ליין נוסף של מצעים אקולוגיים מבמבוק – האם ניתן להשתחרר מתרבות הצריכה?

* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

בתוך שפע של רעיונות מבריקים, מוצרים משופרים ועיצובים אופנתיים, מוצעים למכירה גם פתרונות לצרכים שלא ידענו על קיומם. כיצד ניתן להתנהל בתבונה בתוך תעשיית האופנה המהירה והגאדג'טים?

תום לב-ארי בייז | 14 מאי, 2019

"רכוש הוא כמו מים מלוחים", הסבירה הנזירה הבודהיסטית ג'טסונמה טנזין פאלמו בהרצאה שנשאה באפריל 2019 ב-Deer Park Institute שבצפון הודו, "ככל שנרבה לשתות כך יגבר הצמא".

ואמנם, כשחוזרים מטיול תרמילאים (ארוך מספיק כדי להתרגל לכמות הציוד המוגבלת), קשה להתעלם מהפער שבין היקף הרכוש שמחכה לנו בבית ובין מה שאנחנו באמת צריכים ביומיום. אם במשך חודש שלם חפפנו את השיער וסיבנו את הגוף בנוזל אחד, הרי שבחדר מקלחת ביתי ממוצע מרבית איברי הגוף זוכים לתכשיר ייעודי נפרד. כולם, יש לומר, חלק מסט ריחני תואם המעודד אותנו לרכוש עסקאות חבילה. חמש כריות בגדלים שונים מחכות לנו על משען המיטה, כל אחת כמובן מוקדשת לתנוחה בריאה ומומלצת אחרת, ועשרות (ויש שיגידו מאות) פריטי לבוש שמאפשרים לנו לבטא את טעמנו הייחודי בתוך "מחזור שנתי של 52 מיקרו-עונות שגיבשה עבורנו תעשיית האופנה המהירה", כפי שמסבירה שרה לפליי במגזין Business Insider.

נראה כי אכן, בדומה לצמא המתגבר בעת שתיית מים מלוחים, חיינו החומריים רק הולכים ומתרחבים עם הזמן. האם אנחנו באמת צריכים את כל החומר הזה? "ככל שמתאמצים לפרסם לנו משהו", אומרת פאלמו "כך גבוה הסיכוי שאנחנו לא באמת צריכים אותו. אחרת היינו הולכים וקונים אותו בעצמנו". אז נכון, ישנם מוצרים שאילולא נחשפנו אליהם על ידי פרסום, לא היינו מגלים שהם פותרים צורך ממשי שמטריד את מנוחתנו כבר זמן רב. אך האם רובם הוא כזה או שמא חלקם הגדול מביא עמו לחיינו צורך שלא היה קיים בהם מלכתחילה? במילים אחרות, האם אנחנו צועדים במסלול הרכישה מההתחלה אל הסוף או מהסוף אל ההתחלה?

יצירת צורך עומדת פעמים רבות בבסיס תעשיית מוצרי הצריכה. "אפילו הצורך הכי פרימיטיבי שלנו – שינה – הפך לתעשייה כיפית וסקסית", כותבת רבקה ג'נינגס במגזין Vox. ליינים של פיג'מות מעוצבות מעודדים אותנו להרגיש צורך להיראות טוב גם בשנתנו, קרמים מונעי עייפות מבטיחים לנו שנקום, בניגוד לטבע הזמן, צעירים יותר בבוקר הבא, ומזרנים שמתאימים עצמם לצורת גופנו משחררים אותנו מהמאמץ הטבעי של הסתגלות למצע, וכובלים אותנו אליהם מכורח הוויתור על כושר ההסתגלות.

קוביית העצבים – פתרון לבעיה פתורה

בדומה לאמירותיה של פאלמו על פרסום וצרכים, מספרת ג'נינגס את סיפורה של "קוביית העצבים": "הרעיון היה לייצר צעצוע קטן שיתמזג בכל משרד ממוצע ובעזרתו יוכלו העובדים להקליק, להפוך ולסובב. מטרתו אינה לעזור להם לברוח מהמונוטוניות שבתא המשרדי, אלא לאפשר להם לפרוק עצבים בדיסקרטיות". קוביית העצבים, שהוכתרה כאחד מ-12 הפרויקטים הגדולים ביותר שמומנו על ידי אתר Kickstart בכל הזמנים, גייסה 6.5 מיליון דולר והפכה בן רגע ל"טרנד הנפוץ ביותר בארצות הברית ב-2017".

שלושה גורמים, על פי ג'נינגס, הפכו את הקובייה להצלחה כה גורפת: "וידיאו סאטירי באיכות גבוהה שהפך ויראלי והופץ ברוב עמודי הפייסבוק, הבטחה למענה על צורך כמעט אוניברסלי (רובנו חווינו את הדחף לפרוק עצבים) וחדשנות". כלומר, על ידי פרסום אינטנסיבי של מענה לצורך שגם אם לא חשנו בו קודם אנחנו בקלות יכולים להתחבר אליו ולשייך אותו אלינו, ועל ידי גירוי המשיכה הטבעית לחדשנות – שבתה קוביית העצבים את לבבות ההמונים.

קוביית העצבים. קרדיט: ADragan / Shutterstock.com

הצד החיובי של הקפיטליזם

כמו תחליפים יקרים אחרים למוצרים שבכל מקרה קיימים בחינם, תוהה לורן דניאל, עיתונאי וכותב במגזין Life as a human, אם יום אחד הוא יתעורר בבוקר ומישהו ינסה למכור לו אור שמש. "בחברה שבה כולם קונים מים בבקבוקי פלסטיק, מבזבזים מאות דולרים על בידור דיגיטלי ולא מרגישים שהם יכולים להתאמן בחוץ בלי סט ייעודי של חברת Lululemon, לא נותרו גבולות רבים", הוא כותב. ואם מישהו מאיתנו רוצה להתרחק מכל זה ולצאת לטבע זה נפלא – בהשראת אמירותיו, עליו רק לעצור במעצמת ציוד המחנאות הקרובה לביתו ולהתחמש בבגדי טיולים מבד דוחה מים, תיק גב בעל מנגנונים קלי משקל ואוהל ידידותי לסביבה שעולים יחדיו בערך כמו חופשה בחו"ל. אלו לא מוצרים שליליים בהכרח, אבל הם בהחלט לא נחוצים לכולם, ולא חיוניים עבור כל טיול.

תרבות הצריכה, מסביר דניאל, מתבססת על "התשוקה הטבעית שלנו להשתפר: לבנות מערה טובה יותר […] להתייעל באיסוף טובין לאכילה ושתייה […] שיטת הקפיטליזם, לעת עתה, קנתה את העולם – כי היא עובדת". כלומר, אם לצרכנות לא היה יתרון אבולוציוני מובהק היא לא הייתה שורדת ומתפתחת בצורה כה מובילה. אי אפשר, בהתבסס על דבריו, להתעלם מההיבט החיובי שלה. מצד שני, הוא אומר, "נראה שהחברה מתייחסת אל הפרט כאל צרכן ותו לא. ככל שאנחנו מייצרים, קונים ואפילו מבזבזים דברים – המערכת מרוצה". וזו כבר עשויה להיות סטייה אל מחוץ לפן ההישרדותי החיוני.

האם ניתן להשתמש במנגנון הקפיטליסטי כדי להמשיך ולהשתפר, אך למנוע ממנו להשתמש בנו במטרה להמשיך ולהשתפר? דניאל נשען על ספרם של אנדרו פוטר וג'וזף היט, The Rebel Sell, ומסביר כי אפילו תרבות הנגד לתרבות הצריכה היא בעייתית: "המאמצים של תרבות הנגד בדרך כלל יוצרים שווקים חדשים של רכש". ג'ינסים משופשפים וחולצות קרועות שהיוו פעם הצהרה נגד חידוש חוזר ונשנה של ארון הבגדים הפכו לליין בגדים זרוקים שמוצע למכירה בקניונים ויוגה, שמתרגליה הראשונים היו הודים מתבודדים שנדדו – מתוך אידיאולוגיה ואמונה – חסרי כל, הפכה לסיבה נוספת לצריכת ביגוד אופנתי ייעודי. "תרבות הנגד", הוא טוען, "אינה מפחיתה צריכה, היא פשוט מייצרת צריכה אחרת".

צרכנות נבונה מתחילה בספק

האם נוכל להשתמש במידע הזה כדי לשפר דווקא את איכות הצריכה (ולא את איכות המוצר)? כיצד ניתן, בין האין-צריכה לאינסוף-הצריכה, למצוא את האיזון ולפתח את עצמנו כצרכנים נבונים? "מצעים אקולוגיים מבמבוק הם יופי של רעיון", כותב דניאל, "אבל האם אני באמת צריך להחליף את המצעים הקיימים שלי בהם?" השוק שופע רעיונות מבריקים, מוצרים משופרים וגם עיצובים חדשים נאים לעין, אבל שוב, האם אנחנו באמת צריכים את כל אלו?

בבלוג שכתבה בנושא מינימליזם, מציעה איירין מקיו 7 רעיונות לחיזוק תודעת רכש צלולה ונבונה, ביניהם בקרה על החשיפה לפרסומות בטלוויזיה וברשת, הימנעות מחנויות כולבו המציעות תמיד הרבה יותר ממה שאנחנו מחפשים, דחיית הדחף לפדות גיפט-קארד בהקדם האפשרי (מתוך הנחה שמתישהו נשתמש בו בשביל משהו שאנחנו באמת צריכים), והטלת ספק לא רק בכל רכישה – אלא בכל רכוש שאנחנו מתכוונים להכניס למרחב שלנו (גם אם הוא ניתן ללא עלות). כי רכוש, בין אם עלה לנו כסף או לא, רק מחזק את הצמא.

לפני שמקיו מכניסה חפץ כלשהו למרחב המחיה שלה היא שואלת את עצמה שאלות כמו "האם אני יכולה לשאול אותו ממישהו במקום לקנות? האם אני יכולה להשתמש במשהו אחר שברשותי כתחליף? היכן אוכל לאחסן אותו במידה ואקנה? האם יהיו לו שימושים נוספים?" השאיפה לא חייבת להיות הימנעות מצריכה, אנחנו לא חייבים להישאר מאחור ולהשתמש בווקמן לשארית חיינו, אבל אנחנו בהחלט יכולים לשפר את איכות הצריכה שלנו ועל ידי מודעות ושיקול דעת – לייצר יותר חופש בחיינו החומריים.