אוויר הרים צלול, ניחוח פרחים משכר, רעננות של יער בתולי – נשמע כמו חופשה מושלמת בחיק הטבע, אבל יש מי שטובות ההנאה הללו הם חלק משגרת העבודה שלהם. איך נראים החיים כשהתפקיד מצריך שהייה במחיצת שדות, עצים ונופים מרהיבים – ומה זה עושה למצב המנטלי?
משהו מוזר קרה לטבע. הוא הפך למצב הלא טבעי שלנו. כשאנו מדברים על 'טבעי', לרוב אנחנו רוצים לומר שמשהו נמצא במצב המקורי, הבריא והאולטימטיבי שלו. ברירת המחדל של הדברים כפי שהם. אך אם נתבונן בשגרת היומיום שלנו, הרי שהיא מצב ברירת המחדל, ועם זאת היא לחלוטין לא מקורית או אולטימטיבית וספק גדול מוטל במידת הבריאות שלה. בזמן שרובנו שוהים מרבית חיינו בסביבה עירונית, משרדית או תעשייתית, היציאה לטבע הפכה ליוצא מן הכלל, למצב החורג מסדר הדברים הרגיל.
אבל לא אצל כולנו. עדיין קיימים מקצועות קצה שבהם העבודה כרוכה בשהייה בטבע. שלוש דוגמאות מרתקות לאנשים שמאיישים תפקידים כאלה חושפות מה ההשפעה של אינטראקציה יומיומית עם הטבע על החיים. העבודה של כל אחד מהם – תצפיתן השריפות ממונטנה, קוטפי ורדי הבושם מפרובנס ומטפס העצים מקליפורניה – שונה בתכלית: הפעולות שונות, הקצב אחר, המטרה לא דומה כלל. אבל חוט שני אחד עובר דרך כולם. המצב המנטלי המדיטטיבי – שבחיי עיר דורש מאמץ מיוחד – בטבע מתפרץ מאליו.
1. בקתה מבודדת לאיתור שריפות בלב שממה של הרים ויערות
בשנת 1994 הצטרף ליף האוגן לחבר במשימה מיוחדת: הוא בילה איתו קיץ שלם בבקתה מבודדת על ראש הר בלב יער במונטנה. תפקידם היה לתצפת על הסביבה לאורך היום ולהתריע בקשר במקרה של שריפה. האוגן נשבה בקסם החוויה ומאז לא פספס קיץ אחד כתצפיתן יערות.
לעתים יכולים לעבור שבועיים מבלי שיפגוש נפש חיה. "זה קיום מאוד שקט", אומר האוגן, "זה באמת רק אתה והרוח והזמן נמס לו". סדר היום שלו מוכתב בעיקר על ידי הטבע. הוא משכים עם אור השמש החודר מבעד לחלונות, מכין קפה ומתיישב על הדק בחזית לצפות בזריחה. לאחר מכן הליכה ביער ושאר היום די פנוי. מלבד שני דיווחים קבועים ברשת הרדיו אין להאוגן משימות נוספות "אלה הפעמים היחידות שאני מדבר, אלא אם אני מדבר לעצמי". העבודה היא פשוט להיות שם ולהביט על הנוף. לדבריו, זה יוצר חוויית מציאות מאוד ישירה, שאינה מתווכת בשום אמצעי מלבד עצם ההוויה בטבע. "אתה מוצא את עצמך יושב על המרפסת מביט בעולם חולף על פניך במשך שעות. זה יפהפה".
2. הניחוח המהפנט בין שורות הוורדים של פרובנס
חבל פרובנס בדרום צרפת מפורסם בשדות הלבנדר שלו. אבל אלה לא פרחי הבושם היחידים שמגדלים שם. מדי שנה בחודש מאי חלה פריחת ורד בישום המכונה "ורד מאי". היא נמשכת חודש אחד בלבד. מוקדם בבוקר, כאשר הניצנים פורחים, מגיעים האנשים שאמונים על קטיפתם. מערכת היחסים שלהם עם הפרח היא על גבול הרומנטית.
"אני חושבת על ורדים בעיקר בלילה", מספרת אחת מהם. "אני רואה שדות ורדים עם ניצנים שטרם נפתחו". אחרים מספרים על החוויה בזמן הקטיף: "כששקט כל מה שאתה שומע זה טיק, טיק, טיק [צליל הפרח ניתק מהגבעול]. הצליל הזה מכניס אותך למדיטציה". העובדים שקוטפים את הוורדים לצורך הפקת בושם רואים בתפקידם מעין הענקת סבב חיים שני לפרחים. "הם עוזבים את גופם הגשמי ומרחפים באוויר".
3. לטפס לצמרת העצים הגבוהים ביותר בעולם
בראשית שנות ה-90 החל טים קובאר קריירה כמומחה לעצים, מה שהוא קורא לו "רופא עצים". במסגרת התפקיד היה עליו לטפס על עצים, עיסוק שכנראה משך אותו יותר שכן הוא פתח בית ספר לטיפוס על עצים ומאז מוביל משלחות קטנות לצמרות הסקויה הנאה, מין העצים הגבוה ביותר בעולם. ומה קורה שם? זה למעשה סוג של תרפיה: "כשאתה מגיע לצמרת, במיוחד כשאתה לבד, יש את הזמן השקט. שעה יכולה להרגיש כמו עשר שעות. לפעמים שעה מרגישה כמו שתי דקות. אתה בורח מזמן-השעון שאנו מחוברים אליו. הזמן נראה כעומד מלכת".
בשל הרקע שממנו הגיע קובאר, בזמן הפעילות הוא דואג לא רק לבטיחות המטפסים, אלא גם לבטיחותו של העץ. "אם תחשבו עליהם כשונית אלמוגים, הם מאוד עדינים, אז אתה חייב להיזהר כשאתה נע במעלה החבר'ה האלה". כשמגיעים ל-50 ויותר מטרים במעלה העץ, עולם חדש ובלתי מוכר מגלה עצמו. למקום הזה חוקים משלו, מראה משלו ותחושת קיום משלו. "אנשים מקבלים השראה במעלה העץ", אומר קובאר, "זו הזדמנות נדירה לכל בן אנוש לראות את הסקויות מהפרספקטיבה הזו". לדבריו, החוויה גורמת לאנשים להתחבר לעצמם מחדש. "הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות בצמרת עץ זה לשבת ולהיות בשקט".
תמונת כותרת: Robert Mutch/ shutterstock.com
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההבדל בין 'יפה' ל'נשגב' – וכיצד הוא מסביר את תחושת ההתמזגות עם הטבע והיקום
הנוירולוגיה של האזנה לציוץ הציפורים: כיצד הטבע שואב אותנו אל הרגע הנוכחי
לעוף עליהן – המסרים החכמים שציפורים נושאות עבורנו על כנפיהן
עוד מרדיו מהות החיים:
