העידן שבו אנו חיים, מאמין הסוציולוג ד"ר יאיר כספי, עלול לגרום לכל אדם להסתנוור מעצמו. התרבות מטפחת אותנו לחשוב שאנו הכי מיוחדים וחשובים. אבל כשמרכיבים את משקפי הענווה והאור מתעמם, מגלים עולם שלם של ידע ואפשרויות בדרך לחיים קלים ונעימים יותר.
טור אורח מאת ד"ר יאיר כספי, עובד סוציאלי, מנהל התכנית "פסיכולוגיה ביהדות" לטיפול קבוצתי ומחבר הספרים לדרוש אלוהים והילד שכמעט הציל את אמו.
ענווה הייתה לי הפתעה. לא פגשתיה בבית הורי. נעשיתי מוכן לקבל את מתנתה רק כשדרכי הקודמת נסתיימה. אז גיליתי כי היא הייתה לי בת לוויה שנים הרבה לפני שידעתי לקרוא בשמה. ענווה הרשתה לי לגלות שאיני הגיבור שחשבתי שהייתי והצלחה לבדה לא תפטור אותי מתיקון שעלי לעשות. ענווה לא זקוקה לי גדול מהחיים, ולא מופלא. רואה אותי במידתי הנכונה. נדמה שאני חביב בעיניה גם כשאיני עושה מאומה. בצמתים חשובים בחיי ראיתי את מבט עיניה הסלחניות המזמינות אותי להשתדל רק להיות אנושי. ענווה כיוונה אותי לתפקידי כשהייתי מוכן לתת לעולם לגלות לי איפה צריכים אותי.
ענווה הרשתה לי לבכות כשכאב לי. לגלות שאינני רק חזק, כשהייתי במצוקה. לצעוק כדי שישמעו אותי. ענווה גילתה לי שלא אוכל לפתור לבד את בעייתי, ואני זקוק לעזרה. ענווה נתנה לי רשות בעת מצוקה להשקיע את כל כוחותיי בתיקון עצמי.
האדע להכיר בתלותי במי שיש בו דבר שאין בי? להתמסר לידיו ולתת לו להוביל אותי? האם אוכל לומר לפעמים "גדול עלי"? לסגת או להתפשר?
ענווה הזמינה אותי לעשות חשבון נפש ולמצוא בחטאי את הסיבה לסבלי. לוותר על התלונה על "מה שעשו לי". היא גילתה לי שאפשר לתקן היום טעות מאתמול. וגילתה לי שאני טועה הרבה.
האם אדע לעמוד בהכנעה לפני גבול אחד שלי? לקבל עלי איסור שאיני מבין? להודות במעשה מטופש?
זוגיות בלתי מושלמת, אבל בריאה
ענווה לימדה אותי לבוא לפגישה ולראות תחילה את השני. לבדוק האם אני הוא הדבר שהוא צריך. להקשיב. רק להקשיב. וגם לחכות. ענווה היא המפתח ליכולת לשמוח במתנה צנועה.
ענווה היא התרופה למצוקתם של האנשים המושלמים. הבטוחים שמגיע להם שותפים מושלמים. ולכן איש לא מספיק "מדויק להם". היא היכולת לשאת דבר החסר בזולת. ששותפו, אני, חסר במשהו אחר. ענווה ההיא הכישרון של שני אנשים לא מושלמים להכיר בהזדקקות שלהם אחד לשנייה. ענווה היא המפתח לזוגיות שבה שניים מוותרים על הרצון של כל אחד להיות במרכז, ויוצרים חברותא, הגדולה מהם. באני הזוגי לא בודקים מי קיבל היום יותר או פחות, כי גם השני הוא אני. ענווה היא מיסודות הבית שיש בו הרבה, ולא מקבלים בו משהו שרוצים. לפעמים אפילו מתנצלים רק כי מישהו צריך את זה.
כשזוגיות מסתיימת ענווה היא המפתח ליכולת להיפרד. לשאת את כאב הגילוי שלא הייתי הכרחי כמו שחשבתי. לשאת את סופה של אהבה שאינה נצחית כמו שדימיתי. חיבור לזמן מה בין שני אנשים ששוב אינו מתאים.
הענווה להכיר בחוסר השלמות שלנו ושל בן הזוג, ולחיות עם זה בשלווה.
אם נכנסתי לחדר ואיש לא שם לב – האם באמת נכנסתי?
ענווה היא היכולת ללמוד דבר מתלמידיך וילדיך, לבקש ייעוץ ממי שנמוך ממך בדרגה. היא המפתח ליכולת להאציל סמכות על עובדיך שאולי יעשו את המשימה טוב ממך.
ענווה גילתה לי שילדי זקוקים ל"הורים" נוספים שישלימו להם את מה שאני מחסיר. הזמינה אותי לחלוק את הורותי עם דודה, גננת, מנהל מכינה.
האם אוכל להפסיק ללמד את ילדי שבגר? האוכל לסמוך עליו שידע למצוא לבדו את נותן דרכו? האוכל לתת לילדי לעלות עלי? להיות סב אוהב בלי דעה על החינוך הראוי לנכדי?
ענווה לימדה אותי לומר "איני יודע". ללמוד דרכי חיים שונים מאלו שאני רגיל בהם. ללמוד בלי להפגין את מה שאני כבר יודע.
וכשאני מלמד, להסתפק במעט שמישהו יכול לקבל ממני. לכבד אנשים שאינם יכולים להשתנות. לכתוב למעטים הזקוקים לדברי.
הענווה הזמינה אותי לקבל את כישלוני שלא היה נמנע. לקרוא לו בשמו הנכון ולהמשיך בדרכי. במקום להיתקע שנים בניסיון לבטלו.
האוכל לסלוח לעצמי על תבוסה שלא יכולתי לעשות שום דבר לגביה? להסתפק בפתרון חלקי? לשאת פצע שאולי לעולם לא ירפא לגמרי?
ענווה מזמינה אותי לנוח. לשבות לפעמים מן המעשה שבו אני מתדמה לבורא. לגלות שהייתי רק אחד מפועליו. האם אדע לפרוש כשיגיע זמני?
האם אהיה מוכן היום שלא ישימו לב שנכנסתי? לראות מישהו שלא יכול לראות אותי? האם אוכל להודות שקיבלתי יותר ממה שנתתי?
לנסוע באוטובוס ולהזדהות עם שאר הנוסעים? ללמוד מחכמת האיש ברחוב? לוותר על הרצון לספר על הילד המדהים שלי?
ענווה היא המפתח ליכולת לעשות עבודה פשוטה, ולהרגיש מכובד. להתמקד לשעה בתפקיד צנוע. "אבא של". "בן זוגה". "האיש שעומד בתור בעירייה". "האיש שמחליף בשירותים את הגומייה".
התפעלות מקבלת משמעות דווקא על רקע הפשטות
ענווה היא תיקון טעות בהבנת ההיסטוריה. איננו הדור החשוב בתולדות האדם. ואולי לא הכי מוצלח. ענווה היא ידיעת הארץ. כוכב קטן בשביל החלב. מאלו שנעלמים לפעמים. היא מעלה ספק על הרבה מן המסרים של תרבות זמננו המעודדת את הפרט להאמין בעצמו ומאמינה בזכותו לגלות ולממש את כל רצונותיו. ענווה היא המרפא לנרקיסיזם, שסימניו נמצאים היום ברוב האבחנות, ואינו נמצא ברוב שיטות הטיפול בה. לקורס בענווה, למרות ערכה העצום להכרה עצמית ובריאות נפשית, אפשר שלא יהיו נרשמים. בסיומו מקבלים המשתתפים תעודה שלא רבים מוכנים לתלות על הקיר: הרינו לאשר שהנ"ל בן אדם רגיל.
העולם שייך לענווים שאינם מנסים לכפות את עצמם עליו. רואים אותו בקיומו שאינו תלוי בהם. יודעים את עצמם כאורחיו שהוזמנו ליהנות ממתנותיו בלא יכולת להעביר אף אחת מהן בקביעות על שמם. העולם אוהב אותם כמחזריו הביישנים. בודקים מה הוא צריך ומה מתאים לו לתת. נרגשים ממחוות קטנות שידמו להם עצומות.
ענווה אינה מידה נעלה. היא המידה הנכונה שלך, שאיבדת כשניפחת את עצמך. היזהר שלא תחשוב שענווה עומדת לבדה. שלא תעשה אותה לביטול עצמי או ביקורת עצמית נוקשה. כל איש ראוי להתפעלות. אני סבור שזהו אחד הטקסטים החשובים שנכתבו על ענווה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אל תיקחו את זה אישית – החיים מציבים אתגרים לכולם, גם אם הם מסתירים זאת היטב
על כתפיהם של ענקים – מדוע עלינו לנהוג בענווה כלפי מסורות שקדמו לנו
הכישרון להיות תלותי – כיצד הישענות על אחרים יכולה להוביל דווקא לשחרור
עוד מרדיו מהות החיים:
