החירות להפוך לאדם שאנו שואפים להיות מתחילה בנכונות להתבגר ולקחת אחריות

אין הרבה בחירות פרטיות – וגורליות – יותר מההחלטה איזה אדם נהיה. בתיאוריה, זה נתון לחלוטין לשיקול דעתנו. במציאות, מאידך, אנחנו לא חיים בוואקום ומושפעים מאינספור גורמים חיצוניים, אפילו בהחלטה אישית כמו זו. בשביל זה יש לנו את תהליך ההתבגרות, אבל מסתבר שהוא תוצאה של מצב תודעתי לא פחות משהוא תלוי בגיל.

בועז מזרחי | 29 מרץ, 2019

איש מאיתנו לא יודע מי היו האנשים הראשונים שחצו את האוקיינוס האטלנטי בטיסה מסחרית. אבל על אמיליה ארהארט רובנו שמענו. בשונה מאותם אנשים שישבו להנאתם במטוס ונתנו לטייס לעשות את הפעולה ההכרחית לחציית האוקיאנוס, ארהארט טרחה ללמוד להטיס מטוס ולנווט בעצמה, והייתה האישה הראשונה לעשות זאת בתחום שנשלט אז כמעט בלעדית בידי גברים. לכן ההישג שלה נחתם כציון דרך בדברי ימי התעופה, ואילו את הנוסעים שהוטסו לראשונה ההיסטוריה די שכחה.

לא בכדי מיתוסים ואגדות נקשרים בשמם של חלוצים כמו ארהארט. עבור בני האדם, דמויות אלה מייצגות את תהליך היסוד של החיים – התבגרות – במצבו האידיאלי. חקר הפסיכולוגיה האנושית לימד אותנו ששטחים נרחבים מחיינו מעוצבים בילדות המוקדמת, תקופה קריטית להתפתחות שלנו כאנשים בוגרים שכן אנו נולדים חסרי אונים כמעט לחלוטין. כדי לקיים את הדבר הבסיסי ביותר, דהיינו להישאר בחיים, התינוק נסמך על הוריו. הוא נאלץ לבלות שנים לא מעטות במצב הזה, כשכל העת הוא חותר לשחרור של עוד ועוד מהפעולות החיוניות. הוא לומד לאכול בכוחות עצמו, ללכת, לתקשר עם הסביבה, לרכוש ידע, כישורים וכן הלאה, עד למצב שבו יוכל לעמוד פחות או יותר ברשות עצמו. ככל שאדם מסוגל לעשות יותר דברים בעצמו, כך גדלה מידת החירות שלו. אדם בוגר, במובן הזה, הוא אדם חופשי.

האם כשדברים נעשים עבורנו אנחנו באמת חופשיים?

התבגרות היא אחד הכוחות המניעים החזקים ביותר של הפרט. מסלולי החיים למיניהם, כולם תוצר של תהליך טבעי זה. אמיליה ארהארט נחשבת למופת בהיבט הזה. אך מה לגבי האדם הממוצע? ויותר מזה, מה קורה עם הילדים בדורנו? כמה בוגרים – וכפועל יוצא חופשיים – אנחנו באמת? במאמר במגזין The Cut מעלה הכותבת מורין אוקונור שאלות, תהיות וספקות דומים. לדבריה, בני האדם מתבגרים היום בתקופה שבה נוחות הפכה למצרך זמין מאוד. כמעט מדי. ועלולות להיות לכך השלכות על מידת החירות והעצמאות שלנו.

"להיות בוגר", היא מגדירה, "משמעו לסיים עם ההתבגרות – כלומר לסיים עם השלב בחיים שדורש פיקוח ותמיכה מההורים. אתה אמור להיות בעל יכולת לשרוד בכוחות עצמך". ההגדרה הזו אולי מעט נוקשה ביחס למציאות, שכן כל עוד אנחנו לומדים דברים חדשים אנחנו עדיין מתבגרים, גם אם זה בגיל 75. אבל במקרה זה אנחנו מניעים את התהליך בעצמנו, ואילו היא מדברת על תלות בהורים לצרכים בסיסיים. בהקשר הזה הגדרתה מתקבלת על הדעת. והיום, היא ממשיכה, "לבוגרים-צעירים יש הורים שמעורבים עמוקות בחייהם, מעשית, כלכלית ורגשית". ובמקביל, לדבריה, השוק של היום מציע לנו אינספור שירותים ומוצרים שמסירים מעלינו את ההכרח לסגל עוד ועוד כישורים ומיומנויות – החל בנהיגה, עם שירותים כמו אובר, וכלה בדברים אבסורדיים כמו חברה שמספקת משקאות עתירי רכיבים תזונתיים כתחליף לארוחות "עבור אנשים עסוקים מכדי ללעוס".

אפשר לומר כי דווקא השירותים הללו משחררים אותנו, ראשית מהסיבה הפשוטה שהם בגדר בחירה ולא חובה. ושנית מפני שהם מאפשרים לנו להתמקד בדברים החשובים לנו ביותר. אבל שני הטיעונים הללו לא מחזיקים מעמד: הראשון, מכיוון שהתמונה הרחבה שמצטיירת אינה של חופש, אלא של צעירים חסרי ביטחון ותלותיים. כשהכל זמין, אנחנו לא מאולצים לרכוש את הכלים לעצמאות, ובהיעדר ההכרח, החופש שהשירותים מזמנים לנו מתבטל. הטיעון השני מתבטל בזכות שירותים שמציעים לנו להוריד מעצמנו את חופש הבחירה. "אם אתה לא יודע מה אתה רוצה מהעולם, אתה יכול לעשות מיקור חוץ גם לקבלת החלטות", כותבת אוקונור בהתייחס לשירות שמציע קופסאות אוכל עם רכיבים מדודים והוראות הרכבה, או כזה שמרענן את המלתחה שלנו על פי העונה, ללא התערבות שלנו.

בילדות ההורים היו בוחרים את בגדינו. היום חברות מסחריות מציעות לעשות את השירות הזה עבורנו.

קרדיט מופרז לדמויות פסאודו-סמכותיות

לדבריה, השירותים הללו לא זמינים רק לצעירים, אבל הם הדור הראשון שהתבגר לתוך מציאות כזו. במילים אחרות, זה הדור הראשון שעובר את השלב הקריטי בחיים, בתנאים של צורך מינימלי בעצם לצלוח אותו. "כישורים שבעבר נתפסו כבסיסיים באופן אוניברסלי הפכו לתחביבים שאפשר לבחור", היא כותבת, ומסבירה כי "חוסר הוודאות לגבי איזה מהכישורים והידע הכרחיים, איזה אופציונליים ואילו מיושנים, מעורר חרדה בצעירים ומבוגרים כאחד. אם אתה לא יודע מה נחשב לעצמאות – האם אתה באמת מתבגר אי פעם?"

אוקונור ממשיכה לדון במרחק שהולך ונפער בין התבגרות וחירות ובין המציאות העוטפת אותנו בשלל נוחיות ומשבשת את הצורך ברכישת כלים לצאת לחופשי. לדבריה, אולי מודל החירות שאנו חושבים עליו כבר לא הולם את המציאות. אבל אם אנחנו מקבלים הנחה זו, עלינו לוותר על דברים הרבה יותר עקרוניים מבחירת האוכל שלנו, כמו למשל הזהות האישית. מדוע?

מאמר במגזין The School of Life מספק לנו את החלק הראשון של ההסבר: מלבד כל הסממנים הפרקטיים של בגרות, מדובר במצב תודעתי. ונסיבות חיים מסוימות יכולות לגרוע ממנו. דוגמה בולטת היא ההתנהגות שלנו אל מול דמויות שנראות סמכותיות. בקרבן אנחנו עלולים, למשל, "להפוך לפסיביים על דרך ההרגל ולמרוסנים מאוד. אנו עלולים להטעין אותן בסמכות חסרת יסוד ולצפות מהן שידעו את כל התשובות". דוגמה נוספת היא תגובה זועפת לדברים שמפריעים לנו, במקום לדבר עליהם ולהסביר אותם, כשם שפעוטות נוהגים בהיעדר כישורי שפה ותקשורת מפותחים דיים.

נסיבות החיים שלנו הן מה שמעכב את ההתבגרות הרגשית. לא כל מה שהיה רלוונטי בילדותנו, בפרט יחס לסמכויות, מחייב אותנו כאנשים בוגרים. אם אנו סוחבים את היחס הכנוע הלאה, אנו נותרים מרותקים להחלטות ולתכתיבים של אחרים, לעיתים גם מבלי להיות מודעים לכך. "אנו חיים באימה מחשש שנאכזב את 'דעת הציבור', שעליה הקרנו את הציפיות של הורינו […] אנו ממתינים לשבחים מ'אלה שיודעים', אף על פי שאין באמת אנשים כאלה". כשאין לנו צורך, לא לעשות ולא ללמוד לעשות דברים בעצמנו, הנטייה הזו מתחדדת.

הסביבה והרצון הפנימי עלולים להיות כוחות סותרים

זה מוביל לחלק השני בהסבר, שנוגע בעניין הזהות. כריסטיאן ג'ארט מציג באתר ה- British Psychological Society מחקרים שבדקו את היחס בין מי שאנחנו רוצים להיות לעומת מי שמצופה מאיתנו להיות – ובין חרטה. פסיכולוגים מאוניברסיטת קורנל וניו-סקול שאלו נבדקים על פני שישה ניסויים, מה מקור החרטות הגדולות ביותר שלהם. הרוב דיווחו כי התחרטו על שלא חיו בהתאם למי שהיו רוצים להיות. לעומת זאת, כשלא חיו בהתאם לציפיות של הסביבה, לא התעוררה בהם חרטה כבדה. האירוניה הטרגית היא שבמקביל לכך הרוב דיווחו כי נטו יותר לתקן את פעולותיהם בהתאם לאידיאל החברתי, ואילו את האידיאל האישי נטו להזניח.

לאור הנטיות הפסיכולוגיות שלנו ביחס לסמכות, אפשר להניח כי למרבית האנשים התכתיב החברתי היווה לחץ כבד יותר, מה שבא על חשבון האישיות שהיו רוצים לטפח בעצמם, ומכאן החרטה. מתוצאות המחקר משתמע כי השאיפה להתבגר ולקחת את גורלנו בידינו מפעמת בנו באופן טבעי, אבל כוחות סותרים עובדים כנגדה באותה מידה של עוצמה, ולפעמים אף חזקים יותר.

בקונטקסט הזה הצורך להתבגר מקבל ממד נוסף, הרבה יותר מהותי מהיכולת להסתדר בכוחות עצמנו. רכישת כלים לעצמאות, כלומר כאלה שמשחררים אותנו מתלות בסמכויות ובגורמים חיצוניים, היא המפתח להפוך למי שאנו רוצים. כשאנו מנתקים את כבלי ההזנה ויוצאים לחפש אוכל בעצמנו, אנו מפתחים את המצב התודעתי שנחוץ כדי לעמוד בפרץ ולהימנע מאימוץ אוטומטי של ציפיות מהסביבה. במקום זה, אנו יכולים לבחור לקדם את האישיות שאנו רוצים לעצמנו בקורת רוח, וליהנות מהסיפוק הגדול שבא בצד חיי חירות בוגרים.