מדוע חלקנו מאחרים כפייתיים ואחרים מקדימים – ואיך מאירה הפילוסופיה את הדפוסים שלנו?

יש מי שיאחרו לאירוע גם אם יהיו במקום עצמו ויש מי שעל אף שיגיעו מיבשת אחרת עדיין יתייצבו רבע שעה לפני הזמן. ההבדלים בין הרגלים של אנשים באים לידי ביטוי בשוני יסודי בצורת המחשבה, לא רק בנוגע לעמידה בזמנים. שילוב של מבט מדעי ופילוסופי מספק זווית מעניינת על מי שאנחנו ביחס להרגלים שלנו.

בועז מזרחי | 11 אוקטובר, 2022

לכל אדם יש חבר, מכר או בן משפחה שמושג הזמן שלו גמיש, נזיל ואינו מחויב לסטנדרט המספרי של השעון. ייתכן אף שאדם זה קורא שורות אלו ממש ברגע זה. מה אפוא גורם לאנשים מסוימים לאחר וליתר לעמוד בזמנים? כיצד נוצרים ההרגלים הללו באנשים ספציפיים? אמנדה מאל ניסתה להשיב על השאלה במאמר ב-Atlantic, שישמש לנו קרש קפיצה להרהור מעמיק יותר בדפוסי ההתנהגות שלנו באופן כללי. חקירה פילוסופית של הרגלינו ככל הנראה אינה מנהג שגור, אבל שווה להקדיש לה זמן שכן היא עשויה להפתיע ולגלות לנו די בקלות משהו חדש על עצמנו.

זירת ההתרחשות למחקרה הקטן של מאל היא שדה התעופה. "מכיוון שאני מקדימה כפייתית", היא כותבת, "תמיד הנחתי שאנשים שדוהרים בטרמינל עושים את מיטב מאמציהם להגיע בזמן". ולדבריה, אכן ישנם אנשים שמנסים, אבל לא מצליחים. הפעם לא אלה מעניינים אותה, אלא סוג אחר של מאחרים, כאלה שעושים זאת למען הריגוש. היא מכירה לא מעט כאלה, וחוויות שדה התעופה שהם משתפים איתה בהתרגשות הן ככל הנראה תרחיש אימים עבור רבים מאתנו, אם לא עבור רובנו. כך, למשל, עמיתתה למגזין מספרת כי היא שואבת סיפוק מריצה יחפה לשער כיוון שלא הספיקה לנעול נעליים אחרי הבידוק הביטחוני.

מכרים אחרים מספרים כי הם מחשבים לאחור את הזמן המינימלי שדרוש להגיע לטיסה, ללא שריד של מקדם ביטחון. אחד מהם הסביר לה כי "אם משהו אחד משתבש ברצף האירועים, אני נדפק". אנשים כאלה משליכים יהבם על אלוהי התנועה, אלוהי התורים, אלוהי הבידוק ושלל אלוהים נוספים, אפילו אלוהי הדלתות האוטומטיות. כך למשל, אחד מחבריה מספר שהגיע לשדה, נכנס לדלת המסתובבת ובגלל שלטעמו היא נעה לאט מדי, דחף אותה וגרם לה להיתקע. הוא נלכד בתוכה בזמן שהטיסה שלו המריאה, כשכל ניסיונותיו למשוך את תשומת הלב של העוברים והשבים עולים בתוהו.

מבנה המוח שלנו משפיע על סוג האדם שאנחנו

רבים מאיתנו נהנים מריגוש מזדמן ואפילו קבוע ומוצאים אותו במגוון אפשרויות שהחיים המודרניים מספקים, מעיסוק בספורט אתגרי ועד השקעות הרפתקניות בבורסה. לעומת ריגושי המיינסטרים, מתיחת הגבול בהגעה לטיסה נראית נישה מוזרה במקצת להשגת מנת האדרנלין. אבל מאל מסבירה כי "המוטיבציות שלהם הרבה יותר מורכבות מבחינה פסיכולוגית". כדי לפענח אותן היא שוחחה עם ג'וני גרקין, פסיכיאטר מאוניברסיטת צפון קרולינה. לדבריו, המאחרים אינם קלילים וזורמים לעומת המקדימים. שני סוגי הנוסעים ככל הנראה פשוט פיתחו אסטרטגיות שונות להתמודדות עם פחד מטיסות.

מאחרים או מקדימים, כולם עושים את זה כדי להתמודד עם חרדת טיסות. Aleutie/Shutterstock.com

בחינה של ההבדלים הללו מלמדת משהו יסודי על סוג האישיות, ומתחילה לגרד את פני השטח של הקשר בין ההרגלים שלנו למי שאנחנו. גרקין מסביר כי הגישה של המאחרים לצדדים השליליים של החיים היא דחייה והסטת תשומת לב. ההיגיון של הגישה הוא בכך ש"היא מעבירה אותך ממקום של חוסר נוחות למקום של התרגשות". לדברי מאל האבחנה הזו מיושרת עם הספרות המקצועית. שיחה עם ג'פרי קונטה, פסיכולוג ארגוני מאוניברסיטת סן דייגו, גילתה כי ההבדל בין מאחרים למקדימים משתקף בתיאוריה של טיפוס A וטיפוס B – המונחים המקצועיים המתארים הבדלים דיכוטומיים בין אנשים. לדברי קונטה, אנשים מטיפוס A שמאופיינים בשאפתנות וחוסר סבלנות נוטים לדייק ואנשים מטיפוס B שמאופיינים יותר ברוגע ופחות נוירוטיים נוטים יותר לאיחורים.

כלומר, ההבדלים בין סוגי האישיות משפיעים על ההרגלים שלנו, או במבט הפוך, ייתכן מאוד שחלק מההרגלים שלנו הם שיקוף של האישיות. מאל מסייגת ומזכירה שגם לסביבה ולתרבות יש השפעה רבה על היווצרות הרגלים, ויחד עם זאת, ההבדלים היסודיים בתשתית המנטלית ניכרים גם בתחומים נוספים. ד"ר גרקין כבר קשר בין דחיינות ובין איחורים, אבל ייתכן שזו תכונה שעומדת בפני עצמה, כפי שעולה מכתבה במגזין Big Think. הכתבה מציגה מחקר שבדק את הקשר בין נטייה לדחיינות ובין מבנה האמיגדלה, החלק במוח שמשתתף בין היתר במנגנון הגמול, בעיבוד ריח, בזיכרון, בתגובת הילחם-או-ברח, בגירוי רגשי וכן הלאה. ממצאי המחקר הראו כי בעלי נטייה לדחיינות מאופיינים באמיגדלה גדולה יותר מאנשי ביצוע, והחוקרים משערים כי זה קשור לחרדה וחשש מתוצאות, מה שגורם להם להימנע מפעולות.

מצד שני, המוח מתעצב בהתאם למי שאנחנו

אם יורדים לפרטי שני המנגנונים הללו מגלים סתירה מעניינת: למרות שמאחרים כרוניים נחשבים לטיפוסים רגועים יותר, דפוס ההתנהגות שלהם קשור לדחייה. ואילו במחקר הזה דחיינות קשורה לחרדתיות. הקונפליקט מותר כשנזכרים שגם במקרה של מאחרים כרוניים מדובר במכניזם להתמודד עם חרדה, לפחות במקרה של טיסות. בכל אופן, דחיינות ואיחורים הם לא בדיוק אותו הרגל, אבל בשני המקרים המדע מגלה לנו כיצד מבנה המוח משפיע על הדפוסים המאפיינים אותנו.

דוגמה מובהקת נוספת להשפעת ההרגלים על מי שאנחנו היא האופן שבו משפיע משלח ידינו על דרך החשיבה שלנו. קתרין שווב כותבת ב-Fast Company על מחקר משותף למספר אוניברסיטאות בעולם שבחן כיצד אומנים מתחומים שונים תופסים את המרחב, והשווה בין תפיסות אלה. הם בדקו את ההבדלים בין אדריכלים, פסלים וציירים. לדברי שווב, "החוקרים הגיעו למסקנה שכיוון שכל קבוצה דיברה בצורה שונה על מרחב, הם ככל הנראה חושבים עליו אחרת – ושהמקצוע שלהם כנראה השפיע באופן יסודי על אופן הפעולה של מוחם". על פי המחקר, "רכישה ותרגול של כישורים לאורך זמן מעצבים את דיבורו של אדם על מצבים ויחסים בעולם".

דייוויד יום. הרגל הוא הבסיס להבנה סיבתית של המציאות. Georgios Kollidas/ Shutterstock.com

דווקא המסקנה הזו, שבמבט ראשון נראית מובנת מאליה, היא סגירת המעגל החשמלי שמפעיל את הנורה המדומיינת שנדלקת ליד הראש כשהמוח מגיעה להברקה: הרגלים כשלעצמם הם אובייקטיביים. זוהי ההצטברות שלהם לאורך זמן על ידי אותו מוציא לפועל – לצורך העניין אנחנו – שהופכת להגדרה שלו. במילים של שווב, זו "הראיה לקשר בין מה שאנחנו עושים ובין מי שאנחנו".

ושוב אנו נתקלים בסתירה. חלק מהנטיות שלנו מוכתבות על ידי הביולוגיה, אז האם ההגדרה שלנו אינה דטרמיניסטית? השאלה הזו עושה עוול עצום למידת המורכבות של האופי האנושי, אבל היא פרולוג טוב לנקודה המרכזית שאליה אנו הולכים. מוביל אותנו לשם אליאס אנטילה, מומחה להיסטוריה ופילוסופיה מאוניברסיטת קיימברידג'. במאמר ב-Aeon הוא מציג את הזווית הפילוסופית של חקר הרגלים ודפוסי התנהגות. אנטילה עורך סקירה מזורזת של מדע ההרגלים ודפוסי התנהגות, שרובו נשען על אסכולת הביהביוריזם, אשר עמה מזוהים שמות מיתולוגיים כמו פאבלוב וסקינר. הם וממשיכיהם מאמינים כי "אנשים מותנים לתגובה אוטומטית למצבים מסוימים, מה שיוצר מעגל חוזר של פעולה וגמול". כמו, למשל, הגעה מאוחרת לטיסה בתמורה לפרץ אדרנלין. בשנים האחרונות, מסביר אנטילה – וכפי שראינו לכל אורך הדרך – התחום הזה מגובה גם בחקר המוח.

ואולם, בשנים עברו, אפילו מאוד עברו, עד ימי אריסטו, כל העולם של הרגלים ודפוסים נחקר מזווית פילוסופית, שקשרה את ההתנהגויות החוזרות שלנו לשאלות זהות אישית, אמונה ומשמעות כללית של המציאות. הפילוסוף שלקח את שאלת השפעתם של הרגלים הכי רחוק הוא ככל הנראה דייוויד יום. אנטילה מסביר כי ליום הייתה תפיסה אוניברסלית של הרגלים. לשיטתו, הם התשתית שעליה בנויה כל התודעה שלנו. "למשל, אנו זורקים כדור לאוויר וצופים בו עולה ונופל לקרקע. בכוח ההרגל, אנו קושרים בין הפעולות והתפיסות הללו – תנועת הגפיים שלנו, מסלול הכדור – בצורה שבסופו של דבר מאפשרת לנו לאחוז ביחסי הסיבה והתוצאה. סיבתיות, מבחינת יום, היא לא יותר מאסוציאציה בכוח ההרגל".

כוח ההרגל יכול להגדיר אותנו מחדש

אם לאמץ את גישתו של יום, התשובה היא לא – האופי שלנו לא נקבע מראש באופן אבסולוטי על ידי הביולוגיה. הרגלים "מתמצתים את הזהות והאתיקה שלנו", ובאותו זמן "מלמדים אותנו כיצד לתרגל את אמונתנו". כלומר, מכיוון שהרגלים ניתנים לשינוי, הם הכלי שלנו להפוך לאדם שאנחנו רוצים להיות, או להתנסות בלהיות אנשים אחרים. נכון, מדענים חושפים את המכניזמים הפסיכולוגיים-נוירולוגיים, אבל מבט פילוסופי מאפשר לנו להפיק מהם משמעות. כלומר, לתרגם את הממצאים להבנה קונקרטית של עצמנו.

כאשר מבצעים חקירה פילוסופית יזומה מתגלים פרטים נוספים – החלק בתודעה שלנו, שיש לו עמדה לגבי מי שאנחנו ומי שאנו רוצים להיות, יכול להתבונן מהצד על הפעולות שאמנם נובעות בחלקן ממבנה המוח, אבל כשם שהוא נבנה בכוחה של פעולה חוזרת, כך הוא גם ניתן לשינוי. אם אנחנו סכום ההרגלים של עצמנו, האם אנחנו עובדים במקצוע הנכון? האם אנחנו מתייחסים בצורה נכונה לחרדות טיסה או לביצוע משימות? "הדברים שאנו עושים בכל יום", מסכם אנטילה, "אינם רק הרגלים שעלינו לפצח, אלא חלונות שדרכם אנו יכולים להציץ על מי שאנחנו באמת", ולשנות על פי הטעם האישי. אם המחקר המדעי מספר לנו מה אנחנו, הרי שהמחקר הפילוסופי מספק לנו הזדמנות לבדוק האם התשובה קולעת לרצונות העמוקים שלנו.

תמונת כותרת: Master1305/Shutterstock