חלוקה דיכוטומית של רגשות לחיוביים ושליליים עלולה לפספס אזורים אפורים שבהם ניתן למנף למטרותינו גם רגשות פחות רצויים. קנאה היא מקרה קלסי: מסתבר שתחת תוכנית עבודה מוקפדת הרגש הזה יכול לשמש מקור למוטיבציה והתפתחות. מומחים מסבירים מהי יריבות בריאה וכיצד לשמור אותה בגבול הטעם הטוב.
בעבר פרסמנו כתבה ובה הטענה שתחרות היררכיה והשוואה חברתית רחוקות מלהיות האינטרס שלנו. עתה, הרשו לנו לאתגר עצמנו ולהציג את הטיעון הנגדי. תחרות, יריבות ואפילו קנאה, ננסה לשכנע, עשויות להיות מקור לצמיחה והתפתחות.
אחד הקייסים החזקים בזכות יריבות הוא טרנד אינטרנטי שמציגה טיילור לורנס ב-Atlantic תחת הכותרת "השיגו לעצמכם אויב מושבע". כדי לא ליצור בלבול עם סתם אויב או יריב, כדאי להבהיר בשלב מוקדם את ההגדרה. על פי לורנס, אויב מושבע "אינו מישהו שאתה שונא בכל סנטימטר בהווייתך", אלא יותר יריב ספורטיבי, רק שאתם לא בתחרות רשמית. למעשה, היא טוענת, האויב המושבע לא חייב בהכרח לדעת על קיום היריבות ואף לא על קיומכם. הוא זכה לתואר לא בגלל שהוא מרושע, או נבל, אלא בגלל שהוא מציב רף גבוה שהייתם רוצים לעבור בעצמכם. רוצה לומר, אתם לא שונאים אותו אלא מקנאים בו ומעריכים אותו במקביל.
היצור האד-הוקי הזה הוא להיט בחוגים מסוימים בטוויטר. צייצנים מצייצנים שונים עשו להם הרגל בתחזוקת החשבון השוטפת לצייץ מדי פעם משהו על האויב המושבע שלהם. מפעילי ערוצי יוטיוב וחשבונות אינסטגרם נשאבו לטרנד גם הם. לרוב הם לא נוקבים בשמו או חושפים פרטי זהות, אלא מתייחסים אליו בכינוי באנגלית – נמסיס. והם מתייחסים אליו בתמהיל של רצינות והומור. אמנם "הם [האויבים המושבעים] יכולים להוציא אותך מדעתך עם הישגיהם", מסבירה לורנס, "אבל הם גם יכולים לדחוף אותך לעבודה קשה".
איך לוודא שהאש לא מתפשטת?
בספורט הטענה הזו מדידה. לורנס מביאה מחקר על אצנים לטווח ארוך שמצא כי כאשר היריבים שלהם משתתפים במרוץ הם מהירים בכחמש שניות לקילומטר בממוצע. עורך המחקר מסביר כי "משהו בקיומו של יריב גורם לנו לחפור עמוק יותר אל הרזרבות שלנו". כמו טורף שאינסטינקט הציד שלו מופעל על ידי תנועה של גוף במרחב, בין אם זו אנטילופה או כדור, כך אויב מושבע יכול להכניס אותנו לאובר-דרייב. במקרה של אויב מושבע הכדור הוא דוגמה טובה יותר, שכן בסופו של דבר יש פה חוקי משחק שונים מהעולם של יריבות אמיתית.
החוקים הללו נגזרו ככל הנראה מדפוסי ההתנהגות ברשתות החברתיות, המאופיינים באושיות בעלות עוקבים רבים, שחלק ניכר מהם תומך בהן, אבל לא מעט גם תוקף, מזלזל ומטריל: בצדק או שלא – זה לא משנה. הנקודה החשובה היא שהתפתחה תרבות של Haters. התרגום המילולי 'שונאים' אינו משקף את הניואנסים במשמעות. לא מדובר ברגשות עזים של שנאה, אלא בנטייה לבקר ולהתנהל בציניות כלפי אדם, תופעה, רעיון או כל דבר אחר. האנשים שנמצאים בצד הסופג, מסבירה לורנס, הם בעלי כוח השפעה והם "החלו לעודד מעריצים לאמץ את ה- Haters על ידי שימוש בהם כצורה של מוטיבציה".
