החופש שבשחרור תולדות חיינו – האם אנחנו נאחזים ב'אני' הישן שלנו או של אחרים, ומדוע?

* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

בין אם מדובר בדינמיקה קבוצתית, בזוגיות או במערכת היחסים שלנו עם עצמנו – היכולת לאפשר לאדם שמולנו להשתנות אינה מובנת מאליה. היא טומנת בחובה סיכון מסוים ועל כן ההימנעות ממנה היא לרוב טבעית ולא מודעת. עם זאת, סופרים ופילוסופים שונים מסבירים מדוע חשוב לזהות את השינוי וכיצד נוכל לעזור לעצמנו להשתחרר מהאחיזה ב'אני' הישן שלנו ושל אחרים.

תום לב-ארי בייז | 3 יוני, 2019

להבדיל מהמקובל במפגשים חברתיים שבהם קבוצה מיועדת לעבור כברת דרך משותפת, בסדנאות מסוימות פוסחים על שלב ההיכרות. בלי מעגלים של הצגה עצמית שבהם כל אחד מנדב פיסת מידע כזו או אחרת על חייו; בלי משחקי תפקידים או משימות היכרות הומוריסטיות; אז נכון, קירות הקרח הדקים שחוצצים בין חברי הקבוצה אולי נותרים בעינם ומשמרים ריחוק מסוים, אך הודות לכך מתממש היבט אחר.

"מוטב למחות את כל תולדות החיים", מסביר קרלוס קסטנדה בספרו המסע לאיכטלאן, "מפני שבכך אנו משחררים את עצמנו מן המחשבות המשעבדות של אנשים אחרים". ואכן, אותה נבדלות המתקיימת בתוך קירות הקרח הדקיקים עשויה להביא עמה דווקא חופש גדול. שמנו, המקום שבו גדלנו והתחנכנו, המקצוע שבו אנחנו עוסקים או התואר שלמדנו – מניעים את הסובבים אותנו לשרטט אוטומטית, כהרף עין, קווי מתאר של דמותנו. כך הם יוכלו לצפות, פחות או יותר, את תגובותינו ולבחור בסוג האינטראקציה שיקיימו עמנו.

כישרון אנושי זה, שאולי שומר אותנו בשליטה מסוימת, נוטה באופן אינטואיטיבי לאלץ אותנו להתנהל ביחס למצופה מאיתנו ובכך מונע חיבורים מפתיעים. המורים מביננו משועבדים לכובע 'המורה', בעלי התואר במדעים מדויקים מיד מצטיירים כ'מחושבים ומקובעים' והגיל המספרי שלנו ממקם אותנו מיידית בהיררכיה הקבוצתית. כאילו שאין זה אופי החוויות שאספנו בדרך והכלים שפיתחנו בהתמודדות עמן שיוצר את בגרותנו, אלא כמות השנים שבילינו על פני האדמה.

אז נכון, ישנה הסטטיסטיקה, אך בתוך מגוון אנושי כה רחב ובקומפלקס המורכב הזה שנקרא 'אנחנו' קיימת תנועה תמידית. אנחנו נעים בין מה שעניין אותנו לפני מספר שנים כשנרשמנו לתואר הראשון ובין עולם התוכן שמקיף אותנו היום, בין מי שהעזנו להיות פעם ובין מי שנעז להיות מחר. ואולם, כאשר הציפיות כמו צופות בנו מהצד, התנועה הזו הופכת קצת פחות קלה וחלקה.

כשהיכרות עמוקה דווקא פועלת נגדנו

מה שנכון לדינמיקה קבוצתית נכון גם למפגשים מצומצמים יותר כמו מערכות יחסים. ושם, המגבלה של תולדות חיינו טריקית עוד יותר. "בזמן שרוב העולם מתעלם מקיומנו או איננו מבין אותנו כראוי", כותב הפילוסוף אלן דה בוטון במאמר מתוך The Book of Life "אחד מתענוגותיה של מערכת היחסים הוא התחושה שאדם אחר מכיר אותנו עמוקות". הוא מכיר את הפחדים הכי ראשוניים שלנו ואת הדברים שמסיבים לנו אושר. הוא יודע מהו סוג הביצה האהוב עלינו לארוחת הבוקר ואיזה ז'אנר קולנועי לא נרצה לראות גם אם ישלמו לנו.

