קהלת מתבונן בחזרתיות התמידית של הקיום האנושי. מקריאה אינטואיטיבית בכתביו עשויה לעלות תחושה שבעצם אין טעם לחיינו, אך האם בין השורות מסתתרת דווקא תובנה מנחמת? מהי הצעתו להקלה על הסבל האנושי וכיצד הגישה שהוא מציע דווקא מתחברת לדברי הבודהה שרואה כל יום כייחודי ומופלא?
"דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", כך כתב קהלת, שם העט של שלמה המלך בספרו השלישי והאחרון. רוב הסיכויים שכאשר אתם קוראים את הציטוט הזה, נימה של כבדות או דכדוך מזדחלת פנימה, אך האם בהכרח לכך התכוון המשורר? ספר קהלת טומן בחובו הסתכלות אנתרופולוגית על הקיום האנושי. מבין שורות כמו "לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמע, מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש", צף במובן מסוים אבסורד החיים: האם יש טעם בכלל מעשינו וכוונותינו, אם בסופו של דבר הכול חוזר חלילה?
לדעתו של פרופסור זלי גורביץ', מומחה לאנתרופולוגיה, בהחלט יש. בהתבסס על דבריו, הסיכוי שקהלת טוען שאין טעם בחיינו האנושיים נמוך מאוד. "האם יש טעם לכתוב שאין טעם לכתוב?" הוא שואל כהוכחה לכך. נראה כי למרות הפרשנות האינטואיטיבית, קהלת מנסה לומר לנו דבר מה אחר. אולי חיובי יותר.
בסדרה 'אם תפגוש את הבודהה בדרך' מבית רדיו מהות החיים, משוחחים ד"ר נעמה אושרי, מורה ותלמידה בדרך הזן, ופרופסור גורביץ' על כתביו של קהלת מנקודת המבט הבודהיסטית. מפרשנותם עולה דווקא הסתכלות אופטימית המקלה על החוויה האנושית: "זה לא שיש הרבה ואנחנו לא מספיקים לראות", מציע גורביץ'. למשל, "'עוד לא ראינו את ההימלאיה ועוד לא נסענו לאפריקה'. להיפך, כבר ראינו הכול. אנחנו לא שבעים מהראייה הזו כי הכול חוזר על עצמו".
במילים אחרות, אולי ההבנה שהכול "הבל הבלים", שהחשיבות שאנחנו מעניקים לדברים גדולה ביחס לזמניותם ממבט-על, יכולה לאפשר לנו להניח להם מעט. אולי נוכל להניח למרדף אחר הישגים וצבירת חוויות (עוד מקומות לבקר ועוד מאכלים לטעום) – כי מה זה כבר משנה? הצלחה היא הצלחה וחופים הם חופים, והשמש תזרח גם מחר. להניח לתחושה הזו שהחיים קצרים מדי ולעולם לא נספיק למצות את כל השפע הקיים בעולם – מכיוון שהכול חוזר על עצמו. מכיוון שכבר ראינו אדמה ומים, ולכן אין צורך להתאמץ ללכת לרחוק או לחוש פספוס על הישארותנו במקום.
האם ניתן להשתחרר מהמרדף אחר שקיעות ועדיין להתרגש מייחודיותה של כל שקיעה?
ודווקא אל מול דברים אלו מציגה אושרי פרדוקסליות מסוימת. היא מספרת על קבוצת מתרגלים בריטריט שדיברו על נוכחותם ברגע הייחודי הזה, כשאל מולם יורדת השמש על שלל צבעיה. "כולם התפעלו מהשקיעה", היא מתארת, "בעוד שאחד מהמתרגלים סינן באדישות 'ראיתי כבר אלף כאלו'". אז בזמן שקהלת מציע לנו לקבל פרופורציה מהתנועה הבלתי פוסקת של העולם, האם ניתן להיתרם מהצעותיו מבלי לזלוג אל האדישות המדכדכת שטמונה באותה הידיעה בדיוק?
בהקשר לכך מציע לנו הבודהה, כמעט כאילו היה חולק שולחן עם קהלת בבית קפה ומשוחח עמו על הדברים, נקודת מבט שנקראת "תודעת התינוק". הרעיון הוא, מסבירה אושרי, להצליח להתבונן בכל רגע כרגע ייחודי וחדש "מתוך הידיעה הפשוטה שמה שקורה פה הוא ממש רק עכשיו".
האם נוכל לשמר את הפרופורציה של קהלת אך בה בעת להתבונן בשקיעה כחד פעמית? ואם לחבר זאת לדבריו של גורביץ', האם ניתן להשתחרר מהמרדף אחר מחזות מכיוון שהם כולם חוזרים על עצמם – ובו זמנית לשמר את היכולת להתרגש מכל מחזה כאילו הוא עומד בפני עצמו?
שונים במידה ודומים במידה
הן הבודהה והן קהלת מתבוננים במורכבות הקיום האנושי ומשרטטים קווים לדמותו של הסבל הנגזר ממנה. שניהם תוהים לגבי השחרור ממנו ומציעים גישות שבחלקן שונות זו מזו אך בחלקן דומות מאוד. בפרק השלישי בספרו מתייחס קהלת לזמן הנכון השמור לכל דבר: "לכל זמן. ועת לכל חפץ, תחת השמיים", הוא כותב ומפרט כי ישנו הזמן הנכון ללדת והזמן הנכון למות, הזמן הנכון לטעת והזמן הנכון לעקור. קהלת פורש בפנינו רשימת הפכים ומדגיש כיצד לכל אחד מהם מקומו בעולם. כפי שלבכי ולצחוק זמנם, גם לרפואה הזמן שלה ולמוות – הזמן שלו.
גם חלק מהמכלול וגם השלם בכבודו ובעצמו.
קהלת כמו מקבל אל זרועותיו את שני צידי המטבע: "אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה", מצטט גורביץ' מכתביו ומסביר כי בעיני הסופר המקראי מידתיות היא הדרך הנכונה לחיים. היא הדרך שתקל על האדם את סבלו. "קהלת לא אומר לך תהיה צדיק", מדגיש גורביץ', "הוא אומר תצדק – אבל לא יותר מדי, תרשע – אבל לא יותר מדי".
המידתיות עשויה להישמע שונה מגישתו הסגפנית המוכרת של הבודהה, אך האמנם? מצד אחד, נירוונה – שמשמעותה המילולית לדברי גורביץ' היא אי-נשיבה – מתארת את השחרור הבודהיסטי מהסבל, נתפסת בעיני גורביץ' כמקום שבו אין רוח שתדליק את האש. "אין תשוקה", הוא אומר, "שום דבר לא זז". לתפיסתו, הכלום הזה שונה מאוד מהמידתיות שמציע קהלת. מבחינת קהלת, כאשר אין שום תנועה מדובר במוות ולא בחיים משוחררים. ואולם, האמנם השחרור הבודהיסטי מהסבל באמת טמון בדממה שוממת שכזו? האם דבריו של קהלת יכולים להתמזג עם האין הבודהיסטי המתואר?
לא ארמון ולא יער
מצד שני, כמו לכל תורה, גם לתורה הבודהיסטית מנעד של פרשנויות. במקום מסוים, מסבירה אושרי, נירוונה היא אכן שיכוך. כלומר, אנחנו כמו מכבים איזו בעירה פנימית. אך, היא מדייקת, אנחנו משככים את האש כך שהיא לא תשרוף אותנו, ומותירים אותה שלווה ונוחה לבישול. "אנחנו לא מדברים על כיבוי טוטלי, אלא על לנוע יחד עם האש הנכונה לנו". וזה, למעשה, מחבר אותנו לנקודה שבה דברי הבודהה וקהלת נקשרים זה בזה. במידה.
"אני לא רוצה לא את היער ולא את הארמון", מצטטת אושרי את דברי הבודהה, שהם בחלקם תיאור ממשי ובחלקם מטאפורה על החיים עצמם, וכמו מגשרת בין שני העולמות: "מן החידלון לא אוכל למצוא את מקום חיי".
כשם שקהלת, במובן מסוים, מבקש לחיות בדו קיום עם הסבל האנושי, גם הבודהה, על פי גישתה של אושרי, מבקש לקבלו בהבנה ובהכלה. במילים אחרות, הם שניהם מעודדים אותנו להבין שהסבל, בדיוק כמו השמחה, הוא חלק מהחיים וככל שנקדים להפסיק להדוף אותו מעלינו, כך נסבול ממנו פחות.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
זמן פנוי יכול להפוך אותנו לשלווים ומאושרים – ומסתבר שיש דרכים לייצר אותו
הרצף המתמשך מהאינדיבידואל לאוניברסל – משנתו הדואלית של רבי נחמן מברסלב
ליין נוסף של מצעים אקולוגיים מבמבוק – האם ניתן להשתחרר מתרבות הצריכה?
עוד מרדיו מהות החיים:
