מדוע חוויה רגשית מלאה חיונית לבריאותנו – וכיצד הגוף חושף את מה שאנו מדחיקים

הקשר בין הגוף לנפש אינו מסתורי כפי שלעתים הוא מוצג. לד"ר אלכסנדר לואן, מהפסיכותרפיסטים הבולטים במאה ה-20, יש מניות רבות בחשיפת מערכת היחסים בין הרגשות שאנו חווים ובין החוויות הגופניות שלנו. פרק מספרו JOY מסביר בפשטות את המנגנון שמחבר בין רגש לשריר, מלמד כיצד הדחקה מובילה לכאבים ומציע דרך להשתחרר משניהם.

| 18 יוני, 2019

בשנת 1995 יצא לאור הספר JOY מאת ד״ר אלכסנדר לואן (1910-2008), רופא ואחד מאבות הפסיכותרפיה הגופנית. לואן למד מווילהלם רייך שהיה תלמידו של זיגמונד פרויד, מה שהופך אותו מבחינה מקצועית ל'נכדו' של פרויד. גישתו ההוליסטית רואה את הגוף והנפש כרוכים בקשר של יחסי גומלין וסבורה שחשיפה שלהם מסייעת לחיות חיים בריאים ומאושרים יותר.

וזה בדיוק מה שעושה לואן בספרו JOY: מסביר ומראה כיצד חֲוָיוֹת רגשיות מהחיים באות לידי ביטוי בסימפטומים גופניים ובאמצעות כך מאפשר לגלות מחדש את שמחת החיים.

יניב גפנר פגש את ד"ר לואן בשנת 2001 והתנסה בטיפול אצלו שלדבריו שינה את חייו. הוא קיבל השראה, המשיך ללמוד והפך למטפל בזכות עצמו. כעת הוא משיק קמפיין מימון המונים במטרה להביא לקורא הישראלי תרגום עברי לספר. לפניכם חלק מהפרק הראשון מתוך JOY, "להרגיש את החיים שבגוף".

להרגיש את החיים שבגוף

מתוך: ״Joy – ההתמסרות לגוף ולחיים״ מאת ד״ר אלכסנדר לואן

תרגום ועריכה: יניב גפנר

חדווה שייכת לקבוצת רגשות הגוף החיוביים. היא לא גישה מנטלית. אדם לא יכול פשוט "להחליט" להיות שמח. התחושות הגופניות החיוביות שלנו מתחילות בבסיס שניתן לקרוא לו "טוב". ההיפך מזה הוא להרגיש ״רע״, מה שאומר שבמקום להרגיש עוררות חיובית קיימת עוררות שלילית של פחד, ייאוש או אשמה. אם הפחד או הייאוש גדולים מדי, האדם ידחיק את כל רגשותיו, מה שהופך את הגוף לרדום וחסר חיים. כאשר מדחיקים רגשות, מאבדים את היכולת להרגיש – זהו דיכאון, מצב שלרוע המזל עלול להפוך לדרך חיים. מצד שני, כאשר התרגשות ועונג נובעים מהבסיס ה״טוב״, אנחנו יודעים חדווה מהי. במקרה שבו החדווה עולה על גדותיה, היא הופכת לאקסטזה.

כאשר החַיּוּת של הגוף היא חזקה ומהדהדת, רגש, כמו מזג אוויר, הוא בר שינוי. אנו יכולים לכעוס ברגע אחד ואז לשמוח ולבכות ברגע אחר. עצב יכול להשתנות לעונג בדיוק כשם שהשמש צצה רגע אחרי הגשם. שינויי מצב רוח אלו, בדיוק כמו שינויי מזג האוויר, אינם מפירים את האיזון הבסיסי של האדם. השינויים מתרחשים על פני השטח ואינם מפריעים לפעימות העמוקות המספקות לאדם תחושה של רווחה בחייו.

הדחקת רגשות היא תהליך הַקְהָיָה המצמצם את הפעימה הפנימית של הגוף, את חיוניותו, את רמת עוררותו. זו הסיבה שהדחקה של רגש אחד מדחיקה את כל הרגשות. אם אנחנו מדחיקים את הפחד שלנו, אנחנו מדחיקים את הכעס שלנו. הדחקה של כעס מובילה להדחקה של אהבה.

בני האדם לומדים בגיל צעיר שרגשות מסוימים הם "רעים" ורגשות אחרים הם "טובים". זה אף נאמר בעשרת הדיברות. לאהוב ולכבד את אביך ואימך זה טוב, לשנוא אותם זה רע. לחמוד את אשת רעך הוא חטא, אך אם היא אישה מושכת והגבר הוא חִיּוּנִי, תשוקה כזו היא טבעית לחלוטין.

חשוב לציין, עם זאת, שלהרגיש את הרגש זהו אינו החטא; זוהי הפעולה שנובעת מהרגש שהופכת את הדבר לעניין חברתי. עלינו לשלוט בהתנהגותנו לטובת ההרמוניה החברתית. "לא תגנוב" ו"לא תרצח" הם איסורים חשובים כשאנשים חיים בקבוצה גדולה או קטנה. בני אדם הם יצורים חברתיים, שהישרדותם תלויה בשיתוף הפעולה של הקבוצה. איסורים על התנהגות, שמטרתם להיטיב עם רווחת החברה, אינם בהכרח מזיקים לאינדיבידואל. איסורים על רגשות הם עניין אחר. מכיוון שרגשות הם החיים שבגופנו, לשפוט רגשות כטובים או רעים זה כמו לשפוט את האדם, לא את מעשיו.

בתור ילדים מלמדים אותנו אילו רגשות לגיטימיים ומאילו עדיף להימנע. Fizkes/shutterstock.com

גינוי רגש כלשהו שקול לגינוי של החיים עצמם. הורים עושים זאת לעתים קרובות, באומרם לילד שהוא "ילד רע" כשהוא מביע רגש כזה או אחר. זה במיוחד נכון לגבי תחושות ורגשות מיניים, אבל גם לגבי רגשות רבים אחרים. לרוב, הורים מביישים את ילדם על שהוא מרגיש פחד, מה שגורם לו להכחיש את הפחד שלו ולהתנהג באומץ. אך לא להרגיש את הפחד אין פירושו שהילד מרגיש אומץ – זה רק אומר שהוא לא מרגיש.

אף חיית פרא לא מבדילה בין נכון ללא נכון, חשה בושה או מרגישה אשמה. אף בעל חיים לא שופט את רגשותיו או פעולותיו — או את עצמו. לאף חיה שחיה בטבע אין סופר-אגו או מודעות עצמית. הן חופשיות מאיסורים פנימיים שנובעים מפחד.

רגש הוא תפיסה של תנועה פנימית. אם אין תנועה – אין רגש. לפיכך, כשאנו מחזיקים את היד בצורה סטטית למשך מספר דקות, אנו מאבדים את התחושה בה, היא "נרדמת". אותו עיקרון נכון לגבי כל הרגשות. כעס, לדוגמה, הוא גל של אנרגיה, המפעיל את השרירים שיבצעו את פעולת הכעס. גל זה הוא דחף, וכאשר הוא מגיע לתודעה הוא מייצר רגש.

תפיסה היא תופעה שקורית על פני השטח: דחף מוביל לרגש רק כאשר הוא מגיע לפני השטח של הגוף, הכולל גם את מערכת השרירים הרצונית. קיימות פעימות רבות בגוף שלא גורמות לרגש כיוון שהן נשארות בפנים הגוף. כך למשל, לרוב איננו מרגישים את דופק הלב, כיוון שהוא לא מגיע אל פני השטח. במקרה שקצב דפיקות הלב הופך לחזק מאוד, נרגיש את השפעתו מעל פני השטח של הגוף ונהפוך למודעים לליבנו.

כאשר דחף מגיע לשריר, השריר הופך מוכן לפעולה. אם זהו שריר רצוני, הפעולה היא תחת השפעתו של האגו ונוכל להגביל או לשנות אותה באמצעות החלק המודע שלנו. חסימת הפעולה מייצרת מצב של מתח בשריר, שמצד אחד טעון אנרגטית ומוכן לפעולה, אך אינו פועל בגלל הוראות מגבילות מהראש. בשלב הזה אנו מודעים למתח, משמע שביכולתנו לשחרר אותו על ידי הסגת הדחף או התמרה שלו, למשל באמצעות מתן אגרוף לשולחן במקום בפרצופו של אדם שהכעיס אותנו. אך במקרה שהגורם לכעס ממשיך והופך למטרד, לא נוכל עוד להסיג את הדחף הכועס.

דבר דומה קורה בעימותים בין הורים וילדים, משום שילדים לא יכולים לברוח מהעוינות של הוריהם. וברוב המקרים, הילד לא יכול לפרוק את הדחף מבלי לעורר עוד יותר כעס ועוינות מצד ההורה. במצב כזה, המתח הופך להיות כרוני ומכאיב. הקלה אפשרית רק על ידי הרדמת האזור, מה שהופך אותו לחסר תנועה, עד כדי אובדן כל תחושה.

אנשים שהדחיקו את כעסם כלפי הוריהם עקב פחד, סובלים לרוב ממתח בשרירי הגב העליון. במקרים רבים, הגב מקומר, בדומה לגבו של כלב או חתול המוכן לתקוף. ניתן לתאר אדם כזה ככועס מטבעו, אך האמת היא שהוא אינו מחובר לטבעו או לכעסו. הכעס קפוא והאדם רדום. אדם כזה עשוי להתפרץ בזעם עקב דבר פעוט, מבלי שידע שהוא פורק כעס עמוק שהודחק מזמן. לרוע המזל, התפרצות כזו לא משחררת את המתח, כיוון שהיא תגובה נפיצה ולא ביטוי אמיתי של הכעס שמתחת לפני השטח.

הבנת הביטויים הגופניים של רגשות מודחקים היא צעד חשוב המאפשר לחוות רגשות אלו ולשחררם. Cristina Conti/shutterstock.com

מתח שרירי כרוני מעין זה נמצא בכל חלקי הגוף כסימן לדחפים חסומים ורגשות מודחקים. הלסת היא אזור עם מתח שרירי כרוני כה גדול עד שאצל חלק מהאנשים הוא הופך למחלת המפרק הלסתי-רקתי (temporomandibular joint disease). הדחפים החסומים הם בכי ונשיכה. אדם נועל את הלסת כדי לשמר שליטה עצמית בתנאים שבהם הוא עלול להישבר ולבכות, או לברוח בפחד. כאשר שליטה כזו מתרחשת במודע וניתן לשחרר אותה, היא משרתת את הישרדותו ואת רווחתו של האדם. לעומת זאת, מתח כרוני בלסת לא ניתן לשחרור מרצון, חוץ מאשר באופן רגעי, שכן הוא מייצג הרגל או דפוס התנהגות של נחישות.

כל מתח כרוני מייצג מגבלה על יכולתו של האדם לבטא את עצמו. רוב בני האדם בתרבות שלנו סובלים מרמה גבוהה של מתח כרוני במערכת השרירים — בצוואר, בחזה, בגב וברגליים — דבר הכובל אותם, מגביל את תנועותיהם ופוגע ביכולתם לבטא עצמם באופן חופשי ומלא.

מתח שרירי כרוני הוא הצד הפיזי של אשמה, שכן היא מבטאת את הוראתו של האגו כנגד רגשות ופעולות מסוימות. מעטים הם הסובלים ממתחים כרוניים כאלה שאכן מרגישים את האשמה – מרבית האנשים לא מודעים לרגשות אשם הנוכחים בהם וגם לא למקורותיהם. באופן ספציפי, אשמה היא הרגש של היעדר הזכות להיות חופשי, של לעשות מה שאני רוצה. באופן כללי, אשמה היא תחושה של חוסר נוחות בגוף, של הרגשה לא טובה.

כאשר אדם מרגיש לא טוב עם עצמו, המחשבה הבסיסית שלו היא "עשיתי משהו רע או לא נכון“. למשל, כשאדם משקר הוא מרגיש רע או אשם כי הוא בגד באמת הפנימית שלו, ברגשות האמיתיים שלו. טבעי שירגיש רע לגבי השקר. אמנם יש אנשים שלא מרגישים רע כשהם משקרים, אך זה משום שאינם מרגישים, הם הדחיקו את הרגש. מצד שני, אדם לא יכול להרגיש רגשות אשם אם הוא מרגיש ״טוב״ או שמח. שני המצבים האלו – הרגשה טובה/חדווה לעומת הרגשה רעה/אשמה – הם בלעדיים ולא מתקיימים יחדיו.

ברוב המקרים, הפרי האסור מעורר רגשות מעורבים. מצד אחד הוא טעים, וזו אחת הסיבות שהוא אסור. מצד שני, משום שהוא אסור על פי הסופר-אגו – החלק בתודעה שלנו שאימץ תכתיבים הוריים – איננו מסוגלים להתמסר לעונג שבו. זה מייצר טעם מר בפה, שמהווה את הליבה של רגש האשמה. מיניות היא כמובן הפרי האסור בחברה שלנו, וכמעט כל בני התרבות סובלים מרמה מסוימת של אשמה או בושה לגבי רגשות ופנטזיות מיניות.

אצל אנשים נרקיסיסטיים ישנם ניתוק והכחשה של רגשות באופן כללי, מה שמתבטא בכך שהם אמנם לא חשים אשמה או בושה, אך הם גם לא מסוגלים להרגיש אהבה. הם נראים חופשיים ומשוחררים בהתנהגותם המינית, אך החופש הזה הוא חיצוני ולא פנימי — בהתנהגות ולא ברגשות. הפעילות המינית שלהם היא ביצוע ולא התמסרות לאהבה. עבורם, סקס הוא פעולה, לא חוויה של חדווה. ללא החופש הפנימי להרגיש ולבטא רגשות באופן עמוק ומלא, חדווה לא יכולה להתקיים.

חופש פנימי מתבטא בנועם שבגוף, ברכות ובחיוּת שבו. הוא מתכתב עם החופש מאשמה, מבושה וממודעות עצמית. אלו סגולות הקיימות אצל כל בעלי החיים, אך נעדרות אצל רוב בני התרבות. זהו הביטוי הפיזי של תמימות, של התנהגות ספונטנית, כנה ונאמנה לָעַצְמִי.

תמונת כותרת: WomanArt/shutterstock.com