החופש שבלעטות על עצמנו סיפור חיים חדש.

המחשבה שסיפור חיינו ופרטי הפרטים של דמותנו יהוו נושא למחקר עבור בן או בת הזוג שלנו מייצרת אצלנו חשיבות עצמית נעימה, והתחושה שהם נוצרים בליבם את האריג הדקדקני שטוו בסבלנות במשך שנים סביב הקונספט שהוא 'אנחנו' ממיסה מרוב עונג. "אך זהו היקף הדיוק של אותו הידע שיכול לייצר רגעים קלסטרופוביים מורטי עצבים כאשר בן או בת הזוג שלנו משתמשים בפריבילגיית ההיכרות שלהם עמנו כדי להצהיר הצהרות שמגבילות אותנו", כך טוען דה בוטון.

במילים פשוטות, מרוב היכרות לא נותר מרווח להתפתחות. "'אל תהיה מצחיק, אתה לא מישהו שנהנה בחופשות' הם עשויים להכריז בביטחון ובסמכות של אדם שחלק איתנו מיטה במשך כעשור", מדגים דה בוטון. ומה אם לאחרונה קראנו ספר שפקח את עינינו או ניהלנו שיחה אקראית מעוררת השראה עם אדם זר ברחוב? ומה אם כל מה שחשבנו לגבי חופשות מוטל כעת בספק ואנחנו צעד אחד לפני פריצת גבולות התפיסה של עצמנו?

ה'אני' הישן כנקודת ייחוס לשיפור

וכך, משפט אחד, שיכול באופן תיאורטי להיות חברי ואוהב, הופך בפועל לכבלים. בן רגע, במקום להתרפק על אריג דמותנו אנחנו מרגישים מלופפים בחוטי הצמר שלו. העניין בהחלט מבלבל עבור בני הזוג, מסביר דה בוטון, מכיוון שבעוד שמבחוץ אנחנו נראים פחות או יותר אותו הדבר, מתחת לפני השטח אנחנו עשויים להיות בעיצומו של שינוי.

השינויים הפנימיים הללו כה עדינים והדרגתיים שלעיתים אפילו אנחנו לא נדע לתאר אותם במילים, אך המהות שלהם – פסגת התהליך אם תרצו – היא המשמעותית. האומץ להיפתח בפני התנסויות חדשות, למשל, עשוי להתחיל בפתיחות לטעמים שלא טעמנו, להתקדם אל תחביבים שלא בחנו ולהרקיע בדמות אופקים מקצועיים שלא העלנו על דעתנו כרלוונטיים עבורנו. כל זה הופך משפט כמו "לא, היא לא אוהבת חמוצים" לבעל השלכות.

"אנחנו הופכים רגישים לכל מי שעשוי, במרחק של צחוק לגלגני שאין בו בהכרח זדון, למחות את היסודות המהוססים של ה'אני' העתידי שלנו", כותב דה בוטון ומחבר אותנו אל דברי קסטנדה, אל המחויבות הטבעית שנוצרת בינינו ובין ה'אני' שאנחנו מצופים להיות על ידי אלו המכירים את תולדות חיינו. עמיתים, שותפים לסדנה או בני הזוג לחיים.

גם אנחנו מעכבים את עצמנו

בין אותם אנשים עמם אנחנו באים באינטראקציה, העשויים להחזיק בדמותנו ולהקשות עלינו להתפתח מתוכה, נמצאים גם אנחנו בעצמנו. כמה אנחנו מכירים את עצמנו וכמה אנו נצמדים להיכרות הזו? האם אנחנו מאפשרים לעצמנו להשתחרר מה'אני' הישן שלנו ולהשתנות אל עבר ה'אני' החדש או שמא גם אנחנו מגבילים את עצמנו על ידי כל אותן אמירות כמו "מעולם לא ידעתי לשמר חברויות" או "אני פשוט לא טובה מול קהל"?

בכתבה ב-Medium המסקרת את ספרו המפורסם של רובין שארמה, הנזיר שמכר את הפרארי, מסביר טים דנינג שבזמן שאנחנו עשויים לחשוב כי בשביל להצליח עלינו להיות טובים יותר מכל מתחרינו, האמת היא ש"המטרה שלנו צריכה להיות התעלות תמידית מעל ה'אני' הישן שלנו ותו לא".

באיזה שלב העידוד להשתנות הופך לחשש?

כמו מגדלור הפוך, אנחנו יכולים למקם את ה'אני' הישן שלנו כנקודת הייחוס שממנה אנחנו שואפים תמיד להתקדם הלאה. במקום לשחק משחקי היכרות שבהם אנחנו לוקחים פיסת מידע קיימת ומקטלגים את עצמנו בעזרתה, ביכולתנו לבחור אמירה שממנה היינו רוצים להשתחרר. אולי לא על ידי זאת בלבד יקרה השינוי, אבל לפחות נפתח את השער.

רותמים את השינוי לטובתנו

אם זה היה קל כפי שזה נשמע זה אולי היה מתרחש יותר, אבל האמת היא שקיים סיכון לא קטן בלהשתחרר מה'אני' הישן. בתוך זוגיות אולי נוח יותר להסביר זאת, כפי שכותב דה בוטון: "בני הזוג שלנו אינם מרושעים. ההשתנות שלנו מפחידה עבורם מכיוון שאחד השינויים עשוי להיות כזה שירחיק אותנו מהם". חמוצים עוד עלולים להתפתח לכדי רילוקיישן בתאילנד וחיבה חדשה לפילוסופיה עלולה להתגלגל לכדי רתיעה ממונוגמיה. בני הזוג שלנו לכודים בין הרצון לאפשר לנו להשתנות ולהתפתח, לעודד אותנו להיות מאושרים ומרגשים בעבור עצמנו ובעבורם כאחד, ובין הפחד הזה לאבד אותנו לטובת אותן התפתחויות.

גם בתוך מערכת היחסים שלנו עם עצמנו קיים אותו החשש. איך זה ירגיש לא להכיר את עצמי? מה אם ההתפתחות שלי תערער את כל מה שיש לי? אנחנו עשויים לשאול את עצמנו. אך באותה הנשימה – מה אם אי-ההתפתחות שלי תערער את כל מה שיכול להיות לי? את מי שאני יכול להיות?

כשמכוונים למערכת יחסים ארוכת טווח, בין אם מדובר בזוגיות או בזו שיש לנו עם עצמנו, אין דרך להתחמק מהשינוי. יתרה מכך, השינוי הוא אולי הדבר הבטוח ביותר שיתקיים במרוצת הזמן. על כן, מסביר דה בוטון, כדאי לקבל אותו באהבה וללמוד להפיק ממנו תועלת: "יותר סביר שהיצור שיתפתח מבני הזוג שלנו ידע לאהוב אותנו בצורה אינטליגנטית ועמוקה יותר, מאשר שיברח עם פרטנר חדש".

בנוסף, דווקא חוסר ההיכרות שיצוץ מעת לעת בתוך מונוגמיה ארוכת שנים יכול להוות מפלט מרענן ומרגש מהשגרה המוכרת. "אנחנו יכולים, במהלך מערכת יחסים אחת, ליהנות ממערך של מאהבים שונים וחדשים, על ידי כך שנקבל אל חיקינו את כל אותן וריאציות של האהוב או האהובה שלנו". במילים אחרות, כפי שמציע הפתגם המוכר: "אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם". ה'אני' הישן שלנו ושל כל הסובבים אותנו מועד לשינוי. לנו נותר לבחור האם אנחנו נאחזים בו ומקשים את הטרנספורמציה או שמא אנחנו מרפים את האחיזה ורוכבים על הגל שמייצרים חוקי הטבע.