הקשר בין Haters לנמסיס מובהק. "הכרזה על אויב מושבע יכולה להיות דרך הימנעות מהפיכה ל- Haters בעצמך", מסבירה לורנס. "בזמן ששנאה כרוכה בהקטנת אחרים, אויב מושבע כרוך בדחיפת עצמך להיות טוב יותר". הם המידה הנכונה של דלק לגחלת הלוחשת שלנו. אלא ש'נכונה' היא מושג חמקמק. איך שומרים את הלהבה בתוך מעגל האבנים מבלי להסתכן שתהפוך לכבשן שמכלה כל חלקה טובה? לורנס טוענת כי התמקדות בנמסיס הנכון עושה את ההבדל. אלה מאפייניו של האויב המושבע: "באופן אידיאלי תמצאו מישהו שמצליח מכם רק בקצת. אתם לא רוצים לכוון למטה". המטרה היא לוודא שהתחרות הוגנת ואנחנו לא מזמינים לעצמנו נמסיס מחוץ לליגה שיתסכל את המאמצים שלנו. זה נחמד לשאוף להיות לארי פייג', אבל אלא אם אתם בעניין קומי, אל תגדירו את מייסד גוגל כאויב מושבע. לא רק כי הוא מעבר לרמה של רוב האוכלוסייה, זה פשוט לא בריא מסיבות רבות מכפי משנוכל לספור.
יריבות בריאה יכולה לתרום לשני הצדדים.
בנוסף, "עדיף לשמור את שמו לעצמכם". המלצה זו נועדה למנוע היתקלויות נפיצות בעולם האמיתי. הרי האויב המושבע הוא רק דמות בסיפור שלנו, ואין שום סיבה לעודד אותו לפרוץ את הקיר הרביעי. שני המאפיינים הללו –תחרות הוגנת ואנונימיות – מאפשרים לנו להיות בטווח נגיעה ולשמור על כבודו של האויב המושבע. המשמעות היא שמדי פעם נפסיד, לפעמים ננצח, אבל תמיד יהיה שם הסיכוי – ומכאן הדחף להשקיע, לפעול ולהתאמץ. ומכיוון שאנחנו שומרים את זהותו לעצמנו, אנחנו מונעים ממנו להפוך לעניין רציני ומחייב סביבתית.
הכותבת קריסטין וונג מתחברת לסנטימנט הזה. "כמעט בכל עבודה שהייתה לי הגדרתי לעצמי בסתר יריב, המטרה השקטה לקנאה שלי", היא מספרת ב-The Cut. כמו לורנס, גם וונג דוגלת בשמירת הנמסיס בסוד – למרות שהיא לא מכנה אותו בשם זה – ואף מאמינה שהוא צריך להיות הרף הסמוך שמושך אותנו למעלה. היא מציגה את דבריו של סרן קירקגור ולפיהם הערצה היא "כניעה-עצמית שמחה", ואילו קנאה היא "עמידה על זכות בלתי-שמחה". במילים של וונג, "אתה מאמין שאתה יכול להיות טוב במשהו כמו אדם אחר, אך אינך מאושר כי אתה לא". ובמילים שלנו – עדיין לא. כל הרעיון של נמסיס הוא לדחוף אותנו למקום שבו אנחנו טובים ממנו.
קנאה בריאה מגיעה מתודעת שפע
בזמן שלורנס מתמקדת בטרנד וביישום שלו בעולם, וונג צוללת עמוק יותר אל המנגנונים הפסיכולוגיים שמפעילים קנאה, ובכך מספקת ממד נוסף להבנה כיצד להשתמש בה בצורה חיובית. היא מפרידה בין המושגים jealousy ו- envy. בהיעדר תרגום נבדל בעברית נשתמש במושגים קנאת-חוסר וקנאת-שפע, שכן בפרמטר הזה מצוי ההבדל. כשאנו חוששים שמשאב מסוים נמצא בצמצום, אנו מפחדים לאבד אותו או להשיג מעט ממנו ביחס לאחרים. זו מהותה של קנאת-חוסר. כשאנו רואים משהו שאנו רוצים וחושבים שאנו יכולים להשיג אותו עם מאמץ, זו קנאת-שפע. אנו מתייחסים למשאב כזמין תחת תנאים מסוימים.
