כיצורים חברתיים אנו בונים חלק ניכר מהתדמית שלנו על ידי השוואה לסביבה. בעידן המודרני נראה כי המנגנון הטבעי הזה יצא מכלל שליטה והפך לתחרות המשיתה נטל נפשי כבד על המשתתפים בה. הפילוסופיה הסטואית, לצד רעיונות נוספים, מראה כיצד ניתן לצאת מהלופ מבלי לאבד את כושר המדידה וההערכה העצמית.
בני האדם התברכו בשני אלמנטים מפותחים מאוד ומורכבים מאוד: תודעה פרטית ומערכת חברתית. הפרטי והחברתי נמצאים כל הזמן בתקשורת זה עם זה, ואף מעצבים האחד את השני. זהו מנגנון טבעי שנועד לאפשר לפרט להתקיים בתוך הכלל, או אם נביט על זה הפוך, לאפשר לכלל לקבל מגוון צורות. כך או כך, ההשפעה ההדדית של הכללי והפרטי היא חוק טבע שאין לנו אלא לקבל את קיומו.
אבל אנחנו לא חייבים לקבל את כל האופנים שבהם הוא בא לידי ביטוי. מדוע? כי חלקם עלולים לגבות מאיתנו מחיר אישי. הצורה שתפסה השוואה חברתית היא דוגמה לכך. כאמור, הפרטי והכללי משתתפים האחד ביצירתו של השני. כשם שאנחנו מקבלים החלטות לגבי הסביבה כך אנחנו מקבלים החלטות בהסתמך עליה, כלומר היא מקבלת החלטות לגבינו. השוואה חברתית היא אחת הדרכים של קבוצה לארגן את עצמה ברוח חוק הכלים השלובים. חברה שהשוני בין פרטיה גדול מדי מתקשה ליצור זהות אחידה ולהתנהל על פי אינטרסים משותפים.
תחרות ההשוואה משרתת אינטרסים זרים
לכן כשאדם מביט ימינה ושמאלה ורואה אנשים פועלים, מדברים או לבושים באופן מסוים, הוא יוצר אומדן עצמי ביחס למה שקורה בקבוצה. כך מקודמים ערכים, כללי התנהגות וכן הלאה. עד כאן מדובר במנגנון חיוני. אבל העידן המודרני מאופיין במתן סטרואידים לתופעות, וההשוואה החברתית לא נמלטה מדפוס זה. אופי הקבוצות שבהן אנו חיים היום שונה מהותית מבעבר, הכול פתוח יותר וההסתמכות שלנו על הסביבה המיידית לשמירה על ביטחוננו האישי כמעט ונעלמה. ההשוואה החברתית, לעומת זאת, לא רק נשארה, אלא התגברה. והצורה המתוגברת שלה, שבאה, כפי שטוענת לילה מקללאן ב-Quartz, בדמות של תחרות היררכיה חברתית, עלולה להתיש אותנו ולפגוע בדימוי העצמי שלנו.
הבעיה מתחילה כאשר השוואה חברתית מרחיבה את סמכויותיה לשאלות כמו מהם חיים טובים או מהו אושר. מכיוון שהתשובות לשאלות אלו סובייקטיביות, יחסיות ותלויות זמן, השוואה חברתית אינה מדד מהימן ועקבי. למעשה, טוענת מקללאן, היא אף יכולה לעכב את ההגעה אליהן. את טענתה היא שואבת מהפילוסופיה הסטואית שהוגיה "שאפו לחיות במצב של רוגע וזיהו שעבור רבים, משחק ההיררכיה החברתית הוא מכשול בדרך לשם. זו לא הייתה סתם הסחת דעת סוחטת אנרגיה: התמסרות למשחק הקלה על אנשים ללכת שולל אחרי מישהו אחר ולקדם בניגוד לרצונם את סדר העדיפויות שלו". טרנדים אופנתיים הם דוגמה מובהקת לכך. אנחנו בודקים סביבנו כל הזמן מה נכון ללבוש כדי לשמור תמיד על מלתחה מעודכנת ולא להישרך מאחור. אבל האין זה בעצם משרת את עסקיהם של בתי האופנה? חשבו באיזו תדירות מתחלפים קווי אופנה.
כולנו משתתפים במשחקי ההיררכיה החברתית, אבל אפשר לבחור באיזה אופן לגשת אליהם.
שתי שאלות צפות כאן: מהו בדיוק משחק ההיררכיה המדובר, ומה הייתה תשובת הסטואים. לגבי המשחק, טוענת מקללאן, "כולנו עושים את זה. אנו מנצלים הזדמנויות להיראות חכמים, מצחיקים, משכילים, נאמנים או ציניים – תלוי על מה הפרס במעגל שלנו – יותר מכל אחד אחר בחדר ההיפותטי". משחק ההיררכיה הוא שוק של הצגות והשוואות. אדם מציג את מרכולתו ברבים, האחר משווה ומנסה להציג סחורה טובה יותר. אנחנו עסוקים בקידום עצמי כל הזמן, אבל יש והתופעות הללו חוצות את גבול הטעם הטוב. מקללאן, למשל, משתמשת במושג Humblebragging, הלחם של המילים ענווה וראוותנות באנגלית, שמתאר את המנהג להשחיל רברבנות במסווה של ביקורת עצמית. לדוגמה: "עושים בשכל אלה שרוכבים על אופניים, מסתבר שרבע מיליון שקל ששילמתי על הג'יפ לא כוללים חניה". באתר הפופולרי Urban Dictionary אנשים שמשתמשים בטכניקה הזו מתוארים בצורה נלעגת, בלשון המעטה, מה שמעיד על סלידה חברתית מנקיטה באמצעים לא אלגנטיים. על פי מגזין TIME מסתבר שזה מגובה במחקרים.
אף אחד לא אוהב שדוחפים לו בפרצוף את הפער הקיים בינו לבין אחרים, ובטח כשזה מתובל בקורטוב של זלזול באינטליגנציה. אבל אנחנו בתחרות, אז צריך להגיב. אלא שלא תמיד השחקנים מתמודדים באותה רמה ואז מתחילים להזדחל ספק עצמי, מתח ולחץ להדביק את הפער, או לפתוח אותו. במינון מסוים זה מקור מוטיבציה חיוני, אבל כשהתחרות לא שקולה בכלל, ההתמודדות לא עושה טוב לדימוי העצמי, לאושר ולרוגע.
יחסי העלות-תועלת מובילים למסקנה שהשוואה אינה אפקטיבית
אז מה היה לסטואים לומר על כך? אחד העקרונות של הפילוסופיה הוא שחרור כל מה שנמצא מחוץ לתחום שליטתנו. אם אין לנו מה לעשות בנדון, אין טעם לדאוג או אפילו להרהר בדבר. על פי מקללאן, הסטואים הכלילו בכך גם את דעתם של אחרים עלינו. צריך לקחת את זה בעירבון מוגבל, כיוון שמידה של שליטה על דעתם של אחרים לגבינו בהחלט קיימת בידינו. הפרטי והכללי, הרי, נמצאים באינטראקציה דו-כיוונית. ובכל זאת, כדי לעשות צעד משמעותי במשחק ההיררכיה, כזה שיקדם אותנו באופן מובהק, עלינו לעבור שינויים יסודיים כמו קידום בקריירה, רכישת השכלה, פתיחת עסק מצליח או כל דבר אחר שמוערך בחוג שלנו. כל זמן שלא הזזנו את המחט, המאמץ שלנו בטל בשישים או נמצא באיזון, ובמובן זה אכן ההשפעה שלנו על דעתם של אחרים מוגבלת למדי. לבטח היא לא תשתפר לחיוב באמצעות יצירת מצג של חיי אושר מוחלטים ברשתות החברתיות. אנשים לא נופלים בפח, כולם כבר מכירים את הטריק הזה.
האלטרנטיבה של הסטואים היא, בצורה הפשוטה ביותר, משיכת כתף. אין לנו שליטה על מה שאחרים עושים, על היכולות והכישורים שלהם, ולכן אין טעם לדאוג בעניין, קל וחומר לבסס על כך את הערך העצמי שלנו באמצעות השוואה בלתי פוסקת. אבל יש מי שאדישות היא לא הצד החזק שלו. מה אז? מעבר לזה, גם אם אנחנו כן יכולים להגיב בקור רוח לתחרות הקדחתנית שסביבנו, עדיין עלינו למצוא דרך למדוד את עצמנו. התשובה של הסטואים היא הפניית המבט לתחום שכן נמצא בשליטנו – אנחנו. בידינו הכוח לקבוע לעצמנו את הסטנדרט לאושר, הצלחה והתקדמות. בלב תמרון ההתחמקות ממשחק ההיררכיה נמצאת אפוא היכולת לקבוע את ערכנו בהשוואה לעצמנו. על פי מקללאן, פסיכולוגים מודרניים שנדרשו לשאלת ההשוואה החברתית הציעו לגשת לעניין מפרספקטיבה של זמן: "איך אתם מרגישים בנוגע לחייכם עכשיו ביחס לנקודה אחרת בהיסטוריה הפרטית שלכם?"
"אני קצת מתפדחת, יש לי אצבעות דקיקות מדי בשביל יהלום בגודל כזה". ראוותנות במסווה של ענווה.
ההפתעות שמגלים כשמודדים הצלחה ביחס לעצמנו
הכותב ג'ון גורמן מציג ב-Medium יישום מרהיב של הגישה הזו. בניסוי שערך על עצמו תיעד גורמן את תחושותיו ביחס לאירועים בחייו במשך 31 שנים. הניסוי התחיל, למרבה התדהמה, עוד בטרם למד בכיתה א'. "לא הייתי אפילו בן 5, אבל כבר פיתחתי אובססיה בלתי נשלטת לדאו ג'ונס". לא להשקעה בבורסה, הוא מבהיר, אלא לייצוג הגרפי של המספרים. "אז שאלתי את עצמי מה שכל ילד בטרום-חובה ישאל: מה אם אמדוד את עצמי כמו בבורסה?" והוא החל לרשום במחברת את ההישגים, הכישלונות, האתגרים והניצחונות בחמש קטגוריות: לימודים, בריאות, מצב רוח, מצב פיננסי ומערכות יחסים. בכל שבוע הוא דירג כל אחת מהקטגוריות ובתום 31 שנים, לאחר שערך התאמות ושדרוגים לנוסחה, יצר גרף שמתאר את ההתקדמות ביחס לעצמו.
בגרף יש עליות וירידות, אבל המגמה הכללית היא טיפוס חד מאוד, מה שהוביל את גורמן לעשות חושבים. הוא חולק עם הקוראים 6 מסקנות שאליהן הגיע בעקבות ניתוח הניסוי העצמי שלו.
התובנה הראשונה היא ש"החיים תמיד משתפרים […] אז הישארו אופטימיים". התובנה השנייה נוגעת לקורלציה הגבוהה שמצא בין המשתנים. הוא גילה כי כמות הזמן שהשקיע בדברים שהוא אוהב לעשות נמצאת ביחס ישר לעלייה במצב הרוח, הבריאות, הכלכלה וההישגים האקדמיים. "אתם תיטו באופן טבעי לפתח קריירה במה שאתם אוהבים – אפשרו לזה לקרות והמשיכו לעבוד על זה". המסר פה כפול: הוא מדבר על מדידה ביחס לעצמנו, אבל טומן בחובו גם אמירה עקיפה על דבקות באמת שלנו על פני החלטות מבוססות השוואה חברתית. מאותה קורלציה הוא גוזר את המסקנה השלישית: "אכלו בריא. נועו בתכיפות. הפחיתו ב'חטאים'". מכיוון שיש קורלציה בין הדברים, הקפדה על כל אחד בנפרד תורמת גם לאחרים. תובנה רביעית עוסקת בפתיחות להזדמנויות. ניתוח הגרף שלו מגלה פיקים בשנים שבהן חווה התנסויות חדשות, בעיקר במעבר למקומות חדשים. מסקנה חמישית היא התנהלות כלכלית אחראית. שוב יש פה מסר דו-שכבתי: פעם ראשונה השפעתו של חוב על הרווחה הנפשית, ופעם שנייה רמיזה למניעת ההיגררות אחר הוצאות שנועדו לשרת את תחרות ההיררכיה. ולבסוף, טוען גורמן, "השקיעו באנשים אחרים". מנהג זה נמצא כמגבר משמעותי של כל המדדים שבחן בניסוי שלו וחיזק את מערכות היחסים שלו בצורה ניכרת.
מדד יציב שמציג שיפור עקבי וכמעט ודאי
אולי לא מפליא שמסקנה אחרונה זו מהדהדת דברים שמביאה גם מקללאן. לדבריה, כאשר אנו מוצאים את החוסן המנטלי לספוג מהסביבה את הצגת הסחורה – שלא פעם מגיעה באריזה של התגרות, שחצנות או זלזול – מבלי להיגרר למשחק ההיררכיה ולהגיב בעוקצנות או בזלזול מכופלים, אנחנו נתפסים על ידי אחרים כדמות בטוחה, כזו שבסביבתה אפשר להיות נינוחים, לנטוש את חרב ההשוואות ולנוח רגע מהתחרות. כשאנו רגועים, אנשים סביבנו נרגעים גם הם, ואז "יהיו לנו מערכות יחסים קרובות ואותנטיות יותר".
יש בכך מעין סגירת מעגל, שכן ההתמקדות בשיפור על בסיס השוואה לעצמנו וזניחת קני מידה זרים ושרירותיים עשויה דווקא לחזק מחדש את הדיאלוג בין הפרטי לכללי. והערה אחרונה, כשאנו מתייחסים לערך העצמי כמשאב פנימי שאינו מוצמד לאיזשהו מדד, אנו משיגים שליטה ויציבות גבוהות יותר. התוצאה היא גידול בצמיחה האישית בשל היחס הישר בין מידת ההשקעה לגמול. במשחק ההיררכיה החברתית אנו יכולים להשקיע המון ולקבל גמול זניח, אבל כשאנחנו המדד של עצמנו, כמעט בכל מצב של מאמץ השיפור ניכר מיד. הרי נקודת המוצא בהגדרה נמוכה יותר. ומכיוון שהגמול על השקעה כמעט ודאי, המוטיבציה לגדול ולהשתפר איכותית בהרבה והתהליך מזין את עצמו. ואם אנחנו עולים על הגל הנכון, הצמיחה יכולה להיות אפילו אקספוננציאלית.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אל תיקחו את זה אישית – החיים מציבים אתגרים לכולם, גם אם הם מסתירים זאת היטב
הפולינזים הקדמונים ומדעני נאסא חולקים סוד משותף – מה ניתן ללמוד ממנו על גישה לחיים?
קחו אותה בפרופורציות – דחייה היא עניין של סטטיסטיקה ורק אומרת שאנו בכיוון הנכון
עוד מרדיו מהות החיים:
