גלגוליה של שפה – כמה תוכלו להתרחק מהבית ועדיין אנשים יבינו אתכם?

שפות שונות יוצרות מציאות שונה – אבל מאידך, איך והאם אנחנו בכלל יודעים להבדיל בין שפות?

בועז מזרחי | 20 מרץ, 2019

דובר עברית שחי במרכז הארץ ויתחיל ללכת לכיוון צפון-מזרח יוכל לשוחח עם אנשים עד כ-170 ק"מ בקו אווירי מנקודת מוצאו. ברגע שיגיע לגבול, השפה המקומית כבר לא תהיה מובנת לו. לעומת זאת, רוסי יכול לחצות את יבשת אסיה לרוחב במשך כמה אלפי קילומטרים ולתקשר עם אחרים כאילו לא יצא מפתח דלתו. מה המסקנה? גבולות תוחמים שפות, וכתוצאה מבדילים בין בני אדם.

אבל מה אם הישראלי שלנו ימשיך את הטיול ההיפותטי לכיוון צפון-מזרח? אם בדרכו יתעה אל אחד משלושה כפרים בסוריה שתושביהם דוברים ארמית חדשה, ייתכן מאוד שיוכל לבצע עימם חילופי דברים בסיסיים כלשהם, כשכל אחד מהצדדים משתמש בשפת אימו. ואם אותו ישראלי היה יוצא למסע הזה לפני כאלפיים שנה, הוא היה יכול להמשיך ולחצות כמה ארצות לפני שהתקשורת שלו עם הסביבה הייתה נקטעת, כיוון שאז ארמית – מבנות משפחתה הקרובות ביותר של העברית – הייתה השפה הרשמית באימפריה האשורית.

האם יהודים קשורים באיזשהו אופן לתושבי הכפרים הללו בסוריה? כנראה שזה תלוי כמה זום אאוט נעשה. אם נלך מספיק אחורה נוכל להתחקות אחר הקשרים בין כל השפות האנושיות. אבל מעניינים במיוחד דווקא הגלגולים המאוחרים יותר, משום שהם יכולים ללמד אותנו על הדומה והשונה, או על המייחד והמחבר את בני האדם – וכיצד לעיתים קרובות העניין נתון לגחמות הגורל.

דרך איזה פילטר אנו מבינים את המציאות?

מדוע גלגוליה של השפה והאופי האקראי שלהם בכלל מעניינים אותנו? כיוון שהלשון שאנו דוברים בונה את תפיסת המציאות שלנו. ואם כך, הרי שהדרך שעוברת שפה ושבה היא מתפתחת משפיעה באופן יסודי על האופן שבו אנו חווים את חיינו. דוגמה מרהיבה לכך נמצאה במחקר משותף למספר אוניברסיטאות באירופה. המחקר בדק כיצד דו-לשוניים מתארים את אותה סיטואציה כשהם 'חושבים' בשפות אם שונות.

החוקרים ערכו מספר ניסויים שהצביעו על ההבדל בתפיסה בין דוברי גרמנית לדוברי אנגלית. למען הפרוטוקול, האנגלית התפתחה מגרמנית, כך שיש ביניהן קרבה מדרגה ראשונה או שנייה. אבל כפי שנראה מהמחקר, הן מולידות תפיסות עולם שונות. בניסוי הקרינו החוקרים לנבדקים דוברי גרמנית סרטון שבו נראית דמות צועדת לכיוון מכונית. סרטון זהה הוקרן גם לדוברי אנגלית. כשביקשו מהנבדקים לתאר מה הם רואים בסרטון, דוברי הגרמנית תיארו אישה שהולכת למכונית, ואילו דוברי האנגלית תיארו אישה שהולכת. דוברי הגרמנית היו ממוקדי מטרה, מסבירים החוקרים, ואילו דוברי האנגלית היו ממוקדי פעולה. וזה לא סתם עניין תרבותי, אלא נגזרת של כללי התחביר בשתי השפות. "השפה האנגלית", מסבירים החוקרים, "מחייבת את דובריה לסמן אירועים מבחינה דקדוקית כמתמשכים […] לגרמנית אין את הרכיב הזה".

כאשר בדקו דו-לשוניים דוברי אנגלית וגרמנית, גילו החוקרים כי אפשר לשלוט בצורה שבה הם מתארים את הסיטואציה באמצעות מניפולציות כמו הצגת השאלה בגרמנית או באנגלית, או הכנסת דיבור ברקע באחת השפות. השפה שימשה כמתג שמחליף בין סטים שונים של תמונה מנטלית. המשמעות של המחקר היא שדוברי שפות שונות רואים את העולם בדרכים שונות מהותית. לעיתים חוויית המציאות שלהם אף לא ניתנת לתרגום. כך, בין היתר, נוצרים הבדלים תרבותיים.

מה עושה האישה? הולכת לקניות, או סתם הולכת? תלוי אם אתם דוברי גרמנית או אנגלית.

המחקר הזה עלול ליצור את הרושם ששפות שונות מייצרות הבדלים של שחור ולבן במבנה המציאות של דובריהן. אבל בהנחה הזו יש בעיה קטנה – בלשנים בכלל לא בטוחים שיש לנו כלים להבחין בין שפות. הדרך הנכונה לחשוב על שפות היא כמו על פלטת צבעים של צייר: חלקם רחוקים זה מזה; אחרים גובלים זה בזה ונמרחים אחד אל תוך השני; חלקם הם מיזוג של כמה צבעים שהתרחש בעבר וכיום אין זכר לשפה המקורית; ואחרים הם גוונים דומים של אותו צבע אשר בהדרגה משתנים לבלי היכר. מה שקובע את המראה על פלטת הצבעים הוא היסטוריית ההחלטות האומנותיות של הצייר, ואילו מה שקובע את מראה השפות הוא, ובכן, ההיסטוריה.

פרופסור ג'ון מק'וורטר, בלשן מאוניברסיטת קולומביה, מסביר ב- The Atlantic כי חלוקת השפות כפי שאנו חווים אותה ביומיום היא למעשה אשליה. כדי להבין לעומק איך עובדת התקשורת האנושית עלינו לחשוב במושגים של ניבים. הוא מביא ציטוט מפורסם מאת מקס ויינרייך, בלשן יהודי שהתמחה ביידיש, שטען כי "שפה היא ניב עם צבא וצי". ייתכן כי אפכם יזהה קורטוב של ציניות באמירה הזו, אבל היא בסך הכול באה להצביע על השרירותיות היחסית שבה הלשון האנושית מקבלת צורה מוגדרת. כי כאשר בלשנים מביטים על כדור הארץ בראייה היסטורית, הגבולות אינם קבועים, ובני אדם לא נולדים ומתים באותו מקום. אוכלוסיות זזות, אימפריות קמות ונעלמות ואינספור תהליכים נוספים מתרחשים כל העת במקביל. המערבולות ההיסטוריות הללו משפיעות על ההגדרות שלנו לניבים באופן זמני. עברית, למשל, הגיחה כמו עוף החול מאפרה של ממלכת יהודה המקראית. לפני מאה או מאתיים שנים, נניח, היה לה מעמד כמעט מוזיאוני, והשתמשו בה בטקסים בלבד.

ספרו כמה עמקים חציתם וגלו אם אתם דוברים את השפה

"אין הבדל אובייקטיבי בין השניים [שפה וניב]", מסביר מק'וורטר. "כל ניסיון שנעשה לכפות סדר שכזה על המציאות מתפורר לנוכח הראיות האמיתיות". הוא מעלה את הקריטריונים המקובלים לחלוקה בין ניבים לשפות, ואחד אחרי השני מצביע על החורים שבהם. כך, למשל, אחת הדרכים שאנו נוטים לקבוע לפיה אם לשון מסוימת היא שפה עיקרית או ניב, זו היכולת של דוברי שפה אחת להבין את דוברי האחרת. "אם אתה יכול להבין אותה ללא הכשרה, זה ניב של השפה שלך. אם לא, זו שפה אחרת". אבל איך קובעים מה השפה הראשית ומה הניב שלה? ויותר מזה, דוברי שפות שנחשבות לשונות יכולים להבין זה את זה, כמו שקורה בין דנים, נורווגים ושוודים.

מצד שני, סינית מחולקת למנדרינית וקנטונזית, שני ניבים או שפות, "שונות יותר מספרדית ואיטלקית", כדברי מק'וורטר. ועדיין, אנחנו חושבים על הלשון הסינית כשפה אחת. כלומר, ההגדרות שלנו אינן מעוגנות במה שקורה בפועל. הן אולי נוחות מטעמים פוליטיים, אבל מהבחינה המדעית הן אינן משקפות. הקטלוג של שפות על פי התנאים הגיאופוליטיים חוזר על עצמו במקומות שונים בעולם, כמו מדינות ערב, מזרח אירופה וכן הלאה.

תהליך נוסף מסבך את התמונה. בחלק מהמקומות הלשון מתחלפת בהדרגה על פני שטח גיאוגרפי. שתי הקצוות של תא השטח הזה דוברים 'שפות' שונות, אבל כל מה שביניהם הוא וריאציות, או 'ניבים'. מק'וורטר מדגים כיצד מילה מסוימת בלשון אפריקאית עוברת שינויים קלים ביחס למרחק מנקודת המוצא, כך שבתום מספר גלגולים, או במרחק כמה מחוזות, היא כבר נשמעת אחרת. כך גם במעבר מצפון איטליה לצפון ספרד, דרך שווייץ וצרפת, המילה 'מפתח' עוברת מ'קיאבה' באיטלקית ל'קלאו' בקטלאנית. בשני הקצוות של הספקטרום יתקשו אנשים לתקשר, אבל באמצע יש הרבה שטחים חופפים. "לעיתים קרובות הדיבור משתנה ממקום למקום, כך שאדם יכול להסתדר בשיחה בעיירה במרחק כמה עמקים; ומתחיל להיתקל בבעיות ככל שהוא מתרחק; אחרי שעבר מרחק מסוים הוא כבר לא יכול להבין דבר ממה שאחרים אומרים". לאור זאת הוא טוען כי אין שפות, רק ניבים. "שפה היא ניב שהוצג בחלון ראווה", הוא מסביר.

איך אומרים 'לחיים' ב-70 שפות? ברכות השתייה מלמדות משהו על הדמיון והשונות בין תרבויות.

במאמר אחר ב-The Atlantic, ממחיש פרופסור מק'וורטר את הקשרים בין הניבים השונים ברמה הגלובלית. הוא מראה כיצד – אם הולכים לשורשי היווצרות הדיבור – אפשר לראות דמיון חוצה יבשות וימים. היופי הוא שלא דרוש מחקר ארכיאולוגי כדי ללכת לשורשי הדיבור, ומספיק לקפוץ לפעוטון. מכיוון שדיבור הוא כישור נרכש, כל תינוק צריך לעבור דרך השלבים הארכיאולוגיים שלו. כך, כמעט בכל תרבות המילים ל'אימא' ול'אבא' די דומות. לאימא יש מ' או נ' ולאבא ב', ד' או ט'. הגורמים לכך הם האנטומיה של הפה ומידת המורכבות של הפקת צלילים. הדוגמה הזו מחזקת את ההנחה שכל הניבים הם למעשה וריאציות של השפה האנושית.

חישוב מתמטי עושה קצת סדר, אבל פותח שאלות חדשות

ובכל זאת, גם אם נבין שכל הלשונות הם ניבים והמעמד המיוחד שמוענק לשפה עשוי להיות שרירותי, עדיין – כפי שראינו במחקר – קיימים הבדלים מהותיים בין ניבים, וכתוצאה מכך גם בין תפיסות עולם. ד"ר סורן ויכמאן, בלשן שמרצה באוניברסיטאות מסביב לעולם, מצא דרך ייחודית לפתור את המתח הזה, ואותה הוא מציג במגזין Aeon. כמו מק'וורטר, גם הוא מאמין שההבחנה שקיימת כיום בין ניבים לשפות מלאכותית ברובה. יחד עם זאת, אמצעי מתמטי שמכונה "מרחק לווינשטיין" על שם מדען המחשבים שהגה אותו, מאפשר לקבוע את המרחק בין שני אובייקטים, במקרה שלנו ניבים, על בסיס "מספר ההחלפות, הכנסות ומחיקות שדרוש כדי להפוך אחד לשני". ויכמאן ושותפיו יצרו מאגר נתונים העוטף שני-שליש משפות העולם והפעילו עליו את החישובים הללו.

הנתונים שהתגלו הפתיעו אותם, שניים במיוחד. ראשית, הם גילו שהרוב המכריע של הניבים נמצאים באחד משני מצבים: דומים יחסית – או שונים למדי. אבל לא באמצע. כמעט לא נמצאו שני ניבים שהם חצי דומים וחצי שונים. חריגות בודדות נרשמו בין דנית לשוודית למשל, שהיו ממש על גבול האמצע, אבל הרוב המכריע של השפות הראה דמיון מובהק או שונות מובהקת. לדברי ויכמאן, זה איזשהו כלי שעוזר להבחין בין שפות לניבים, כשצמד בעל מרחק גדול מהממוצע ייחשב לשפות נפרדות וצמד במרחק קטן ממנו ייחשב לשני ניבים של אותה לשון. זה לא מדד היררכי, רק כזה שמצביע על כמות הגלגולים שעברה לשון מסוימת. "התופעה הזו", הוא מסביר, "היא ככל הנראה תוצאה של נסיבות חברתיות. ניבים יתרחקו עם התיישבותם של אנשים במקומות חדשים ועיצוב זהויות חדשות אבל, אם עדיין יש מגע, יכולה להתרחש התלכדות", כלומר, מכנה משותף מספיק קרוב כדי לניהול שיחה.

שנית, הכלים החישוביים אפשרו להם לפצח את פרק הזמן שדרוש לשני ניבים להתרחק לכדי שפות נבדלות. "התשובה שמצאנו, תוך התעלמות מכמה טעויות שוליות, היא 1,059 שנים". במילים אחרות, לוקח כ-אלף שנים ליצור את ההבדל בתפיסות המציאות של דוברי לשונות שונות. מנקודת מבט בת זמננו זה עשוי להיתפס כפער אדיר בין דוברי שפות. המעניין הוא שדרושות שנים בודדות של לימוד שפה כדי לגשר על מילניום. אבל מנקודת מבט אבולוציונית, מדובר בשבריר שנייה. כלומר, מבחינת כדור הארץ, השוני בין דובר קנטונזית לדובר פינית מובחן כמו ההבדל שנזהה בפנינו אם נביט בראי בערב ובבוקר. תבדקו עם תינוקות, שמוחם ראשוני מספיק כדי להציג מצב אובייקטיבי.

תמונת כותרת: Oliclimb / shutterstock