מחקרים הראו כי חיוך, גם אם מאולץ, יכול להשפיע על מצב הרוח. אבל מה יכול להשפיע על החיוך? הפתעה משמחת? בדיחה משעשעת? ומה לגבי מציאותה של עדשת מצלמה לפנינו, מפגש בין תרבויות עם פערי שפה או מגמות עולמיות באומנות? מסתבר שתהליכים היסטוריים מגוונים עיצבו את האופן שבו אנו מחייכים היום, חלקם לא קשורים לרגש ומלמדים על תפקידיה הרבים של מחוות שפת גוף זו.
קיימות דרכים רבות לגרום לאנשים לחייך. תוכלו לדרוש בשלומם, לומר משהו משעשע או סתם להציע עזרה, אפשרויות שכרוכות בעיבוד המשמעות של אינטראקציה חברתית ותגובה אליה. וקיימות דרכים מכניות יותר. קחו, למשל, מצלמה או סמארטפון וכוונו כלפי מישהו. המכשיר אפילו לא חייב לעבוד – החיוך שתוציאו ממנו יהיה רפלקסיבי.
ויש לכך סיבה טובה. הרי אנו רוצים לזכור את הרגעים שאנו מתעדים לנצח כנקודות אושר ושמחה. מי נהנה להביט בתמונות של עצמנו עם הבעה רצינית וכבדה? ובכן, כמעט כל מי שהצטלם במאה השנים הראשונות לאחר פריצת המצלמה הראשונה לחיינו, ב-1836. בשנים הראשונות, כפי שמסביר פיל אדוארדס בווידיאו מבית המגזין Vox, חיוך היה הדבר האחרון שאנשים רצו לחשוף בתמונה.
הסיפור של חיוך מול מצלמה מקפל בתוכו מספר תהליכים שהשפיעו על המוסכמות החברתיות שלנו, החל בפיתוחים טכנולוגיים וכלה במגמות אומנותיות. וכפי שנראה בהמשך, על החיוכים שלנו משפיעים גורמים היסטוריים נוספים ודי שרירותיים, שאינם קשורים לצילום. אבל קודם, כיצד עברנו מטאבו בתיעוד חיוך לפעולה רפלקסיבית בכל פעם שמצלמה חולפת לידנו?
אפילו מארק טוויין לקח ברצינות את הצילום
כל מי שראה תמונות ישנות הבחין כי המצולמים עוטים על פניהם הבעה רצינית מאוד, בניגוד מוחלט לחיוכים מאוזן לאוזן שמעטרים את הפרצופים בני זמננו. על פי הסרטון של Vox, נהוג לחשוב שזמן החשיפה הארוך במצלמות הראשונות הקשה על המצולמים לשמור על חיוך במשך דקה שלמה ברצף. אך זהו הסבר חסר, כיוון שהטכנולוגיה השתפרה די מהר ותוך כמה עשורים זמן החשיפה בהחלט אפשר לחייך. "כדי להבין את הסיבה שבגללה תמונות ישנות נראות כה רציניות", מסביר אדוארדס, "עלינו להבין מה הייתה המשמעות של דיוקנים עבור אנשים בימים ההם". היום, לו היינו רוצים, יכולים היינו לשבת מבוקר עד ערב ולצלם דיוקנים עצמיים, או בכינוים הנפוץ יותר, "סלפי". אבל פעם דיוקן היה אירוע נדיר שבמקרה הטוב התרחש פעם בחיים. הסיבה לכך היא שעד המצאת המצלמה דיוקן היה משהו שמציירים, והוא היה התיעוד היחיד שנותר מחייו של אדם.
ככזה, התייחסו אליו בכובד ראש וארשת רצינית הייתה עוטה את פניהם של מי שדגמנו את פרצופם מול האומן. "המנטליות הזו נמשכה אל הצילום המוקדם", מסביר אדוארדס ומדגים עם ציטוט של מארק טוויין: "צילום הוא מסמך חשוב ביותר. אין דבר גרוע מלתעד לדורות הבאים חיוך אווילי ומטופש שנתפס והתקבע לנצח". מאט ביט, מורה להיסטוריה ומפעיל ערוץ היוטיוב Mr. Beat, מוסיף כי בימים ההם חיוך בעת ציור או צילום דיוקן נתפס כמנהג מגונה. למעשה, הוא היה שמור לעניים, לשיכורים, לילדים ולכל מי שלא היה לו מושג באשר למוסכמות חברתיות.
שזיפים במקום גבינה
רצה הגורל ודחיקת הציור על-ידי המצלמה התרחשה בתקופה הוויקטוריאנית, מה שחיזק עוד יותר את הסלידה מחיוכים. כפי שמסביר ביט, בתקופה זו, "פה קטן ונשלט בהידוק נחשב יפה. למעשה, צלמים באותה תקופה אמרו למושאי הצילום שלהם – 'תגידו prunes' [שזיפים מיובשים] – כדי לגרום להם לכווץ שפתיים". השינוי הגיע, כמו השפעות חברתיות רבות אחרות, דרך הוליווד. עם המצאת הקולנוע, מסביר ביט, המצלמה החלה לתפוס אנשים בסיטואציות מגוונות מאוד שחרגו הרבה מעבר לדיוקנים. פתאום הציבור נחשף לממד חדש של אינטראקציה עם העדשה שכלל גם רגעים יומיומיים ולא כבדי משקל כמו תיעוד של פעם בחיים. במהרה יצאה לשוק מצלמת קודאק הראשונה ומשם הסכר נפרץ. צילום כבר לא היה עסק רציני, והיו אלו הטכנולוגיה והזמינות שלה שעיצבו את ההתנהגות שלנו בנוכחות מצלמה.
זה עשוי להיראות שינוי שטחי של מוסכמה חברתית לגבי הבעות פנים מקובלות. אבל למעשה, השינוי התרחש בתפיסה שלנו לגבי תיעוד עצמי, מה שגרר בשלב מאוחר יותר תופעות חברתיות כמו פייסבוק, אינסטגרם וכן הלאה. עצם הנוכחות של מצלמה קשורה אצלנו לאושר ולכיף. היום, יש שיגדילו ויאמרו, אף חל היפוך תפקידים: החתירה שלנו לייצור רגעי אושר מתרחשת בעבור המצלמה, כאילו היא מביימת את חיינו באופן אוטונומי.
האם באמת בכל פעם מצלמה בקרבתנו מעוררת בנו עליצות? כנראה שלא. הטלפון תמיד במרחק יד, אבל חיוך לא מרוח על פנינו בכל רגע נתון. זה מחזק את הטענה שלחיוך יש שימושים נוספים על זה הקלסי. סרטון בערוץ היוטיוב של New York Magazine מציג עוד מספר שימושים כאלה, ואת התהליכים שהשפיעו עליהם. יוצרי הווידיאו תהו לעצמם מדוע אמריקאים מחייכים יותר מבני ארצות אחרות, וניסו להתחקות אחר השורשים התרבותיים-היסטוריים של חיוך בחברות שונות.
מסתבר, למשל, שגלי הגירה לוקחים חלק חשוב בעיצוב היחס של חברה מסוימת למחוות החיוך. מחקר שהקיף 32 מדינות מצא כי בחברות עם אוכלוסייה מגוונת גוברת הנטייה להבעה רגשית. "חלק מזה הוא בגלל רמזים א-ורבליים. מבחינה היסטורית, חיוך אפשר לאנשים שאינם דוברים אותה שפה לתקשר בדרכים שלא יכלו אחרת". במקביל, המחקר מצא כי אזרחי המדינות הללו מפרשים חיוך בצורה שונה ממדינות הומוגניות יותר באופיין: בזמן שחברות מהגרים רואות בחיוך מחווה ידידותית, בחברות אחידות החיוך נחשב למחווה שמסמלת דומיננטיות ומיקום גבוה בהיררכיה החברתית. כך ששני אנשים שמגיעים מרקע שונה, לא רק יחייכו מסיבות שונות, הם גם יפרשו אחרת את מחוות שפת הגוף האניגמטית הזו.
התרבות שלנו האדירה את החיוך והפכה אותו לאמצעי ולמטרה כאחד. אבל לא כך היה מאז ומעולם. תפקידו של החיוך לאורך ההיסטוריה היה דינמי והשתנה, כך נראה, באופן די אקראי ובשל צירופי מקרים שאין לנו שליטה עליהם. אז כל זמן שהחיוך נחשב לדבר חיובי, הבה נהנה ממנו. מי יודע אילו המצאות יצוצו במוח האנושי, אילו שינויים תרבותיים יתרחשו, וכיצד הם ישפיעו על הבעות הפנים שלנו.
תמונת כותרת: Everett Collection / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההיסטוריה של הנשיקה – מדוע בני האדם פיתחו את המנהג הזה?
ההרצאה השבועית של TED: חייכו יותר, זה יכול להאריך את חייכם
מדוע האמין סטיב ג'ובס כי 1818 הייתה שנה קריטית לאנושות?
עוד מרדיו מהות החיים:
