איזו גישה אתם נוקטים להפחתת שימוש בסמארטפון – רגע, בכלל יש לכם אחת?

לו היינו יודעים מה השווי הכספי של הקשב שלנו ייתכן שהיינו מפזרים אותו בצורה קצת יותר מתוכננת. התחרות על תשומת הלב שלנו הובילה למציאות שבה טכנולוגיות מעוצבות לשבות אותנו, שלא לומר לגרום להתמכר. האם הגיע הזמן לחשוב על השימוש בסמארטפון באופן שבו אנו מתייחסים לתזונה?

תסמונת הגף הזרה היא מצב נוירולוגי שבו אדם חווה אחת מידיו או רגליו כמופעלות באופן בלתי רצוני ונתונות למרותו של גורם חיצוני. במובן מסוים, רבים מאיתנו עוברים משהו דומה כשאנו נמצאים בחוסר מעש והיד שלנו נשלחת מאליה לכיס או לתיק כדי לשלוף את הנייד. זה, כמובן, במקרה הלא כל כך נפוץ שהיא עדיין לא אוחזת בו.

בשונה מתסמונת הגף הזרה, שנובעת מפגיעה באונה הקדם מצחית, ברור לחלוטין מי הגורם החיצוני ששולט באיברים שלנו, או יותר נכון הגורמים החיצוניים. אינסטגרם, פייסבוק, טוויטר ושפע החברות הנוספות שהמוצרים שלהן מופיעים על המסך שלנו בצורת אפליקציות. החברות הללו מעסיקות את מיטב המוחות בתעשיית ההייטק במטרה לעצב חוויה שלוכדת את הקשב שלנו, ואף ממכרת אותנו להחזיר אותו לשם לאחר שהפנינו אותו לגורם אחר, כמו, נניח, החיים האמיתיים המתרחשים במרחב שנפתח מגב הסמארטפון והלאה.

ג'ואל רנסטרום מספרת ב-Aeon על YONDR, סטארט-אפ אוקסימורוני, שבמקום ליצור טכנולוגיה חדשה לסמארטפונים, פיתח דרך מקורית להשבתת השימוש בהם באירועים מרובי משתתפים. רנסטרום התעניינה בסטארט-אפ הזה כיוון שכמרצה באוניברסיטה, מצאה עצמה נלחמת בכוחות גדולים ממנה על הקשב של הסטודנטים. YONDR עושה שימוש בלואו-טק שנמצא בסביבה עוד מלפני הספירה – מגנט. מדובר בפאוץ' לסמארטפון שנסגר על ידי מגנט עוצמתי, דומה לזה שמשמש למניעת גניבות בחנויות בגדים. המשתמשים צריכים להעביר את הנייד למצב שקט, להכניס לפאוץ' ולסגור. מגנט הפתיחה נמצא אצל הגורם שהזמין את השירות, מה שמאפשר לו לשמור את הקהל בקשב. על פי רנסטרום, אומנים כמו דייב שאפל ואלישיה קיז השתמשו בשירות בהופעותיהם, גם כדי למנוע הקלטות "וגם, כשהם מביטים לקהל, הם רואים פנים, לא טלפונים".

החלה מגמה שמתייחסת לסמארטפונים כג'אנק-פוד למוח

אם סטודנט היה יושב בשיעור עם עיתון פרוש, או שמעריץ היה מגיע להופעה עם ספר, זה היה נראה לנו מוזר. אבל בגלל שזה טלפון – מותר. הוא מכיל כל כך הרבה שירותים ואפשרויות, ולאור הרלוונטיות של חלקן לפעילות היומיומית שלנו, התקבעה הבנה חברתית שנוכחות ושימוש בסמארטפון מקובלים כמעט בכל סיטואציה. במובן זה, רנסטרום חושבת שאי אפשר להניע את גלגלי הזמן לאחור, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להשתמש בטלפון מחוץ לקונטקסט של הסיטואציה. "אני רוצה שסטודנטים יחשבו היטב על הרגלי הטלפון שלהם, במקום לציית לכללים (או לעבור עליהם) בבלי דעת". וזה – כולנו יודעים – אתגר לא קטן. היא מספרת שכדי להציג את המציאות החדשה בכיתה, שבה הטלפונים מחוץ לתחום, אמרה לסטודנטים שמדובר בניסוי. והיא אכן ערכה סקר ותיעדה את התנהגותם. כדי לקבל מושג על מידת ההתמכרות היא אומרת כי "עבור חלק, להניח את הטלפון בפאוץ' היה כמו לכלוא חיית מחמד בכלוב, מניעה ברורה של חופש". כמו כן, מתחילת הניסוי צנחה כמות הביקורים בשירותים, שלפני כן שימשו את הסטודנטים לפתוח את הטלפונים כדי לעקוף את האיסור על פתיחתם בכיתה.

בתום הניסוי, רוב הסטודנטים החלו להסתכל אחרת על הרגלי השימוש שלהם ובכך למעשה השיגה את מטרתה, לגרום להם לחשוב במקום לפעול ברפלקסיביות. "טכנולוגיה היא חלק מהנרטיב האנושי", היא מסבירה, "זה לא טוב או רע באופן מובנה – היישומים תלויים בנו". לשיטתה, הדבר הנכון לעשות הוא פיתוח מודעות לאופן השימוש, כדי שיהיה לנו חופש בחירה. אם, בסופו של דבר נגיע להחלטה מושכלת שהחיים הווירטואליים חשובים יותר, יהי כן.

פרופסור למחשבים קאל ניופורט, אחד הקולות הבולטים ביותר נגד הרגלי צריכת הטכנולוגיה שלנו, מסכים עם רנסטרום על קיומה של בעיה, אך חולק עליה בפתרון. לטענתו אנחנו כבר הרבה מעבר לשלב שבו מודעות יכולה לעזור לנו, מה גם שחופש בחירה לא אפשרי מעצם קיומן של האפליקציות על הטלפון. זוהי לוגיקה בסיסית: הסמארטפון בידינו כל הזמן, לשם כך הוא נועד, ולכן כל מה שעליו נמצא שם כדי לשרת אותנו בכל רגע נתון. אם אנחנו לא צריכים את זה תמיד, אפשר למחוק ולצרוך דרך המחשב. בריאיון למגזין GQ הוא מכנה את הגישה הזו "מינימליזם דיגיטלי" ורואה בה אחת מ"פילוסופיות השימוש בטכנולוגיה" השונות, שלטענתו לכל בעל סמארטפון כדאי לאמץ אחת מהן.

ניופורט מאמין שאנחנו נמצאים על סף מהפכה תרבותית ביחס לסמארטפונים, שעתידים לקבל בקרוב מעמד של סיגריות או ג'אנק-פוד. כמו שאנשים מאמצים את תזונת הפליאו, קרוספיט, צמחונות או פילאטיס, לא כטרנד חולף, אלא כדרך חיים, כך, הוא מאמין, בקרוב אנשים יחלו לאמץ פילוסופיות אקטיביות להפחתת ההשפעות השליליות של סמארטפונים. הרעיון בבסיס הגישה שהוא מציע – מינימליזם דיגיטלי – הוא זה: "אתה בודק מה חשוב לך [בחיים]. עבור כל אחד מהדברים הללו אתה שואל – מה הדרך הטובה ביותר להשתמש בטכנולוגיה כדי לתמוך בכך? ואז אתה מחמיץ בשמחה את כל השאר. זו בנייה של החיים הדיגיטליים מאפס על בסיס ערך מוסף, כך שיהיו מאוד ספציפיים, מכוונים ויהפכו את החיים שלך להרבה יותר טובים".

הבה נפרוט ונדגים את התהליך המוצע. אדם יושב עם עצמו וחושב אילו דברים הכי חשובים לו בחיים. הוא מגיע למסקנה שמעבר לדברים הרגילים כמו משפחה וקריירה, הדברים שמסיבים לו אושר הם מוזיקה, טיולים בחו"ל ואימוני קיקבוקסינג. עכשיו עליו לבדוק אילו אפליקציות משרתות כל אחד מהתחביבים האלה, ולהוריד רק אותן למכשיר הנייד שלו. אה, כן, ניופורט טוען שלפני כן עלינו למחוק את כל האפליקציות. כאמור, להרוס את הקיים ולבנות מחדש. יותר מזה, הוא מאמין שכדי לשנות את ההרגלים עלינו לעשות סוג של ניקוי טכנולוגי למשך 30 יום, פרק זמן שבו באמת נוכל להבין מה חשוב לנו. אחרי הכול, כל זמן שהטלפון ביד אין לנו את הקשב לחשוב לעומק על דברים מהסוג הזה.

מי שמשלם על הקשב שלנו רוצה לעשות זאת בזול

מאחורי מה שרבים יחשיבו לשיגעון בנקודת הזמן הזו, עומד היגיון שקשה לערער עליו. ניופורט בונה את הטיעון אבן על אבן: ראשית, הוא מסביר, הנורמה החברתית במערב לגבי טכנולוגיה היא "אם אני יכול להרשות את זה לעצמי, כנראה כדאי לי לרכוש את זה". כלומר, טכנולוגיות נחשבות למשהו שמכניס ערך לחיים באופן אבסולוטי, ולכן אם אפשר לשים על זה את הידיים, למה לא? הגישה המקסימליסטית לא לוקחת בחשבון את התוצאה המובנית שלה – ככל שיש לנו יותר, יותר מעסיק אותנו. הוא נותן דוגמה משטח חקלאי, שיותר ממנו משמע יותר ערך, אבל גם יותר שעות עבודה ויותר ידיים עובדות. אלא שבשונה מידיים עובדות, משאב שניתן להגדיל, קשב הוא סופי וקיים בצמצום. לכן, כשזה נוגע לאפליקציות בטלפון, יותר זה פחות.

החישוב המתמטי של שווי הקשב לא נגמר כאן. ניופורט מסביר שעלינו לחשב את גם שער החליפין שעל פיו אנו עובדים. כלומר, מה אנחנו מקבלים בתמורה לקשב. לדבריו, רבות מהאפליקציות מספקות למי שאנחנו מעט מאוד ערך מוסף ספציפי. פוסט שראינו בפייסבוק או תמונה באינסטגרם שווים מעט מאוד ביחס לשימוש באפליקציה שמודדת את ההתקדמות שלנו בקיקבוקסינג. מבחינה מסוימת, כל כניסה לפייסבוק יוצרת אינפלציה בערך הקשב שלנו.

אם זה לא משרת אחד מתוך מבחר מצומצם של דברים מהותיים בחיינו, התועלת מהאינטראקציה לא שווה את ערך הקשב שלנו.

כל זה עלול להישמע קיצוני, אבל ניופורט, צריך לזכור, מדבר על הסמארטפון בלבד. רוצים לבקר בפייסבוק או באינסטגרם? אין בעיה, הוא אומר, עשו זאת על המחשב בבית, בזמן מוגדר שאתם מקצים לכך. כל מה שתפסידו במהלך היום שווה מעט מאוד. כמו מזון כה דל בערך תזונתי שדרושה יותר אנרגיה לפרק אותו מהאנרגיה שהוא מחזיר לגוף. הכותב פול גרינברג ערך ב-New York Times חישוב שממיר את הזמן והכסף שאמריקאי ממוצע משקיע בטלפון הנייד לפעילויות כמו נטיעת יערות, השקעה בזוגיות, קריאה, ניקוי האוקיינוסים ועוד. במשאבים המשותפים ובמאמץ המצטבר שהתפנה, כך מצא, ניתן היה להפחית 10 אחוז מפליטה הפחמן של ארה"ב מדי שנה, לקיים יחסים 16,000 פעמים בשנה, לנקות פלסטיק מהאוקיינוסים פי 118 מהכמות הדרושה, לקרוא 20 פעמים את יצירת המופת בעקבות הזמן האבוד וכך הלאה.

אם לא די בכך, ניופורט מסביר כי לאורך זמן אינפלציית הקשב עלולה לשנות את אופן הפעולה של המוח. "אתה עובר שינויים מתמשכים ממשיים בכימיה של המוח. עתה יש לך מוח שזקוק לגירוי רק כדי לשמור על מצב נורמלי". מי שביקר במדינת עולם שלישי, אם להישאר עם האנלוגיה המוניטרית, יודע שכדי לרכוש מוצר בסיסי הוא צריך לשלם בהמון שטרות, או שהמספרים עליהם אסטרונומיים. למה הדבר דומה? לסף גירוי גבוה שכדי לעבור אותו דרושות הרבה מאוד יחידות של דבר-מה בעל ערך מאוד נמוך. וכתוצאה מהשינויים הללו המוח שלנו מתחיל להתקשות במשימות היומיומיות. "מבחינה מקצועית, זה נהיה מאוד קשה להתרכז ללא הסחות דעת […] כך שלאמן את עצמנו להיפטר מהיכולת לעשות זאת [להתרכז] זה כמו חבלה עצמית כלכלית". וגם ברמה האישית יש לכך השלכות. "כשאתה עושה דברים בחייך האישיים אתה מחלץ הרבה פחות ערך מתוכם, כי אתה לא יכול לשמר נוכחות או קשב".

צמצום נוכחות הסמארטפון בחיינו מחזיר לנו את השליטה עליהם

מה שמוזר בכל הסיפור, כפי שטוען ניופורט בטור דעה ב-New York Times, הוא שסטיב ג'ובס, מי שהביא לעולם את הסמארטפון הראשון, כלל לא תכנן שנשתמש בו בצורה שבה אנו משתמשים בו היום. "מר ג'ובס", הוא מספר, "לא סמך על מפתחים חיצוניים […] הוא היה משוכנע שרכיבי הטלפון המעוצבים בקפידה, מספיקים". המשמעות היא אמצעי טכנולוגיה שמסייע לאספקטים השונים שכבר קיימים בחיינו, לא אמצעי שמכתיב אותם. לא חסרים, למשל, משתמשי אינסטגרם שמזמינים מנות במסעדה על סמך איך שהן מצטלמות, ועושים בחירות רבות נוספות מתוך מחשבה אסטרטגית על התדמית הווירטואלית שהם רוצים ליצור.

חזונו של ג'ובס, כפי שניופורט מבין אותו בהסתמך על שיחות עם אנשים שהיו חלק מהולדת האייפון, היה ברוח המינימליזם הדיגיטלי. "אם אתה מחזיר את ההמצאה החדשנית הזו לתפקידה המקורי המוגבל, תשיג הרבה יותר מהטלפון ומהחיים שלך כאחד", הוא מסכם. מדור הצילום של ה- Atlantic הקדיש כתבת תמונות ל"הימצאות בכל מקום של הסמארטפונים", שממחישה באופן ויזואלי את מה שניופורט מדבר עליו. בסדרה נראית למשל צעירה ביער יפהפה כשראשה טמון בטלפון, רוכב אופניים מצלם סלפי על רקע ירח מלא, האפיפיור מברך תמונה של ילד בנייד והמונים מרימים את הטלפונים שלהם בסיטואציות שונות ומשונות. אפשר למצוא הסבר פרטני הגיוני לכל אחת מהתמונות, אבל הנקודה היא הדפוס החוזר. אם שליטה בחיים חשובה לנו, ואם אנו רוצים להעלות את הערך של הקשב שלנו, צריך לחשוב רחב – על הדפוס – ולהיות אלה שיוצרים אותו עבור עצמנו, כשאיכות החיים שלנו עומדת במרכזו.

 

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

אם אתם מעדיפים לפגוש אנשים פנים אל פנים, עכשיו יש לכם גם תירוצים מדעיים

תמיכה טכנית - ראיון עם דן אריאלי ברדיו מהות החיים על סמארטפונים וקבלת החלטות

הטיעון האקדמי בעד בזבוז זמן באינטרנט – תפנית מפתיעה ביחסים שלנו עם הטכנולוגיה

עוד מרדיו מהות החיים:

סימני דרך: שעתיים של מוזיקה מכל העולם, בעריכת ובהגשת יאנו שדה