מה אומרים לאדם שחווה משבר, אובדן או סתם תקופה קשה? איך מוצאים את המילים הנכונות? ומה לא אומרים לאדם כזה? השאלות הללו לא סתם מבלבלות אותנו. מחקרים מראים כי אין נוסחת קסם לניחום, ויותר מזה – לאנשים במעגלים שונים של המשבר מתאימות מילים שונות. לכן, הפגנת הכוונה לנחם היא לעיתים רבות התמיכה הנכונה ביותר.
המפגש הראשון עם אדם שחווה משבר, אובדן או טראומה עלול להיות טראומטי בפני עצמו. אנו, בני האדם, התברכנו בכושר הזדהות רגשית יוצא דופן (מי יותר, מי פחות) ומסוגלים לחוות עוצמת כאב גבוהה מאוד גם כאשר מדובר באדם אחר שנפגע. למרות שבמרבית המקרים היכולת הזו משרתת אותנו ואת הקרובים לנו, יש פעמים שבהן ההזדהות עלולה להיות לנטל, לא עלינו – על האדם שבו אנו רוצים לתמוך.
סוזן סילק, פסיכולוגית קלינית בהכשרתה, חוותה תופעה זו על בשרה בעת שהייתה מאושפזת בבית החולים והתאוששה מניתוח. יחד עם הכותב בארי גולדמן, היא מגוללת את סיפורה ב-Los Angeles Times במאמר שהפך מצוטט מאוד. השניים מסבירים את הנטייה הקיימת בנו לראות עצמנו כמוקד הצער גם כאשר מישהו אחר מתמודד עם טרגדיה, וכיצד להתגבר עליה באמצעות טכניקת הטבעות שתפורט מיד.
כובד המשקל של הסיטואציה עלול להוביל לחוסר טקט
כדי להבין מדוע בכלל אנו זקוקים לטכניקה, גולדמן וסילק מביאים שני מקרים שמדגימים כיצד הקושי להתמודד עם סיטואציה של ניחום עלול לשבש את התגובה שלנו, גם כשכל הכוונות טובות. גולדמן מספר כי לאחר הניתוח של סוזן, עמיתה מהעבודה הרגישה צורך עז לבקר אותה. "אבל סוזן לא הייתה במצב רוח לקבל אורחים, וסירבה. התגובה של עמיתתה? 'זה לא נוגע רק לך'".
במקרה אחר הוא מספר על אישה שעברה ניתוח מוח והייתה במצב קשה, מה שניכר היטב במראה החיצוני. "חברה באה וראתה אותה, ויצאה אל המסדרון עם בעלה. 'לא הייתי מוכנה לזה', היא אמרה לו, 'אני לא יודעת אם אני יכולה להתמודד עם זה'".
בזמן שהמקרה הראשון בוטה מאוד והשני עשוי להיות מובן יותר, סילק וגולדמן מאמינים כי בשניהם הגיבו המבקרות בעקבות תהליך דומה – הן העבירו את עצמן למוקד ההתרחשות, בסיטואציה שבה הן היו אמורות לשחק בתפקיד משני, כתומכות. "מאז, סוזן פיתחה טכניקה פשוטה כדי לעזור לאנשים להימנע מהטעות הזו. היא עובדת בכל מיני משברים: רפואיים, משפטיים, כלכליים, רומנטיים, אפילו קיומיים. היא מכנה אותה תיאוריית הטבעות".
המרחק ממוקד הרעש מכתיב את כללי ההתנהגות
הטכניקה במהותה היא מיפוי של השחקנים בסיטואציה, המקל עלינו לדעת כיצד לגשת ואל מי. משרטטים טבעת קטנה שמהווה את מוקד המשבר. שם נמצא האדם או האנשים שלהם קרה המקרה, האנשים שחווים את הטראומה באופן ישיר. מסביב למוקד מציירים טבעת נוספת, שבו נמצאים האנשים הכי קרובים לאדם שנפגע. לרוב יהיו אלה בני משפחה מקרבה ראשונה ובני זוג. במעגל השלישי אנשים שנמצאים בהיקף ועדיין מושפעים, וכך הלאה לפי הצורך.
עתה עלינו למקם את עצמנו בטבעת הנכונה וללמוד את חוקי המודל. "האדם שבטבעת המרכזית יכול לומר מה שהוא רוצה למי שהוא רוצה", כותב גולדמן, ובכלל זה להתלונן, להתמרמר, ולהפגין תסכול לסוגיו. "כולם יכולים לומר את הדברים הללו", הוא ממשיך, "אבל אך ורק לאנשים בטבעות גדולות יותר". כלומר, מותר להביע תחושות קשות מלב המעגל כלפי הפריפריה, אבל לא בכיוון ההפוך.
לאובדן, משבר או טראומה יש מעגלי השפעה רבים ועלינו להיות מודעים להם ולמקומנו בתוכם.
למרות הסיפורים והצורך במודל, סילק וגולדמן מאמינים שהשכל הישר של רובנו עושה עבודה טובה בסיטואציות קשות. המודל נועד לחדד את עניין המדרג: הפגנת שיקול הדעת צריכה להיות לא רק כלפי המוקד, אלא כלפי כל מי שנמצא בטבעת פנימית מזו שלנו. ודווקא בגלל שרובנו יודעים להפעיל היגיון בריא, לחלקנו הכללים עלולים להישמע מחמירים. אבל גולדמן מסביר את הרציונל. "כשאתה מדבר עם אדם בטבעת קטנה משלך, מישהו שקרוב יותר למוקד המשבר, המטרה היא לעזור. לעיתים קרובות הקשבה מסייעת יותר מדיבור. אבל אם אתה בכל זאת רוצה לדבר, שאל את עצמך אם דבריך יספקו נחמה ותמיכה. אם לא, אל תאמר אותם".
הוא מונה סדרה של אמירות נפוצות שמגיעות ממקום טוב, אבל כנראה לא כל כך עוזרות, כמו השאת עצות, שיתוף מקרה דומה שקרה לנו, או הפגנת כאב. זה, כאמור, נובע מהזדהות, אבל עלול להיתפס כתחרות – שבה אנו כמובן מפסידים – או להעמיס כאב נוסף על אדם שחווה ממנו כרגע די והותר.
אפילו פסיכולוגים לא מסכימים על הדרך הנכונה לנחם
יהיה זה מופרז להניח שאמירות כאלה גורמות נזק באופן ודאי, אבל הרתיעה מהן לא מבוססת רק על ניסיונם האישי של סילק וגולדמן. מחקרים פסיכולוגיים שניסו למצוא את הנוסחה הנכונה לניחום אדם בצערו גילו, הפלא ופלא, כי נוסחה כזו אינה קיימת, וכי אמירות מהסוג הזה במקרה הטוב לא משיגות את המטרה – סיפוק תמיכה – ובמקרים אחרים עלולות לגרום נזק. ד"ר כריסטיאן ג'ארט, שמספר על המחקר באתר ה- British Psychological Society, טוען כי הן מביאות הקלה למי מאיתנו שחשים מועקה ומתח מהצורך לברור את המילים הנכונות בסיטואציות רגישות כאלה. על פי החוקרת המובילה, ניסיון מאולץ לומר את הדבר 'הנכון' עלול לגרור "התבטאויות מרושלות", בדיוק כמו בשני הסיפורים של סילק וגולדמן. החוקרים, כותב ג'ארט, "מציעים שכל זמן שהחבר או בן המשפחה תופס אתכם כתומכים, 'עצם הנוכחות והסימפטיה שלכם ככל הנראה מספיקה'".
הם הגיעו למסקנה הזו בעקבות ניסוי שבדק את מידת ההסכמה בקרב אנשים לגבי יעילותן של מילות ניחום שונות. החוקרים הציגו לנבדקים סדרה של אמירות וביקשו מהם לדרג אילו מנחמות ואילו לא. הממצאים העלו תמונה כאוטית: הדירוג היה ספורדי לחלוטין ולא נמצאה הסכמה כללית אפילו לגבי אמרה אחת. מסתבר שאינספור גורמים, שקשה עד בלתי אפשרי לבודד, משפיעים על התפיסה שלנו לגבי מה מנחם ומה לא. לכל אחד מאיתנו נקודת מבט ייחודית, פרטנית וככל הנראה תלוית סיטואציה לגבי כוחן של מילים לנחם, או במילים של ג'ארט, "נחמה היא באוזני הנמען, לא במילים עצמן". אפילו כשחילקו אנשים לקבוצות בעלות מכנה משותף כמו תכונות אופי בולטות לא נמצא דפוס, אף לא כשערכו את הניסוי בקרב פסיכולוגים, אלו שלכאורה מצופה מהם לדעת להתנהל בסיטואציות של אובדן או משבר.
אדית' צימרמן, שכותבת ב-The Cut על אותו מחקר, מסיימת את מאמרה בסיפור אישי שמביא חיזוק מהשטח למסקנה של החוקרים. כששכב אביה על ערש דווי מצאה את עצמה צימרמן חסרת מילים. אחרי הכול, מה כבר אפשר לומר לאחת הדמויות הדומיננטיות בחייך, אם לא הדומיננטית שבהן, בעודה לא רק סובלת, אלא יודעת שהיא לקראת הסוף? "אבי הבין את זה טוב ממני ובשלב מסוים אמר לי 'מספיק לי שאת פה כדי לנחם אותי'".
בימים כתיקונם אנו חוגגים את כוחן של מילים, אך בל נזלזל בכוחה של נוכחות שקטה. יש וכוחן של מילים בא דווקא מצמצומן.
תמונת כותרת: Zaitsava Olga / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מה למדנו על יגון ואבל מסופרים ומשוררים - 11 ציטוטים ליום הזיכרון
תחילה בוכים – הצצה אל העצב החשוף של האובדן, וכיצד הוא מעניק משמעות לחיים
פודקסט ברדיו מהות החיים - דליק ווליניץ וד"ר נעמה אושרי בשיח על חמלה
עוד מרדיו מהות החיים:
