מאז דארווין קשה לחשוב על התנהגות אנושית ועל עולם החי בכלל שלא במונחי הישרדות. הצורך להישאר בחיים עומד בבסיס כל מה שקורה במציאות. אבל אם כך, לכאורה היה מצופה שהאבולוציה 'תפתור' את בעיית המוות ותיצור חיי נצח. מדוע, אחרי כמה מיליארדי שנים המוות עדיין נוכח? ייתכן כי הוא מרמז על דרך אחרת להבין את תכלית החיים.
נדמה שכבר נגמרו לנו התשובות. לא משנה מה השאלה, בסוף מישהו בא ומסביר לנו שהמענה נעוץ בצורך ההישרדות. טעם הגורמה שיש לנו באוכל? שרידים של הצורך לגוון במאכלים כדי לא להיות תלוי במקור אחד בסוואנה; החיבה למוזיקה שאנו לא חולקים עם אף יצור חי? כנראה עזרה לגבש את חברות הציידים-לקטים; השאיפה שלנו לצאת ולחקור את מרחבי החלל החיצון? נובעת מהצורך של האדם הקדום למצוא טריטוריות חדשות.
זה לא שההסברים הללו ודומיהם אינם נכונים. ברוב המקרים אף יש בהם היגיון שאין להכחישו. אבל לפעמים נדמה שזה נהיה קל מדי: אפשר לחבר כל תופעה לצורך הישרדותי, כיוון שעל פי התפיסה הזו של התיאוריה כל דבר שקיים מוצדק מעצם היותו קיים, ולכן אין להסיק אלא שהוא נועד לשרת את הישרדותם של היצורים השונים. קיצור תולדות האנושות של יובל נוח-הררי נתן לגישה הזו זריקת סטרואידים והיום מפתיע למצוא מאמר, הרצאה ואפילו מחקר שאינם נשאבים באופן אוטומטי ובלעדי להסבר האבולוציוני. אז הנושא כמעט לא רלוונטי, הרי כך או אחרת התופעה קיימת כדי שנוכל לשרוד.
החיים שואפים לשרוד, בתוך מציאות ששואפת להתכלות
ההסברים הללו לא רק קלים מדי – מה שלפעמים גובל בעצלות אינטלקטואלית – בסופו של דבר הם גם מייתרים את הצורך לחקור וללמוד. כל שדרוש הוא לחשוב על איזושהי סיטואציה קדמונית שבה תופעה כלשהי הייתה עשויה להיות שימושית. למעשה, אפילו לא התופעה עצמה, אלא משהו דומה לה שממנו התפתח מה שאנו רואים היום. אבל אלה הן רק טרוניות של מה בכך. הבעיה האמיתית היא שהבנת האבולוציה ככלי להישרדות מכילה חלל גדול ביסודות שרבים מההסברים האבולוציוניים מתעלמים ממנו.
את הפער הזה מציג ג'ורדן פנל, דוקטורנט במכון לביו-הנדסה וננו-טכנולוגיה של אוניברסיטת קווינסלנד אוסטרליה במאמר ב-Aeon. כמעט מפתיע לגלות עד כמה העניין פשוט. אם האבולוציה חותרת בכאלה דרכים מגוונות להישרדות, מדוע נוצר מצב שבו אורגניזמים מתים? על פי היגיון ההישרדות, הפתרון המתבקש הוא חיי אלמוות. "החיים מציבים את הסדר והמורכבות של הביולוגיה אל מול הכאוס הבלתי פוסק של הפיזיקה", כותב פנל ומסביר: "אחת השאלות הכי מוזנחות לגבי הזדקנות היא הפרדוקס הברור בין הדחף לאופטימיזציה של האבולוציה ובין ההתדרדרות הבלתי נמנעת של הגוף".
הבעיה עם עניין ההישרדות היא שמצד אחד אנו רואים בחיים תופעה ששואפת לשמר את עצמה, אבל מהצד האחר, החוק השני של התרמודינמיקה, כפי שמסביר פנל, קובע שכל מערכת חותרת לאי-סדר ולכליה. במונחים של ביולוגיה, הפרדוקס הוא שכל חיים שואפים למוות. מכיוון שלבני האדם יש את היכולת לחשוב בצורה לוגית, החוקים האדישים של הפיזיקה והביולוגיה מקבלים תפנית פילוסופית מרתקת. מה תכלית החיים, אם השאיפה היא למוות, או לחלופין – אם השאיפה היא להישרדות החיים – כיצד ייתכן שהאבולוציה לא עלתה על הנתיב הזה?
פרופסור מייקל שרמר, היסטוריון של המדע, מעניק את ההסבר המדעי בסרטון של Big Think. נקדים ונאמר שהוא לא ישאיר אותנו נטולי שאלות, אבל התובנות שלו חשובות לקראת השאלה שאליה נגיע בהמשך: האם הטכנולוגיה יכולה לשנות את כללי המשחק. שרמר ניגש לשאלת האבולוציה מהזווית של "מדוע אנו מתים?" ההסבר, בשתי מילים, הוא משאבים מוגבלים.
האם משאבים מוגבלים מחייבים מוות של אורגניזמים?
שרמר מבדיל בין סיבות מוות פרטיקולריות כמו מחלות או רעב, לסיבות אולטימטיביות, כלומר כאלה שמסבירות את שורש העניין. שילוב של שני העקרונות מהווה את הסיבה האולטימטיבית לכך שהאבולוציה לא הצליחה ליצור חיי נצח. בראשונה נגענו, החוק השני של התרמודינמיקה: "הכול הולך ונגמר כולל הגוף שלנו. היקום כולו מתכלה. אפילו אם נכפיל ונשלש את תוחלת החיים, לחיות לנצח אי אפשר כי היקום לבסוף ימות". העיקרון הנוסף הוא הברירה הטבעית, "שקשורה לניתוח עלות-תועלת של כמות המשאבים המוגבלת שאתה יכול להשקיע באורגניזם".
הן שרמר והן פנל מסבירים כי הדרך של הטבע להתמודד עם בעיית המשאבים המוגבלים ועם השאיפה של מערכות לכיליון היא השקעת מרב המאמצים באורגניזמים עד לשלב ההתרבות. לאחר שאלו מביאים צאצאים ובכך מבטיחים את השושלת הגנטית, הטבע הולך ומפחית את ההשקעה בהם ומעביר אותה לדור החדש עד לבשלות רבייה מצדו. כמו שיטת המיסוי הפרוגרסיבית, רק הפוך. "אנו חיים כדי שהדורות הבאים יוכלו לחיות, כיוון שיש משאבים מוגבלים", מסכם שרמר.
הסבר הגיוני ומרתק, אבל כאמור, לא משאיר אותנו בלי שאלות. בהנחה שהמטרה היא הישרדות, עדיין אין כל הכרח למות. לכאורה, הטבע יכול היה לפתח שיטות שונות להתמודדות עם בעיית המשאבים. למשל, מה זה משנה אם אינדיבידואלים ספציפיים שורדים או הדורות שיבואו אחריהם? לטבע לא אמורה לשנות זהות הפרטים שמרכיבים מין כלשהו. וגם, אם מסתכלים על מינים אחרים ואפילו צמחים שחיים מאות שנים, על סמך מה נקבעת תוחלת חיים של אורגניזם זה או אחר? מדוע הבשלות המינית של אחד שונה משל האחר? וכמה מחזורי רבייה דרושים כדי שהטבע יתחיל למשוך את השקעותיו? ומדוע האורגניזם המקורי מתכלה? שאלה שאולי לא נוח לשאול על בני אדם, אז נחשוב על צמחים במקום. נניח שיש עץ שמתרבה ומביא צאצאים. תיאורטית, אין מניעה שהעץ המקורי ימשיך להביא צאצאים ואילו העצים שבאים אחריו יתכלו, והוא ימשיך בתפקידו.
השאלות הללו מתחילות להמחיש את הקלות שבנטייה לתיאוריה האבולוציונית כדי לספק הסברים. מה שמשונה הוא שתהיות מהסוג הזה כלל לא סותרות את האבולוציה, אבל הן גורמות לנו לשאול האם הישרדות היא באמת העניין פה.
זרעי הטכנולוגיה לחיי לנצח כבר נשתלו, אבל לא ברור אם יניבו פרי
צוות של אנימטורים ומדענים יצר מחווה לרומן פרנקנשטיין של הסופרת מרי שלי – סדרת סרטונים שחוקרת את האבולוציה המודרנית של האדם, תהליך שייחודו הוא אינטגרציה טכנולוגית. בפרק 5 בסדרה מסופר כי ניסויים לשינוי הקוד הגנטי של יצורים כבר קיימים, אף על פי שעדיין ללא השפעה דרסטית על מאפייני המין האנושי, או על מינים אחרים. היבט נוסף בגל הנוכחי או הקרוב של האבולוציה הוא שילוב של טכנולוגיה חומרית ומבוססת אינפורמציה בגוף האדם ובתודעתו. למשל, רובוטים שיעצימו את היכולות הפיזיות האנושיות או ירחיבו את התודעה ואת יכולות התקשורת שלנו.
על פי הסרטון, "ייתכן שהאדם הראשון שיאריך עד 150 באיכות חיים גבוהה כבר נולד". אם הדברים ימשיכו ללכת לכיוון הזה, "זה ישנה מהותית את מה שאנו חושבים על להיות אנושי, כיוון שאנו מתחילים להאריך את חיי האדם בדרכים שלא מנסות להוסיף שנים, אלא כאלה שמעוצבות ומכוונות בסופו של דבר לנוע לעבר תוחלת חיים בלתי מוגבלת".
הבה נבחן את האפשרות הזו על רקע הרעיון ההישרדותי, כלומר משאבים מוגבלים וכליה. אם כמות המשאבים מוגבלת ורובוטים מאפשרים לנו להשתמש בחומרים מתחלפים, האם זה פותר את הבעיה? לאו דווקא, כיוון שגם משאבי הטבע מוגבלים ולבסוף ניוותר ללא חלקי חילוף. אפשרות אחת היא שמעט מאוד אנשים יהיו בעלי גישה לחומרים עמידים לנצח וכל השאר לא ישרדו מעבר לתקופה מסוימת.
אבל לצורך העניין, מבחינתנו, גם אם חומר מתכלה אחרי 500 שנה ואז מחליפים אותו לחומר שמתכלה אחרי עוד 500 שנה (בהנחה שלא היו פיתוחים טכנולוגיים או גילויים משמעותיים שהגבירו את עמידות החומר) וכך 3-4 מחזורים, זה מספיק כדי להיחשב חיי נצח. הזמן שייקח למין האנושי לכלות את החומר הקיים ביקום בחלקי חילוף פיזיולוגיים, מבחינת הדעת האנושית, שקול לנצח. אבל אם ניקח את המבט הפילוסופי-מתמטי, בסופו של דבר גם החומר ביקום ייגמר, ואז מבחינה תיאורטית חיי נצח לא יכולים להתקיים גם בתנאים הללו. כפי שטוען שרמר, אם היקום נמצא בתהליך של כליה, חיי נצח אינם אפשריים. ואם היקום הוא מסגרת המציאות, מה זה אומר על קיום המציאות עצמה? המוות כקונספט מופשט מעלה שאלות אונטולוגיות יסודיות.
האם קיים זרם תת-קרקעי אחר לתכלית החיים?
התרגילים המחשבתיים הללו מוליכים אותנו להכרה בכך שהישרדות, תיאורטית, יכולה להתרחש במגוון רחב של דרכים, ולאו דווקא הדרך המוכרת לנו כרגע היא דטרמיניסטית. מה גם שהיא זמנית, מעצם חוקי הפיזיקה שבתוכם היא מתקיימת, ולכן הישרדות כמטרת על אינה הגיונית. אז מה בכל זאת הכוח המניע את האבולוציה? אפשרות נוספת שאפשר לשקול היא שהישרדות היא דווקא תוצר לוואי של מה שמערכות אורגניות באמת שואפות להשיג – התפתחות.
אם לוקחים בחשבון את כל השאלות שצפות כשחושבים על אבולוציה והישרדות, נראה הגיוני יותר כי לא שימור הגנים הוא לב העניין, אלא פיתוח שלהם למערכות אורגניות מורכבות יותר ובעלות היגיון פנימי. התפתחות כתכלית החיים מייצרת יותר לוגיקה מאשר הישרדות גרידא, מהטעם הפשוט ששינוי מחייב החלפה ואילו הישרדות לא.
זה כמובן לא סוף פסוק, אלא אפשרות נוספת להרהר בה. מאליו מובן שגם מחשבה עמוקה על התפתחות (ובלעז, כמה מפתיע, אבולוציה) כתכלית קיומם של חיים תביא לחורים ופערים תיאורטיים ומעשיים. ועדיין, לפחות את החור הגדול ביסוד התפיסה ההישרדותית היא מכסה. בנוסף, ברמה הרעיונית – התפיסה של החיים כתהליך שנועד להוביל להתפתחות מתמדת מסירה מעלינו איזשהו עול: תכלית קיומנו אינה להיאחז בציפורניים, אלא התור שלנו לתרום את חלקנו הצנוע לתהליך הטבעי של העולם.
תמונת כותרת: bonandbon / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
סדר מתוך כאוס – פיזיקאים מנסים להסביר את העיקרון האניגמטי של היווצרות החיים
בין קן נמלים לרשת הקוסמית – מדענים חושפים את מסתרי המוח במקומות משונים
10 תהיות קיומיות שמתעוררות בנו כשאנו צופים במרחביו האינסופיים של היקום
עוד מרדיו מהות החיים:
