קשה לחשוב על משהו אינטימי יותר מהמחשבות שלנו. בייחוד כשרעיון מבריק צץ במוחנו אנו נוטים לתפוס אותו כתוצר מקורי ובלעדי של המאמץ המנטלי שלנו – תפיסה שהאגו משחק בה תפקיד מפתח. ואולם, מסתבר שהסתכלות זו על רעיונות חדשים עלולה דווקא לטרפד יצירתיות ואף להוביל לפספוס הזדמנויות. הנה נקודת מבט אלטרנטיבית.
איך נולד רעיון? נוירון אחד נדלק, אחריו נדלק נוירון נוסף ואז אחרים רבים מצטרפים עד שלבסוף הם יוצרים יחד קונספט מגובש. מכיוון שהנוירונים שלנו ייחודיים לנו ובמקביל אנו משתנים עם הזמן – צוברים חוויות וניסיון – יוצא שאין רעיון שדומה למשנהו.
התפיסה הרומנטית הזו של יצירתיות נכונה במובן פילוסופי, אך היא מתעלמת לפחות משני נתונים חשובים: אופן הפעולה של המוח זהה אצל הפרט ברמה הביולוגית-נוירולוגית לאורך זמן ואף בין אינדיבידואלים. אבל יותר חשוב, כשזה נוגע לרעיונות, נוירונים לא פועלים בחלל ריק או מכוח עצמם, אלא מתבססים על אובייקטים מהעולם החיצוני.
והאובייקטים הללו מבחוץ אינם רכושו הפרטי של איש; כולנו נחשפים לאותה מציאות אובייקטיבית. אולי זה מה שמעורר תמיהה בבריאן ד. אוונס כשהוא שומע חברים ועמיתים מתלוננים על כך שמישהו "גנב להם את הרעיון". אוונס, יזם סדרתי, טוען בטור ב-Influencive כי ההנחה שאפשר לטעון לבעלות על רעיון שגויה מיסודה. לא במובן המשפטי, שבהחלט מאפשר לתבוע חזקה על קניין רוחני, אלא במובן מופשט, תפיסתי. "אנחנו לא הבעלים של רעיונות", הוא כותב, "והם לא 'שלנו'".
ההיסטוריה של הרעיונות נבנית בשכבות
הגישה של אוונס מציעה להתבונן על רעיון כעל ישות בפני עצמה שמחפשת מישהו שיוציא אותה לפועל. "הרעיון הוא הבעלים של עצמו. למעשה, הוא מחפש מארח. אם אתה לא פועל במסגרת זמן מסוימת, הוא נעלם". על פי תפיסה זו אפשר לחשוב על המציאות כעל שדה אינסופי של רעיונות שנעים ונדים במרחב. מדי פעם רעיון כזה נוחת אצל אחד מאיתנו ומתחיל להתבשל במטרה להפוך מרוחני לגשמי. אלא שלא תמיד קיימת התאמה מלאה בתזמון, בנסיבות ובאישיות, ולכן לא כל הרעיונות יוצאים לפועל. אלה שנותרו רוחניים ממשיכים הלאה בתקווה למצוא מארח אחר.
הגיגים אלה לגבי רעיונות, כפי שטוען אוונס עצמו, אינם פרי מוחו הקודח. יש להם ביסוס במקומות רבים אחרים, כמו למשל ספרם של חוקר המוח פרופסור דייוויד איגלמן והמלחין פרופסור אנתוני ברנדט, The Runaway Species. השניים פרסמו ב-Guardian טור המבוסס על הספר ובו הם טוענים כי "אף רעיון הוא לחלוטין מקורי; תמיד יש קשר בין הידוע לחדש. אנו מסתמכים על התרבות שתספק לנו מחסן של חומרי גלם, שאותם אנו מעבדים. כל דור מוסיף שכבה נוספת למצוק ההיסטוריה".
לדבריהם, זה מהלכה הטבעי של ההיסטוריה. הרעיונות שלנו לא לגמרי חדשים ומקוריים, וזה לא טוב או רע. זה פשוט המצב. ולכן, אין טעם לנסות לטשטש את ההשפעות שלנו, כפי שאומנים שונים עשו לאורך ההיסטוריה במטרה ליצור מצג של מקוריות טוטלית. "לרעיונות חדשים תמיד יש אילן יוחסין", הם מסבירים.
אחרי שמצאו את הקן, רעיונות זקוקים גם לתנאים אופטימליים כדי לבקוע. צילום: Oldrich/shutterstock.com
מה שככל הנראה גורם לאומנים לטשטש עקבות של השפעה יצירתית, ובאופן כללי לכולנו להטביע חותמת של בלעדיות על הרעיונות שחולפים בנו, הוא האגו. הכותב ריאן הולידיי מרחיב בבלוג שלו וטוען כי בכך שהאגו מעוות את תפיסת המציאות ביחס לרעיונות, הוא למעשה מטרפד חשיבה יצירתית: "אם אגו הוא הקול שאומר לנו שאנו טובים יותר ממה שאנו באמת, אפשר לומר שהאגו מעכב ביטוי יצירתי על ידי מניעת קשר ישיר ואמיתי עם העולם שסביבנו". במילים אחרות, אם אנו ניגשים ליצירה או למחשבה בגישה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אנו פועלים תחת אשליה וכתוצאה מכך המעשים שלנו אינם מעוגנים בעובדות אובייקטיביות. כשהם נפגשים עם המציאות זה עלול להוביל לכישלון. הכישלון יכול להיות קטן, כמו העלמת עין מפרט זה או אחר כדי לשמור על אינטגרטיביות הסיפור שלנו. או למשל, מסביר הולידיי, "אנו לא יכולים לקבל משוב אם אנו גאים מכדי לשמוע אותו, או אם המציאות הפנימית שלנו מכריעה את הסטנדרטים האובייקטיביים שמולם אנו צריכים למדוד עצמנו".
כישלונות קטנים כאלו נוטים להצטבר ולפגוע במהלכים יצירתיים, להפוך אותם לבינוניים ולקצר את תוחלת חייהם. כישלון יכול להיות גם מפואר, כמו השקעת מספר חודשי עבודה בפרויקט רק כדי לגלות שכבר חשבו עליו קודם. המשותף לכישלונות הוא שיבוש של החשיבה הרציונלית על ידי האגו. "הוא אומר לנו מה שאנו רוצים לשמוע, מתי שאנו רוצים לשמוע את זה". הולידיי מאמין כי אחיזת האגו ברעיונות באה כמנגנון פיצוי על חוסר ביטחון, וכי זוהי תופעה הגיונית בהתחשב בעובדה שייתכן מאוד שיש לנו בראש אוצר. מה יקרה אם לא נפעל לנצל אותו?
קיימת אפשרות לחלוק רעיונות עם מארחים נוספים
אכן, אגו מביא עמו מתח ושיבוש בשיקול הדעת שמפריעים לרעיון לצאת בצורה נקייה. כדי לפתור את הפרדוקס אפשר לחזור לגישה של אוונס ולהזכיר לעצמנו שרעיונות מחפשים מקום לקנן בו, ולא תמיד אנחנו המקום האידיאלי בזמן האידיאלי עבור הביצים להבשיל ולבקוע. כמו אצל מיני ציפורים מסוימים, די בשינוי של שתי מעלות בתקופת הדגירה כדי למנוע מהביצים להתפתח.
"לא משנה כמה תתאמצו לשמור אותו, לפעמים הרעיון נועד למישהו אחר", כותב אוונס. הוא מספר כי נתקל באנשים רבים שמוצאים סיבות מאוד יצירתיות מדוע לא לפעול כשיש להם רעיון טוב. "במקרה הזה", הוא מסביר, "זה בסדר, הרעיון הזה אינו מיועד לכם". ואולי זה מעט יותר מורכב אף מכך. אמנם ייתכן שהרעיון שלנו כבר מצא מארח, אך זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לארח גם. במקביל, יכול להיות שרעיון מסוים דורש אירוח משותף, או חיבור עם רעיון אחר כדי לצאת לפועל. אנחנו אולי רק בית זמני לרעיונות, אבל התפקיד שלנו אינו פסיבי. אנו יכולים לנסות ולהביא להם חיים, אך לקבל בשלווה את המעבר שלהם הלאה במידה ולא עשינו זאת. דרושה רק הענווה להניח שהרעיונות אינם בלעדיים ומקוריים, וכשם שעברו מאיתנו הלאה לאורך הדורות, כך ימשיכו ויבואו אחרים. המתאימים ידעו כיצד להיעזר בנו כדי להתגשם.
תמונת כותרת: Bruce Rolff/shutterstock.com
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"
כלים וכישורים טכניים חשובים – אבל מה שבאמת מאפשר לנו ליצור הוא הבנה פילוסופית
אם זה מספיק חשוב לנו, אנחנו כבר נדאג לעשות את זה
עוד מרדיו מהות החיים:
זום אאוט: שרי אריסון בשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השעה
