעס כרוני, מסביר מרטין, וכך גם ייחוס סיבתיות מוטעה, כלומר הנטייה להמציא אשמים יש מאין, בפרט כשלא נוח לנו להכיר באשם האמיתי. נטיות נוספות שקשורות לכעס כרוני הן שימוש בהכללות, אגוצנטריות ותיוג שלילי, או במילים פשוטות – קללות וכינויי גנאי. לדבריו, פסיכולוגים התייחסו לנטיות הללו כאי-רציונליות. "אבל לפעמים, המחשבות האלה הן רציונליות לחלוטין", הוא טוען, ומסביר: "יש אי- צדק בעולם. ישנם אנשים אכזריים ואנוכיים, ולא רק שזה בסדר לכעוס כשמתנהגים אלינו באופן מחפיר, זה נכון לכעוס כשמתנהגים אלינו באופן מחפיר".
כעס לא מצריך אלימות – הוא יכול להוביל גם לאומנות
זה מחזיר אותנו לתפיסה – השגויה, לשיטתו של מרטין – של כעס כבעיה, למחשבה שהחוויה הרגשית הזו אינה התגובה הראויה לאירועים שפוקדים אותנו. אם כעס מתעורר באירועים שעלולים לגרום לנו נזק, אולי באמת כדאי שיהיו לנו אותות אזהרה. הוא טוען כי אכן, פעמים רבות הכעס שלנו יכול להיראות ילדותי בראייה לאחור. אולי סתם היינו עייפים. אבל לא פעם כעס הוא תגובה לתופעות אמיתיות כמו בריונות, פגיעה בסביבה, היטפלות לאוכלוסיות מסוימות או מתן העדפה לאחרות וכן הלאה. "בדיוק כמו שהפחד שלכם מתריע בפני סכנה, הכעס שלכם מתריע בפני אי-צדק. זו אחת הדרכים שבהן המוח שלכם מעביר לכם את המסר שהספיק לכם. יותר מכך, זה ממריץ אתכם להתעמת עם אי הצדק הזה". ואם גם עימות הוא קונספט מרתיע, אפשר להירגע – מרטין בפירוש אינו קורא לאלימות. בזכות יכולת הוויסות הרגשי אנו יכולים להימנע מתגובה אימפולסיבית ולבנות על הכעס פעולות מועילות.
"יש אינספור דרכים בהן תוכלו לבטא את הכעס שלכם", אומר מרטין. "אתם יכולים למחות, אתם יכולים לכתוב מכתבים לעורך, אתם יכולים לתרום כסף ולהתנדב, אתם יכולים ליצור אומנות, אתם יכולים לכתוב ספרות, שירה ומוזיקה, להקים קהילה שחבריה ידאגו אלה לאלה ולא יאפשרו לזוועות להתרחש". כעס לא הופך אותנו באופן הכרחי לאלימים, רעים או בורים. לאלה גורמות פעולות מסוימות בעקבות הכעס. אדרבא, אם עוצרים להקשיב לו ולהבין למה בעצם הוא מתכוון, כעס יכול להוביל אותנו בדיוק למקום ההפוך.
תמונת כותרת: Piyawat Nandeenopparit/shutterstock.com
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כשמישהו מרגיז אותנו המוח לא בשליטתנו – בנג'מין פרנקלין ומשל בודהיסטי עשויים לעזור
טרנד 'היריב המושבע' מוכיח כי בתנאים הנכונים אפשר להפוך כמעט הכל לחיובי – אפילו קנאה
מדוע שיעמום הוא חיוני עבורנו וכיצד להפיק ממנו תועלת?
עוד מרדיו מהות החיים:
