בין אם יש לנו זוגיות ובין אם אנחנו מחפשים אחת, הסופר שלדון סילברסטיין מעניק לנו הצצה אל מאחורי הקלעים של המסע אחר ההתאמה. חשיפת מגוון הצרכים שמניעים אותנו לכיוון זוגיות ושימורה מאפשרת לנו לבחור באופן מודע כמה משקל אנחנו מניחים על בן או בת הזוג וכמה עצמאיים אנחנו בוחרים להישאר.
ספרו של שלדון סילברסטיין החתיכה החסרה פוגשת את העיגול הגדול אמנם נראה כמו ספר ילדים, אך האמת היא שהוא טומן בחובו מסר פילוסופי חסר גיל בנוגע לזוגיות ולהתאמה. החיפוש אחר אהבה מעסיק רבים, כמעט את כל מי שטרם מצא אותה, ובתוך המסע הזה קיימות גישות שונות שאפשר לארוז לדרך. גם בתוך מערכות יחסים קיימות, רבים מאיתנו מחפשים לחדד את איכות הקשר ולשם כך ניתן להתחיל מלחקור את טיבו.
החתיכה החסרה, גיבורת הסיפור, מחפשת מישהו שישלים בה את מה שחסר – או לחלופין – מישהו שבזכות החיבור עימו היא תוכל לנוע ממקום למקום ולהתקדם. בסך הכול זו נשמעת ציפייה נורמלית, רובנו נמשכים לבני זוג שמציעים הסתכלות משלימה על החיים, כזו שתוכל לאזן ולהעשיר את הדרך שבה אנו מתבוננים על העולם. רובנו גם מקווים למערכת יחסים שתקדם אותנו ותאפשר לנו תנועה.
אז איפה בכל זאת הקטצ'? החתיכה החסרה מצוירת כמעין חריץ גבינה. היא יושבת לבדה בעמוד הראשון של הספר ומחכה "שמישהו יבוא וייקח אותה איתו לאנשהו". כך מצטטת מריה פופובה בכתבתה במגזין Brain Picking את סילברסטיין, שחיבר גם את העץ הנדיב המפורסם. בעומדה על הגבול שבין ציפייה רומנטית מתוקה לתלותיות טריקית, חולמת החתיכה החסרה על אותו עיגול גדול שבו חסרה חתיכה ממש בדמותה. לצערה (או למזלה), "צורות שונות פוגשות בה, אך אף אחת מהן לא ממש מתאימה", כותבת פופובה.
ממרובע שמגרעתו החסרה מתאימה בגודלה אך תנועתו מוגבלת ועד עיגולים שונים המתגלגלים בקלות אך התאמתם אליה שנויה במחלוקת, מסכת הדייטים פרושה בפנינו, מאוירת בצורה מינימליסטית ומותירה אותנו עם תמצית המהות של כל מפגש. על פי פופובה, כל פרטנר מתאר ארכיטיפ אחר המככב במערכות יחסים כושלות.
תצוגת אופנה של טיפוסים
לטענתה, עיגול מלא מגרעות חסרות מסמל את "אלו שחוסריהם רבים מכדי שניתן יהיה למלאם", ועיגול גדוש חתיכות חסרות מסמל את אותם פרטנרים "מורכבים יתר על המידה", הנושאים איתם את כל מי שרק אפשר. "ישנם הסוגדים", היא מתארת עיגול הנושא את החתיכה החסרה אל הפסגה, מאדיר אותה כביכול, ולמעשה משאיר אותה שם לבדה. "וישנם אלו העסוקים בעצמם", וחולפים על פניה מבלי להניד עפעף. ישנו פרטנר בעל מגרעת חסרה מתאימה המנסה לשאת אותה על ראשו וכושל, ישנו פרטנר "עדין מדי" המתפוצץ כמו בלון כשבא במגע עם קצה גופה החד, ואחר אשר לוקח את הפרחים שבהם התקשטה והולך.
התסכול מתגבש לכדי תחושה ברורה. ואז מגיע אחד "שמתאים ממש טוב", כפי שכותב סילברסטיין. הוא נושא את החתיכה בחיקו החסר והם מתגלגלים יחד אל עבר השקיעה. אבל משהו מוזר (או טבעי) קורה – החתיכה מתחילה לגדול. "ובדיוק כמו בכל מערכת יחסים", כותבת פופובה, "שבה פרטנר אחד ממשיך לצמוח ולהתפתח והשני נותר סטטי, סופם של הדברים הוא פרידה מאכזבת".
במילים אחרות, גם זה שידע לנוע וחוסרו תאם את גודלה התגלה כחתול בשק. כאילו משהו בציפייה הרומנטית לאחר שישלים בה את החסר אינו עומד במבחן המציאות. לא עבור החתיכה ולא עבור בני הזוג. "זהו סיפור נוקב עבור מי מאתנו […] שמחפש זוגיות שתתקן אותו או כזו שיוכל לתקן", טוענת פופובה, ומקשרת אותנו לשתי תופעות פסיכולוגיות מוכרות: סינדרום המושיע וסינדרום הקורבן.
האם גם אנחנו מונעים מתוך תודעת קורבן או מושיע?
"המונח 'סינדרום המושיע' עשוי להישמע חיובי", כותבת היועצת לבריאות הנפש שרה אלן בנטון במגזין Psychology Today. "אולם, כאשר לומדים על המוטיבציה שעומדת מאחוריו ועל השפעותיו על אחרים – הבעייתיות שבדפוס ההתנהגות הזה ברורה לעין". אותם 'מושיעים', היא מסבירה, חשים צורך עז למצוא אנשים הנואשים לעזרה ולהצילם, לעיתים קרובות תוך כדי שהם מקריבים את עצמם לשם כך.
כמה אנחנו תומכים בבני הזוג שלנו וכמה אנחנו מאפשרים להם לתמוך בעצמם? Editorial credit: Maksimilian / Shutterstock.com
ההצלה היא דרכם של המושיעים לחוש בעלי ערך, ועל אף שבמינון סביר יש בזה מן האמת, במקרה הקיצוני המדובר – הבעיה היא שללא ההצלה כאילו אין כל טעם לנוכחותם בעולם. היבט זה בעייתי עבור המושיע מכיוון שערכו תלוי על חוט השערה. ובמקביל, העובדה ש"לעיתים 'להציל' מישהו לא מאפשר לו לקחת אחריות על מעשיו ולפתח מוטיבציה פנימית", כפי שמסבירה בנטון, נוגעת בבעייתיות שמתגלה עבור הצד השני: הקורבן.
"אדם בעל מנטליות של קורבן תמיד ירגיש נחות לעומת אחרים וייטה להאשים בכך את חוסר ההתחשבות שלהם", מסביר ג'יימס מנקטלו בכתבה שפרסם ביחד עם עמיתיו ב-MindTools. הקורבן, מסביר מנקטלו, שבאופן מודע או לא תמיד יוצא מנקודת הנחה שאחרים מוצלחים ממנו ושגורלו נחרץ, לא רק מונע מהאמונה הזו לגבי עצמו, אלא גם מהרווח שלמד לקצור מההפסד. "לדוגמה", הוא מסביר, "מישהו בעל מנטליות של קורבן יכול לחוש עונג כאשר הוא זוכה לתשומת לב או לרחמים הנובעים מחוסר האונים שלו או לחוש ריגוש מהצגת הפגיעה שנגרמה לו על ידי אחרים".
אחת המורכבויות שנוצרות במערכת יחסים עם 'קורבן' היא פגיעה באמון, וההסבר לכך על פי מנקטלו הוא ש"(הקורבן) מאמין שאין לו שליטה על המתרחש והוא נתון לחסדיהם של האחרים. מתוך כך הוא אינו לוקח אחריות על מעשיו ולאחרים קשה לסמוך עליו שיעמוד במילתו".
הרגע המכונן של החתיכה החסרה
באופן הרמוני והרסני כאחד, סינדרום המושיע וסינדרום הקורבן מתמזגים לזוגיות לעיתים קרובות. בקלות יתרה, הם מזינים זה את חוסר ביטחונו של זה. ללא שיפוטיות ודווקא מתוך דאגה כנה, אנחנו מתבוננים בחתיכה החסרה ובכל אותם עיגולים חסרים המבקשים מישהו שיהפוך אותם לבעלי ערך. ניכר כי גם כשהם מוצאים זה את זה, לא יהיה להם פשוט להחזיק את הקשר לאורך זמן: אם ישמרו על עמדותיהם, הם עשויים להתעייף מהעמידה הבלתי פוסקת על המשמר ומאורח החיים הדורשני, ואם משהו בקשר יאפשר להם להתפתח ולהשתחרר בהדרגה מהסינדרום – כל עוד לא תהיה זו התפתחות הדדית מקבילה, כפי שראינו בסיפורו של סילברסטיין – הם יאבדו את המוטיבציה לקשר וימצאו את עצמם שוב בגפם.
הרגע המכונן בסיפור הוא דיאלוג המתרחש בין החתיכה החסרה ובין דמות משונה שהיא פוגשת, חסרת כל מגרעת – העיגול הגדול. מדוכדכת מהפרידה האחרונה, היא בודקת אם תוכל להיות החתיכה החסרה שלו. "אבל לא חסרה לי אף חתיכה", עונה העיגול הגדול ומשזו מתאכזבת בפעם המיליון מכיוון שקיוותה להתגלגל עימו, מציע העיגול נקודה למחשבה: "לא תוכלי להתגלגל איתי, אבל אולי תוכל להתגלגל בעצמך".
"הרעיון שמציע העיגול הגדול הוא כה מהפכני עבור החתיכה החסרה", טוענת פופובה, "שכשהוא שואל באם ניסתה להתגלגל בעצמה בעבר היא עונה – חצי ספקנית, חצי מתגוננת – שזוויותיה חדות וצורתה אינה מתאימה לגלגול כלל".
לומדים להיות מישהו שניתן להתגלגל לצידו
"אבל זוויות נשחקות", אומר העיגול הגדול – מטאפורה מדויקת נוספת של סילברסטיין בנוגע ליכולת שלנו להתעצב ולהשתנות אל עבר מי שהיינו רוצים להיות 'כשתהיה לנו זוגיות'. "וכך מתגלגל לו העיגול הגדול, מותיר את החתיכה החסרה לבדה שוב, אך הפעם עם רעיון מחיה להרהר בו", מסכמת פופובה. כמה אנחנו משקיעים ביכולת שלנו להתגלגל בעצמנו, לפני שאנחנו פונים לעזרתם של בני או בנות הזוג שלנו? האם אנחנו מחפשים זוגיות שתחלוק עמנו את הדרך או כזו שתעשה עבורנו את כל מה שאנחנו לא מצליחים לבד? כזו שתכניס שמחה או עניין לחיינו או כזו שנוכל לחלוק עמה את מנת חלקנו?
כמובן שחלק מהקסם בזוגיות הוא היכולת שלה לקדם אותנו, לשקף לנו את עצמנו בצורה כנה ואוהבת כך שנוכל לנוע אל עבר התפתחות. זוגיות בהחלט יכולה (ואולי אף חיוני שתהיה כזו) לעודד אותנו להתגלגל, אך האם היא דוחפת במקומנו? אולי כדי לאפשר לנו לבחור מלכתחילה בזוגיות בריאה ולהצליח לשמר אותה ככזו עלינו קודם כל להתפתח בעצמנו לכדי דמויות עגולות המתגלגלות בכוחות עצמן. לשייף את הזוויות ולהתעגל להיות האדם המאושר שאנחנו מדמיינים שנהיה כשנהיה בזוגיות. קודם כל ככה, עם עצמנו.
תמונת כותרת: Jamomca on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
פנקסנות – האם בתוך הזוגיות שלנו אנחנו עסוקים בלתת או בלקבל?
מהן 5 השפות שבהן מדברים אהבה – וכיצד ניתן לגשר ביניהן בתוך זוגיות?
ההרצאה השבועית של TED: כיצד אנו מודדים עצמנו בתור הורים – ומה זה גורם לנו
עוד מרדיו מהות החיים:
זום אאוט: שרי אריסון בשיחות שמעניקות פרספקטיבה ייחודית ממעוף הציפור על ענייני השעה
