כשהופכים בעיות לדמויות ניתן לנהל מולן דיאלוג – משל הודי על ההתמודדות עם המיינד

"המיינד הוא משרת נאמן אך אדון נוראי", אמר רובין שארמה ובכך גרם לנו לתהות: האם אנחנו נעזרים ביכולותיו הנפלאות של המיינד או שמא אנחנו משרתים את פקודותיו הבלתי פוסקות? מסתבר שמה שההודים הבינו לפני אלפי שנים נקרא בפסיכולוגיה המודרנית "החצנה" ומדובר בכלי שיכול לעזור לנו להתמודד עם מגוון רחב של בעיות.

המונח "החצנה" בפסיכולוגיה מתייחס למצב שבו אנחנו הופכים בעיה שמעיקה עלינו לחיצונית לנו. באופן זה אנחנו יכולים לנהל עמה דיאלוג. כך, למשל, אם כעס נתפס כמאפיין שלנו יהיה מאוד מאתגר עבורנו להתמודד איתו או להפחית את נוכחותו בחיינו. קצת כאילו אין לנו ברירה, זה חלק ממי שאנחנו. אבל אם נתייחס אל הכעס כאל אובייקט ואולי אפילו נאניש אותו לכדי דמות נפרדת מאיתנו המבקרת בחיינו בהזדמנויות כאלו ואחרות, נוכל לפתח איתה מערכת יחסים מסוימת ואולי אפילו להגיע לפשרות. מעצם היותו של הכעס נפרד מאיתנו הוא אוטומטית יהפוך לפחות קבוע וכובל. אולי כמו ההבדל המילולי שבין "אני כועסת עכשיו" ל"יש בי כעס עכשיו".

מטפלים שונים הופכים בעיות ל"שדונים שמנסים להשתלט עלינו" ועוזרים למטופלים לגייס כוחות בכדי להתמודד מולם. ביוגה מתייחסים אל הגורמים לסבל כאל מעטה עכור העוטף את תודעתנו – כזה שניתן להסיר. באסלאם מדברים על ניקיון לוח הלב, ובמיינדפולנס קוראים לגורמים המפריעים לנו – כמו שיפוטיות, מחשבות יתר או רגשות לא נעימים – "אורחים", ופותחים בפניהם את הדלת החוצה. כל שם וצורה שנעדיף יעשו את העבודה. בספרו של ניסים אמון, חוכמת המזרח, הוא מתאר סיפור עממי הודי הטווה דמות מעניינת לחלק שמהווה התמודדות עבור רבים מאיתנו – המיינד. ייתכן שאימוץ דמות המשרת ונקודת מבטו של אמון יכול לקדם אותנו אל עבר מערכת יחסים קשובה ומכבדת:

המשרת שהפך לאדון

זהו הסיפור ההודי העתיק על מאנו (Manu), האדם הראשון שממנו יצאו כל העמים: הכול התחיל ביום שבו הלך מאנו אל אביו ברהמה הבורא והתלונן על העבודה הקשה: "המשפחה גדלה", אמר, "יש הרבה עבודה לעשות והרבה ילדים להאכיל". מאנו ביקש עזרה. ברהמה אמר: "אני יכול לתת לך משרת שיעזור לך בכל העבודות, משרת חרוץ, אבל יש כאן תנאי אחד: את המשרת הזה לא ניתן יהיה להחזיר". מאנו צחק וענה "יהיה בסדר, אנחנו נסתדר, איפה המשרת?"

מיד כשהגיעו הביתה, שאל המשרת: "מה לעשות?" מאנו חייך ואמר: "לך תחרוש את השדות". אחרי זמן קצר חזר המשרת ושאל: "מה לעשות עכשיו?" מאנו אמר: "תבנה גדר לבית". משרת הפלאים חזר כעבור כמה דקות: "מה עכשיו?" "תנקה את החצר… תחפור באר".

כעבור מספר ימים נגמרו למאנו כל העבודות ולא היה לו עוד מה לומר אבל המשרת שרצה לעבוד לא הפסיק להטריד. מאנו רצה לנוח בצהריים בערסל, מיד היה מופיע המשרת ושואל: "מה לעשות עכשיו?" מאנו רצה להתייחד עם אשתו, בא המשרת והפריע. מאנו רצה לישון בלילה והמשרת היה שואל שאלות: "מה יהיה… מה נעשה מחר?"

מאנו התחיל לאבד את הסבלנות. המשרת דיבר ללא הפסקה ולא נתן לו רגע מנוחה. מאנו התגעגע לימים שבהם היה חופשי, לפני שקיבל את המשרת אבל איבד את השלווה. יום אחד גרר מאנו את המשרת אל האל ברהמה: "עשה לי טובה, וקח אותו בחזרה", התחנן מאנו, "מהיום שהוא הגיע אני לא מצליח לישון או לנוח. הדבר העצבני הזה ממלא לי את הראש בדאגות. אני לא מצליח להירגע והפסקתי ליהנות מהחיים". ברהמה הזכיר לו את התנאי וסרב לקבל בחזרה את המשרת. הוא אבא שיודע לברוא אבל לא יודע לקחת. מיואש, חזר מאנו הביתה, מתגעגע לימים השקטים שהיו לו פעם, לפני שהופיע המשרת המטריד.

כיצד אנחנו מעסיקים את המיינד שלנו? Kaizen Nguyễn/Unsplash

אם נמצא לו תעסוקה, נוכל לנוח ממנו מדי פעם

יום אחד שמע מאנו על האל שיווה שחי בהרים. הוא עזב הכול ועלה להימלאיה לשאול בעצתו של המורה החכם. שיווה שמע, חייך ואמר: "בפעם הבאה שהוא ישאל אותך מה לעשות, תאמר לו לבנות עמוד באמצע החצר, ובכל פעם שהוא יבוא להטריד, שלח אותו אל העמוד שיעלה וירד, יעלה וירד, עד שתאמר לו אחרת".

לפי המסורת ההודית, הגירוש מגן העדן הוא לא חיצוני אלא פנימי. כולנו קיבלנו משרת שנועד להקל על החיים, אבל המחיר הוא נורא – אנשים איבדו בגלל המשרת הפנימי את השקט והמנוחה. שמו ההודי של המשרת הוא "מאנאס" ומהשם הזה התפתחה עם השנים המילה "Mind".

סיפורו של מאנו הוא סיפור הברכה והקללה של המין האנושי כולו. קיבלנו משרת שיסייע לנו לפתור בעיות מול כל מטלות החיים, אבל הוא כל הזמן מלחיץ, לא ניתן להשתיק אותו ואי אפשר למסור אותו חזרה. אצל אנשים רבים המשרת הפך לאדון והמארח לא מצליח להשתלט עליו.

הברהמינים ההודים מספרים על עמים מעבר לים אשר העלו את המשרת על כיסא רם, בנו לו היכלות, זבחו לו זבחים ואף הקריבו לו את בניהם ובנותיהם. יש אנשים שהפכו להיות העבדים של המשרתים חסרי הרחמים שלא מרשים לנוח, כל הזמן דואגים ולא נותנים ליהנות מהחיים סתם כך ללא סיבה מיוחדת.

בונים עמוד בחצר

גן העדן שהיה למאנו – חיים של אושר פשוט ובסיסי – התחלף בדאגה לעתיד ובמחשבות מעיקות על מה שיהיה ומה שהיה. אנשים לוקחים כדורי שינה כדי להשתיק את "המשרת" בלילה, כדורי הרגעה כדי להאט אותו ביום וכדורי פרוזאק כדי לעודד את רוחו. משקים אותו באלכוהול ומעלים לפניו קטורת סמים. לפעמים יורדים על הברכיים ומבקשים רחמים.

מסתבר שמימיו של מאנו ועד היום לא רק שאין שינוי גדול, אלא נדמה שהמצב הולך ומחמיר. כבר בסיפורי בריאת העולם על פי המורשת ההודית היה דגש על הקשר בין האושר לבין החופש מהמחשבות. אובדן השקט או הגירוש מגן העדן בא עם האכילה מעץ הדעת. קשה להתגבר על הפיתוי לאכול מפירותיו הססגוניים אבל בהם טמון זרע הסבל. אם אין לך עמוד בחצר, יש לך בעיה.

זהו העידן שבו משרתים עלו לשלטון ואדונים הולכים חפויי ראש. נמכרה המלוכה בעבור חופן רכיבים אלקטרוניים ורק האל ברהמה מחזיק את כרסו הגדולה ורעמי צחוקו עדיין נשמעים מדי פעם, מתגלגלים במורדות ההימלאיה. מאז שהוא נפטר מהמשרת, הוא לא מפסיק ליהנות.

תמונת כותרת: kelly lacy/Pexels

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

האם להשתחרר מסבל הקיום האנושי או לקבלו? שיחה היפותטית בין קהלת לבודהה

פנקסנות – האם בתוך הזוגיות שלנו אנחנו עסוקים בלתת או בלקבל?

תרגולים יומיים קצרים עם זן מאסטר ניסים אמון – כלים לשלום פנימי בראי חכמת הזן

עוד מרדיו מהות החיים:

יוסי בבליקי והרב אסף עזריה שואלים – האם נכון להעביר ביקורת?