כולנו חווים את שני ההיבטים הללו של קנאה, והדרך למנף אותה לטובתנו היא לזהות מתי היא נובעת מתודעת שפע ומתי מצמצום. וונג מסבירה שעלינו לפתח מודעות, ואף חמלה עצמית, כדי לפענח את הדקויות ברגש. אם אנו מבינים שקנאה היא רגש טבעי, אנו פנויים לחקור אותה לעומק ולבדוק אם יש פוטנציאל מינוף. וכמו בניסוי עם האצנים, הפוטנציאל הזה יכול לחולל פלאים. מחקר אחר מצא למשל כי יכולות קוגניטיביות כמו זיכרון והבחנה בפרטים משתפרות כאשר אנו חווים קנאה כתוצאה מחשיפה למידע על יריבים שמתמודדים מולנו. ההנחה היא שהמוח שלנו מתחדד ונדרך באופן טבעי, כיוון שקנאה מאותתת שמשהו חשוב לנו.
לעומת משחקי היררכיה, יריבות עם אויב מושבע היא תהליך בונה ואף מקרב
בהיעדר חמלה ומודעות עצמיות, אנו עלולים להיקלע לסחרור שיהפוך את הקנאה הממנפת לקנאה הרסנית, לאחרים ולעצמנו. לאחרים, מסבירה וונג, כי אם אנו לא מבחינים בסוג הקנאה אנו עלולים לפתח נטייה נקמנית וחתרנית כלפי אדם אחר. ולעצמנו, מסבירה לורנס, כי אם אנחנו לא אמפתיים כלפי הרגשות של עצמנו אנו עלולים לאמץ אויב מושבע כשאנו מתמודדים מלכתחילה עם הערכה עצמית נמוכה, מה שיגרום לאפקט צליפת שוט. גם לוונג מספר דרכים לצמצם את האפשרויות הללו. ראשית, היא מסבירה, עלינו לבדוק האם אנו מביטים בסיטואציה מנקודת מבט עתידית, המשקפת תודעת-שפע, או מפרספקטיבה היסטורית שנוגעת ברגשות של מחסור. שנית, היא מציעה לעזור ולהיות אדיבים לאויבים המושבעים שלנו, כיוון שגם אם יש שם קנאה, היא תהיה במסגרת ידידותית. בנוסף, זה יאפשר לנו להרגיש שלקחנו חלק בהצלחה שלהם. ומצד שני, היא טוענת שבקשת עזרה מהנמסיס יכולה לסייע לנו הן בתחרות והן בידידות. אנו יכולים לחזק את הקשרים ובמקביל לתפוס איזה טיפ או שניים שישדרגו אותנו בקרב. כמו ישראל וארה"ב שחולקות מידע מודיעיני ביד אחת ומרגלות אחת אחרי השנייה ביד האחרת. אבל הידידות נשארת.
אויב מושבע, שבפועל יכול להיות הידיד המוצלח שלנו, הוא קיר הסקווש שלנו. זה לא בדיוק משחק טניס שבו היריב עומד מעבר לרשת ומנסה להכשיל אותנו. אויב מושבע אנחנו בוחרים, והוא אלמנט דומם בתהליך הפנימי שלנו, שנמצא שם כדי לספוג את מיטב המאמצים שלנו ולהחזיר לנו לביקורת. כאן נמצא ההבדל הגדול מהשוואה חברתית ותחרות היררכית. הללו מוּנָעות משאיפה להתקדם בסולם חברתי כללי ואנו נשאבים אליהן באופן פסיבי. נמסיס, לעומת זאת, הוא השוואה ממוקדת בעלת תכלית מוגדרת. אנחנו בוחרים אותו באופן יזום והיחס שם הוא פרסונלי. הכוח שמניע תחרות ספציפית חייב להיות מהדברים החשובים ביותר עבורנו, ונראה כי תחת הקריטריונים הנכונים זה לא מזיק, ואפילו בריא.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הטיעון בעד התפשרות על האיכות – מתי השאיפה לשלמות הופכת לדריכה במקום
כשהדרך הקלה דווקא יעילה יותר – או – מהי עצלנות שמביאה תוצאות?
האתגר בלשכוח את מה שלמדנו – וכיצד זה יכול לשמור אותנו מעודכנים ורלוונטיים
עוד מרדיו מהות החיים:
