מחקרים טוענים כי יכולת ויסות עצמי הנבנית בילדות משפרת את היכולות הקוגניטיביות בגיל בית הספר. מסתבר שמשחקים מסוימים מסייעים לחזק מנגנון זה, כמו תחפושת של גיבור-על. כיצד ויסות עצמי – ובפרט היכולת לחיות בשלום עם הפסד – מתקשר לדחיית סיפוקים, ואילו משחקים נוספים יכולים לפתח ולחזק מנגנונים אלו כבר בגיל צעיר מאוד?
בכל שלב בחיינו אנחנו נאלצים להתמודד עם דחיית סיפוקים: כבוגרים אחראים עלינו לקום בבוקר וללכת לעבודה גם אם חבר בדיוק מגיח לארץ לחופשה ומפתה אותנו ליום רביצה בים; בתור סטודנטים צעירים אנחנו נאבקים בדחף לעשות כל דבר אחר פרט ללמידה למבחנים; וכשעוד היינו ילדים התמודדנו רבות עם האיפוק הנדרש בכדי להמתין בסבלנות לקינוח או לחכות עד שאחינו הקטן יסיים להתלבש בכדי להתחיל את הסרט.
היכולת לדחות סיפוקים מאפשרת לנו להשקיע בדברים שייטיבו עימנו בטווח הרחוק. היא אחת מאבני היסוד לבניית קשרים חברתיים ושימורם ואפשר לומר שהיא היבט אחד בתוך כותרת גדולה יותר שנקראת ויסות עצמי. את הוויסות העצמי ניתן וכדאי לפתח כבר בגיל צעיר, אבל זה בהחלט לא פשוט.
בסרטון של רשת הרדיו האמריקאית NPR, מנסים קורי טורנר ואניה קמנץ לעזור לעוגיפלצת, הדמות המוכרת מרחוב סומסום, לתרגל ויסות עצמי. המשימה שבה מאתגר טורנר את עוגיפלצת היא להמתין בסבלנות לחברתם, אניה, שתגיע – ורק אז לזלול יחד את צלחת העוגיות שמונחת לפניו. מיותר להסביר כמה עוגיפלצת אוהב עוגיות. בעודו מתפתל מול הצלחת מציע טורנר רעיונות שיכולים לעזור לו להסית את תשומת הלב: מספר נשימות עמוקות, הסטת המבט לכיוון אחר, שיחה על נושא אהוב או שירה של פזמון קליל. לבסוף מגיעה אניה, ואחרי כמה הערות משעשעות שמותחות את עוגיפלצת לקצה, הם סועדים יחד בגאווה על העמידה במשימה.
האתגר שבדחיית סיפוקים בתוך עולם של שפע דיגיטלי
בדומה לאתגר שבדחיית הסיפוק הטמון בלאכול את כל העוגיות לבד, כאן ועכשיו, "הדילמה הנצחית שעימה מתמודדים הילדים של היום היא האם לעשות את שיעורי הבית שלהם או לשלוח יד אל האייפד ולצלול לתוך עולם של משחקים", כותב ד"ר כריסטיאן ג'ארט במגזין Research Digest. היכולת להתרכז במטלה שאינה מעניינת אותם במיוחד ולדחות את כל הפיתויים הכה נגישים שמקיפים ילדים בכל רגע נתון, היא מיומנות של ויסות עצמי שניתן וכדאי לתרגל ולשפר, מסביר טורנר בהקדמה לסרטון. ובאמת, כפי שמציג ג'ארט בכתבתו, מסתבר שישנם מחקרים העוסקים בדיוק בטכניקות הרלוונטיות. להפתעתנו, אחת מהן היא חליפה של גיבור-על.
ג'ארט מספר על ניסוי שנערך באוניברסיטת מינסוטה בהשתתפות ילדים בגילאי 4-6. לכולם ניתנה משימה די משעממת הדורשת ריכוז של כעשר דקות. נאמר להם כי המשימה חשובה וריכוזם נחוץ. הם הונחו להתמיד במטלה ככל שביכולתם וברגע שיצטרכו הפסקה יוכלו לצאת ולעבור לחדר נוסף – חדר משחקי המחשב.
הילדים חולקו לשלוש קבוצות: קבוצת הביקורת לא קיבלה הוראה מיוחדת מלבד לשאול את עצמם מדי פעם "האם אני עובד קשה?" הקבוצה השנייה הונחתה לשיקוף בגוף שלישי, כלומר, אם ג'יימס מבצע את המשימה עליו לשאול את עצמו מדי פעם "האם ג'יימס עובד קשה?" והקבוצה השלישית קיבלה תחפושת של אחד מארבעה גיבורי ילדות – באטמן, בוב הבנאי, רפונזל הנסיכה או דורה החוקרת. ההנחיה שקיבלו הייתה לדמיין שהם הגיבור שאליו התחפשו ולשאול את עצמם במהלך המשימה "האם באטמן (או כל גיבור אחר) עובד קשה?"
גיבורי על ככלי לשיפור עצמי
בני השש, כצפוי, הצליחו להשקיע זמן רב יותר במטלה מאשר בני הארבע, אך ניכר כי בתוך כל חתך גיל – קבוצת גיבורי העל היא זו שהיטיבה להתרכז. האם זה המשחק שהפך את המטלה לקצת פחות משעממת עבורם? האם זו ההתגייסות למען המוניטין היקר של באטמן או שמשחק התפקידים השרה על הילדים תחושת כוחות-על? תוצאות הביניים התקבלו על ידי קבוצת הגוף השלישי ולכן עולה השאלה: האם תחושת המרחק מהמטלה – מעין הרגשה שכביכול מישהו אחר עושה את המשימה ולא אני – היא ליבת העניין? או אולי השיקוף האקראי שהתרחש תוך כדי?
"התוצאות מציעות שהתחזות לגיבורי-על פופולריים עוזרת לילדים להתמודד עם הסחות דעת, לפחות אל מול התנאים האחרים שנבחנו בניסוי", כותב ג'ארט ומסביר כי גם לדעת החוקרים דרוש המשך למחקר. ועדיין, "המחקר מציע כי התמדה והתמקדות הן יכולות שניתן לפתח ולשפר על ידי משחק תפקידים – הנגיש גם לילדים בגיל צעיר מאד".
"מבוגרים עשויים לתהות האם הטריק הזה יכול לעבוד גם עבורם", כותב ג'ארט ומתבדח: "לכל הפחות זה יכול להיות תירוץ נחמד ללבוש חליפת באטמן לעבודה". צחוק בצד, אולי זה בדיוק מה שחלקנו עושים כאשר אנחנו מתקלחים, מתלבשים יפה ומתבשמים כדי לשבת לעבוד מהבית. מה שנותר לבחון הוא האם ילד, או מבוגר, המשפר את יכולת הוויסות העצמי שלו על ידי עזרים חיצוניים, משמר את היכולת גם בלעדיהם? להבדיל מבאטמן, לא בטוח שאותו ילד באמת ירצה להסתובב עם אותה תלבושת בכל יום לשארית חייו.
אולי לא באופן תמידי, אבל לעיתים נחמד להיכנס לנעליה של דמות כריזמטית אהובה. צילום: Photo by Annie Spratt on Unsplash
משחקים לתרגול ויסות עצמי
אפקט באטמן פותח עבורנו את הדלת לעולם המשחקים. בכתבה שפרסמה ואלרי האוס במגזין ההורות – Today’s Parent, היא מספרת על מחקר שמצא כי "ילדים שהציגו יכולת ויסות עצמי גבוהה יותר בגילאי הגן הפגינו גם יכולות קוגניטיביות מפותחות יותר – כמו מיומנויות רכישת שפה וידע – בגיל בית ספר". ויסות עצמי בגילאי גן, על פי כתבתה, נמדד בעזרת משחקים הדורשים שליטה עצמית ותגובה מחושבת. בשפה פשוטה: "המלך אמר".
במשחק "המלך אמר" אפשר לתרגל גם הפנמה ויישום הוראות – כאשר על הילדים לחזור אחרי התנועה שאמר והציג המלך – וגם יכולת הבחנה וריכוז – כשעל הילדים לעשות מה שהמלך אמר בשונה ממה שהמלך הציג. "כל משחק שדורש שליטה על יצרים ותנועה יכול לעזור לילדים להגביר את יכולת ויסות החשיבה, התגובה הרגשית והפעולה שלהם", טוענת האוס ומרחיבה. "משחקים הכוללים ניצחון והפסד יכולים לעזור לילדים לתרגל סבילות לאי נוחות, כך שילמדו להתמודד בצורה טובה יותר עם דברים שלא מתרחשים כפי שהם קיוו שיתרחשו".
בעצם, היכולת לדחות סיפוקים מאד דומה ליכולת להפסיד בכבוד. בשתיהן אנחנו נאלצים להכיל סיטואציה שמצריכה מאיתנו לפעול בניגוד ליצרים שלנו. האובייקט יכול להחליף תחפושות – עוגיות, אייפד או ניצחון בליגה הארצית – אבל המאבק נשאר תמיד בינינו לבין עצמנו. ואולי הסמנטיקה של המאבק עשויה להקל עלינו – האם כאשר אנחנו מחזיקים את עצמנו מלנשנש שוקולד ב-12 בלילה אנחנו נאבקים בעצמנו או למען עצמנו?
לא לילדים בלבד – לומדים לקבל את הפער שבין הרצוי למצוי
בין המשחקים שמציעה האוס לתרגל עם ילדים צעירים היא מציינת את משחק מסיבת הריקודים שבו כאשר המוזיקה נעצרת עליהם לעמוד מבלי לזוז, וכן את "1,2,3 דג מלוח" המוכר והאהוב, כיסאות מוזיקליים וג'אנגה. "היופי במשחק ג'אנגה (מגדל קוביות מעץ שיש לפרק קובייה אחר קובייה מבלי שיפול) הוא שהתסכול שבלהפסיד מרוכך על ידי ההנאה שבלראות את המגדל צונח", כותבת האוס ומרמזת על כיוון מחשבה אם ברצוננו לעזור לילדנו להפסיד ברכות.
כמובן שהכול במידה, אך האם אנחנו מעודדים גם סיטואציות שבהן הילדים שלנו מפסידים או נאלצים לדחות סיפוקים עם כל הכאב הכרוך בעניין? דווקא עבור ילד שמתקשה להתמודד עם ההפסד חשוב לתרגל זאת בסביבה בטוחה ובצורה הדרגתית ומבוקרת. וכמותם, גם אנחנו המבוגרים, יכולים לתרגל את עצמנו באותם כישורים. אם הפער שבין הרצוי למצוי קשה לנו לעיכול, בכל פעם מחדש, אולי אפשר להתחיל לבחון כמה אנחנו חשופים לסיטואציות שבהן אין לנו שליטה על הכול. אולי יש איזו קבוצת כדורעף או כדורגל שכונתית המחכה לתרגל איתנו ויסות עצמי.
תמונת כותרת: Quino Al on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מילים מעצבות את הילדים שלנו ברמה העצבית – כיצד להשתמש בהן כדי להעצים את האפקט
הרבה מעבר לאוכל – איך סגנון ההורות שלנו משפיע על הרגלי האכילה של הילדים
מדוע הורות שמתבססת על השתוללות והנאה חיונית להתפתחות הילד?
עוד מרדיו מהות החיים:
