זה לא סוד שהוליווד ממחזרת נוסחאות מצליחות, הרי בכל תעשייה קיימות קונבנציות שמתוות את הדרך. אך בתעשיות יצירתיות זה עלול להוות מכשול. פרנקלין לאונרד, מנהל הפקה בחברה של לאונרדו דיקפריו, מספר על פעולה מחתרתית קטנה שחשפה עורק פורה של תסריטים מעולים שזכו להתעלמות, ומסביר כיצד צורת החשיבה מאחוריה יכולה לסייע לכל אחד למקסם את המשאבים שעומדים לרשותו.
כמה פעמים עוד אפשר לצפות בסרט על ניו-יורקרית קרייריסטית שמוצאת אהבה בעיר הגדולה, על בלש שיוצא למסע נקמה במי שהרג את שותפו או על חברות אמיצה שנרקמת בין שני טיפוסים הפוכים? ובכלל, כיצד חוברו הנוסחאות של הוליווד לסרטים מוצלחים, והאם מישהו חשב פעם לנסות משהו אחר?
כמובן שכן. מדי פעם אנו נתקלים בסרט יוצא דופן שמתבלט על רקע התסריטים הגנריים. אבל לפרנקלין לאונרד, מפיק סרטים זוטר, מהדמויות העלומות שעושות את העבודה האפורה בעיר הנוצצת, זה לא מספיק. עבורנו, שבוחרים בקפידה במה לצפות, יכולה להיווצר תחושה שקיימים לא מעט סרטים טובים. אבל כשהחל לעבוד בהוליווד, תפקידו של לאונרד חייב אותו לעשות את הסינון בשבילנו, כלומר לקרוא את אלפי התסריטים שמוצעים לחברות ההפקה ולברור את המוץ מן התבן. שם, הוא מספר בהרצאת TED, הסרטים הטובים נבלעים באוקיינוס של בינוניות, במקרה הטוב.
בתסכולו, ניסה לאונרד לפצח שיטה לקיצור דרך – כיצד לאתר תסריטים מעולים מבלי לקרוא את כל אלה שלעולם לא יהפכו לסרטים. הוא מספר כיצד אקט מחאתי שנקט גרם להיווסדות מסורת, שהציפה אל פני השטח אוצר בלום של תסריטים מעולים, רבים מהם מועמדים וזוכי אוסקר. הוא שולח מסר לכולם: כשהבאר מתייבשת, התנתקו מהקונבנציות ופתחו את השערים לדברים חדשים לחשוף את עצמם בפניכם. ייתכן מאוד שגם תחת רגליכם שוכן מכרה זהב שמחכה להתגלות.
הליכה לקולנוע מעצבת אותנו כבני אדם
בזמן שרובנו מתייחסים לקולנוע כבידור, לאונרד תופס את התעשייה בכובד ראש כמעט דתי. "כמו החוויה של ביקור בבית כנסת, במסגד או בכנסייה, הליכה לסרט, באופנים רבים, היא טקס מקודש". הוא מסתכל על חוויית הצפייה כתהליך של בניית האנושיות שלנו. בכל סוף שבוע מיליונים ברחבי העולם ייכנסו לבית הקולנוע, וכשייצאו הם "יסתכלו על העולם באור קצת שונה מכפי שהסתכלו עליו לפני שנכנסו".
כששימש כעוזר מפיק בחברת ההפקה של לאונרדו דיקפריו, ניסה לאונרד לתת ביטוי לתפיסה הזו במצוד אחר תסריטים מעולים. תפקידו היה לערוך "רשימות של כותבים, במאים ושחקנים שיכולים להתאים לסרטים שאתם רוצים להפוך למציאות […] בתקווה שתמצא את הדבר הגדול הבא או את הכותב הגדול הבא שיכול לספק משהו שיכול להפוך אותך ואת החברה שלך לדבר הגדול הבא". המשמעות היא קריאה בלתי פוסקת של תסריטים או של חומרי גלם עם פוטנציאל עיבוד לקולנוע. זוהי עבודת נמלים סיזיפית של חיפוש מחט בערימת שחת, כשכמות התסריטים לבד – בלי ספרים, קומיקס ושאר מקורות – מגיעה מדי שנה לכמה עשרות אלפים.
קריאת כמות כזו של חומר היא בלתי אפשרית, ולכן להוליווד יש את קיצורי הדרך שלה, נוסחאות קבועות לגבי מה שנחשב מוצלח. "בעיקרון, מדובר במיון מהיר. וכשאתה מבצע מיון מהיר ברירת המחדל שלך היא הדעה המקובלת לגבי מה שעובד ומה שלא עובד". השיטה הזו מהווה חסם לחומרים בלתי שגרתיים שיכולים להפוך לשוברי קופות. היא מניחה שכל כישרונות הכתיבה הגדולים כבר ידועים בתעשייה וקשה לחדש לה. לאונרד מציג כדוגמה את נער החידות ממומבאי, סיפור שלכאורה לא יעניין מישהו מחוץ להודו, או ג'ונו, שעוסק בנושא הכבד של היריון בגיל ההתבגרות, סרטים זוכי אוסקר שכנראה לא היו עוברים את מסננת הנוסחאות הסטנדרטית של הוליווד. איך בכל זאת הם, וסרטים שוברי נוסחה אחרים, מצאו את דרכם אל האולפנים?
מבריכה במקסיקו הכול נראה טוב יותר
לאונרד מספר כיצד התחיל במקרה להניע מהלך שמהווה דרך עוקפת עבור תסריטים לחדור את חומת הוליווד. "אחרי שלא קראתי שום דבר מלבד תסריטים גרועים במשך חודשים, משמעות הדבר היא אחת משתיים: א': אני לא ממש מוצלח בעבודה שלי, שהיא לכאורה מציאה של תסריטים טובים, או ב': קריאה של תסריטים גרועים היא מהות העבודה". הוא הרגיש שהגיע לצומת בקריירה. היה זה זמן קצר לפני שיצא לחופשה בת שבועיים במקסיקו, שבה היה עליו להמשיך לעבוד. "וכמה שזה נורא לקרוא תסריטים גרועים כשזה חלק מהעבודה שלך, זה אפילו יותר כואב במהלך חופשה. אז הייתי צריך לעשות משהו".
והמשהו הזה היה יצירת אוטומציה של הזרמת תסריטים טובים אליו, כדי שיוכל לעבור עליהם במלון במקסיקו. מניסיונו בחברת ההפקה ידע לאונרד שתסריטים טובים רבים עוברים בין אנשיי התעשייה, אך לא מצליחים לעבור הלאה כי הם לא מתאימים לתבניות המקובלות. וכך, באחד הלילות שקדמו לנסיעה, הוא כתב מייל אנונימי ל-100 קולגות ובו בקשה שישלחו לו "רשימה של עד 10 מהתסריטים האהובים עליכם שעומדים בשלושה קריטריונים: הראשון – אתם אוהבים את התסריט. השני – הגרסה המצולמת של התסריט הזה לא תגיע לבתי הקולנוע עד לסוף אותה שנה, והשלישי – גיליתם את התסריט הזה השנה". מטבע הדברים אף אחד לא ישלח לו תסריט עם פוטנציאל הצלחה, שכן לכל עובד ולכל חברה יש אינטרס להפיק את הסרטים הטובים. "זאת פשוט הייתה הזדמנות לאפשר לאנשים לחוות את דעתם על מה שהם אהבו". הטעם האישי של אנשי התעשייה הזוטרים, משתמע מכך, לא בהכרח הלם את הצרכים המסחריים.
את המאגר שנוצר הוא כינה "הרשימה השחורה". לאחר שדירג את ההצבעות שלח אותה בחזרה לכל הנמענים כמחווה ויצא לחופשה שמח וטוב לב. על שפת הבריכה במלון החל לקרוא את התסריטים וגילה כי אכן רבים מהם ממש מוצלחים. כלומר, הוא צמצם משמעותית את היחס בין מוץ לתבן. עתה היה עליו לנקות את השחת מערימת מחטים. אבל בזמן שהוא נהנה מפרי עמלו, בבית, בהוליווד, התרחש ללא ידיעתו הדבר החשוב יותר. הוא גילה על כך כשפתח את המייל באחד הימים בחופשה. "גיליתי שהרשימה הזאת שיצרתי באופן אנונימי הועברה אליי בחזרה כמה עשרות פעמים, לכתובת האימייל האישית שלי. כולם שיתפו את רשימת התסריטים הזאת שכולם אמרו שאהבו, קראו אותם ואז התאהבו בהם בעצמם". האקט החתרני התפשט כאשר בשדה קוצים, ולאונרד חשש לעבודתו. הוא נשבע לעצמו לא לספר לאיש שהייתה לו יד בדבר, וכמובן שלא יעשה זאת שוב לעולם.
"ואז, שישה חודשים לאחר מכן, משהו אפילו יותר ביזארי קרה". פנייה שגרתית של סוכן עם תסריט הסתיימה במשפט שלאונרד לא שיער שאי פעם ישמע. כך אמר לו הסוכן: "אל תספר לאף אחד, אבל אני יודע ממקורות מהימנים שזה הולך להיות התסריט מספר אחת ברשימה השחורה של השנה הבאה". באותו רגע נולדה המסורת השנתית של הרשימה השחורה, שמאז הספיקה להביא לאקרנים סרטים כמו ג'ונו, נער החידות ממומבאי, מיס סנשיין הקטנה, נאום המלך ועוד.
מה עוד יש שם בחוץ שאנו לא מכירים – ואיך מגיעים אליו?
הרשימה השחורה התבררה כעורק זהב. "כ-1,000 תסריטים נכנסו לרשימה השחורה מאז שהיא נולדה ב-2005. כ-325 מהם הופקו לסרטים. הם היו מועמדים ל-300 פרסי אקדמיה וזכו ב-50 מתוכם. ארבעה מתוך תשעת פרסי הסרט הטוב ביותר האחרונים הוענקו לתסריטים מתוך הרשימה השחורה, ו-10 מתוך 20 התסריטים זוכי האוסקר האחרונים הוענקו לתסריטים מתוך הרשימה השחורה. סך הכול, הם הרוויחו כ-25 מיליארד דולר".
לאונרד מגמד את תפקידו בהצלחת הסרטים. "אני לא כתבתי אותם, לא ביימתי אותם, לא הפקתי אותם", הוא אומר, "מה שעשיתי זה לשנות את האופן שבו אנשים הסתכלו עליהם. באופן מקרי, שאלתי אם החוכמה המקובלת היא נכונה". בהמשך לכך הוא הקים אתר שמקנה לכותבים מכל העולם פלטפורמה לקבל חוות דעת על תסריטים, ומספר שהמיזם כבר הניב פרי, עם סרטים שנכנסו לרשימה השחורה, או קיבלו מועמדויות לפרסי גלובוס הזהב ואמי.
הן הרשימה והן האתר הם דרכים שמאפשרות לפרוץ את המסגרות הקבועות של חומרים. לאור כובד הראש שבו תופס לאונרד את הקולנוע, זה כמעט חוסר אחריות לצמצם את ספקטרום החומרים שמגיעים לקולנוע, שהרי זה מצמצם מקור חשוב שדרכו אנו לומדים על האנושיות שלנו. סיפורים מגוונים ומיוחדים הופכים אותנו לאנשים מגוונים ומיוחדים. בסיפור של לאונרד טמון מסר נוסף, לא פחות חשוב: סביבנו יש שפע של אוצרות בלומים כמו הרשימה השחורה, לא משנה באיזו תעשייה אנו, ואפילו ללא קשר לקריירה. זה לא אומר שצריך לזרוק את כל מה שאנו יודעים לפח. אבל כן לזכור שכל מה שאנו יודעים לא חופף ברוב המקרים את כל מה שאפשר לדעת.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
בלי ששמנו לב – מה מתחולל בתוכנו כשאנו נתקלים בסיפור מרתק?
שומר החניון שכותב יצירות מופת ספרותיות מלמד את קסם ההתפעלות מהדברים הפשוטים
תולדות האנימציה – סדרה ברדיו מהות החיים
עוד מרדיו מהות החיים:
הגוטליבים מחפשים את המהות הגדולה בתוך המילים הקטנות. והפעם – "דגל"
