מדוע מאותה הלצה, חלקנו עשויים להתגלגל מצחוק בעוד שאחרים רק יחייכו בסימפתיה? יכול להיות שהסוד טמון בקשר בין הומור לעולם הפנטזיה. בסרטון מבית TEDEd מסבירה הסופרת קייט מסנר כיצד לברוא עולם דמיוני – מה שעשוי להעצים את רגעי הצחוק בחיינו.
יש אנשים שמתגלגלים מצחוק עד שדמעות פורצות מעיניהם והשרירים בבטנם מתחילים להיתפס, ואחרים שמצחקקים אוויר החוצה, יחסית בשקט, בעיקר מהאף. יש מי שצווחות מוזרות מתחילות לבקוע ממרום גרונם ויש כאלו שרק מנענעים את הראש בחיוך. איך זה שאצל חלקנו הצחוק עובר בגוף כמו שד טסמני ואצל חלקנו הוא מרגיש יותר כמו ליטוף עדין שמרעיד קלות את הכתפיים? נכון שלפני הכול מדובר בטיב ההלצה, בכימיה שבינינו ובינה וכמובן בתחושת הנינוחות שאנו חשים בתוך החברה שעימה אנחנו חולקים את הצחוק – אבל ייתכן שקיים היבט נוסף לחוש ההומור.
מדוע חלקנו צוחקים יותר מאחרים? האם היכולת לצחוק היא כישור מולד או נרכש? מהם המרכיבים שלה והאם ניתן לפתח אותם? רבות הדרכים לחקור את הנושא ועוד יותר מכך – רבות ההשערות ורבים הממצאים. רעיון אחד שבו נתבונן הפעם הוא הקשר בין צחוק ודמיון. נסו לחשוב על רגע שבו מישהו זרק משפט לאוויר ואתם התגלגלתם מצחוק, מה הפך את האמירה לכל כך מעוררת? האם דמיינתם אותה בעיני רוחכם? האם הגזמתם ולקחתם את החלק ההומוריסטי שבה צעד קדימה, או אפילו שלושה? אולי היא הזכירה לכם סיטואציה אחרת ומיד זיכרונות הצבעים, הקולות והמרגש צפו בראשכם לכדי סלט של גיפים? כפי שניכר, עבור כל אלו ואחרים נדרש דמיון מפותח.
אז איך מפתחים דמיון? אם נלך עם אנלוגיית השריר, אנחנו לא בהכרח צריכים להתאמן בזמן אמת. כפי שאת שרירי הזרוע נחזק בבית על ידי תרגילים ורק לאחר מכן נרגיש את ההבדל שבקלות נשיאת סלי הקניות, גם את הדמיון ניתן לחזק עם קצת הכוונה מאנשים שעולם הפנטזיה הוא המגרש הביתי שלהם. בסרטון מבית TEDEd מסבירה הסופרת קייט מסנר כיצד היא רוקמת סיפור בדיוני. אנחנו ננסה לרקום מההסבר שלה אימון מנטאלי פונקציונלי.
איך זה נראה כשהכול אפשרי?
מסנר כתבה בעיקר ספרי ילדים שבהם היא מעודדת סקרנות וחקירה. היא מתארת בהתרגשות גדולה את הפלא הזה שבלצלול אל תוך סיפור המאופיין במסגרת חיים אחרת: האפשרויות אינן מוגבלות על ידי חוקי הפיזיקה (לפחות לא זו המוכרת לנו), ובאיזשהו מקום, כמעט כל מה שבלתי אפשרי במציאות – פתוח לדיון בעולם הפנטזיה.
"על-פי תסריט של האחים ואשובסקי, אדם שהתעורר רק צריך להתחבר ולפצח את הקוד הבינארי של המטריקס כדי ללמוד איך להטיס מסוק במספר שניות", מדגימה מסנר את קסמי העולמות הדמיוניים, ואת מידת המורכבות שניתן לצקת לתוכם: "אם אתם 'האחד' או אחד מ'האחדים', אתם אפילו לא צריכים מסוק, אלא רק משקפי שמש מגניבים".
"חתולי צ'שייר יכולים לעשות ג'אגלינג עם הראש של עצמם", היא ממשיכה, "אף משחק קווידיץ' לא מסתיים עד שהסניץ' המוזהב נתפס. והתשובה לשאלה האולטימטיבית של החיים, היקום או כל השאר היא בביטחון מלא 42". מה שהופך את העולמות הדמיוניים לאמינים, מובנים ושווים חקירה, לטענת מסנר, הוא שיחד עם המורכבות שבהם, הם פועלים בעקביות בתוך טווח של חוקים פיזיקליים שנתפרו למידותיהם. והנה מגיע שלב האימון.
כיצד בוראים עולם דמיוני?
כפי שכשברצוננו לשפר את הזיכרון אנחנו משחקים משחקי זיכרון, אם ננסה ללמוד ממסנר כיצד היא (ואולי גם סופרים אחרים) ממציאה עולם דמיוני חי ואמין מספיק כך שיכיל עלילה דמיונית לא פחות, נוכל לאמן ולפתח את השריר הנחשק – הדמיון – שברגע האמת עשוי לעורר בנו התרגשות גדולה מהלצה חברית שפעם הייתה מסתכמת בגיחוך מובך. אולי גם לא. אבל אין לנו מה להפסיד. במקרה הכי גרוע יכול לצאת לנו סיפור טוב.
כדי לברוא עולם שלא רק יאפשר לקורא להישאב לתוכו מבלי להטיל ספק, אלא גם עשוי להעשיר את נקודת מבטו על העולם האמיתי, מסבירה מסנר, צריך להתחיל מהבסיס של הבסיס. "אני מתחילה במיקום ובזמן", היא אומרת ומסבירה שבין אם מדובר בעולם מקביל או במציאות הקיימת, רק בזמן עתיד, חשוב לדעת איפה אנחנו נמצאים ומתי. לאחר מכן, היא יוצרת קו זמן שמראה כיצד הכול נוצר. ואכן, כפי שהגעתנו לעולם והתפתחותנו בו עיצבה את מי שאנחנו, גם בסיפור שלנו כדאי שיהיה רצף אמין. במילים שלה, "מה הם אירועי העבר שעיצבו את הדרך שבה הוא (העולם) נראה עכשיו?"
לאחר מכן, מחפשת מסנר תשובות לשאלות שמבליטות את השוני והייחודיות של עולמה הדמיוני. למשל, "אילו חוקים פועלים פה? […] מחוקי כבידה (או לא) לחוקים של החברה והעונשים שחלים על הפרטים שעוברים עליהם. איזה סוג של ממשל יש לעולם הזה? למי יש כוח, ולמי אין? במה אנשים מאמינים פה? ומה החברה הזו מעריכה הכי הרבה?" התחלתם כבר להשתעשע במחשבה?
עכשיו עוברים לחיי היומיום, "מהו מזג האוויר בעולם הזה? איפה התושבים חיים, עובדים ולומדים? מה הם אוכלים ואיך הם משחקים? איך הם מתייחסים לצעירים ולזקנים? אילו יחסים יש להם עם החיות של העולם הזה? ואיך החיות או הצמחים נראים בכלל? איזה סוג של טכנולוגיה קיימת? תחבורה? תקשורת? גישה למידע?" אפשר לומר שהשאיפה היא להרגיש שאנחנו מכירים את העולם שיצרנו כמעט כפי שאנחנו מכירים את זה שבו אנו חיים. אז, נוכל לשחרר לתוכו את הדמויות שהמצאנו ולהתחיל להוביל אותן במסלול הסיפור שרקמנו תוך גמישות לשינויים שנובעים מטיב המציאות החדשה.
משתעשעים במתיחת שרירי הדמיון
את התרגילים האלו נסיים עם תוצר, אבל ברמת האימון שלנו – זה בכלל לא הכרחי. אנחנו רק רוצים לשחק. להשתעשע עם גבולות הדמיון. למתוח את גמישות המחשבה היצירתית שלנו. אנחנו יכולים לקחת סט של שאלות שאהבנו וליצור מצבור של חצאי עולמות. אפשר גם לעצב דמויות בעלות מערכות יחסים שונות בתכלית מאלו הקיימות בפועל או ללהק מזגי אוויר חדשים ליקום פוטנציאלי. מי יודע מתי אמירה שתחלוף לידנו תשלוף את אחת ההמצאות שלנו ממגירות הזיכרון ותפתיע אותנו בצחוק סוחף. וגם אם לא בצורה ישירה שכזו, קיים סיכוי שהגמישות המחשבתית שנפתח תעשיר את מגוון הצבעים שבהם אנחנו מדמיינים סיטואציות מצחיקות, תעצים את האסוציאציות והקישורים שנעשה ותרחיב את מנעד ההגזמות שלנו, רכיב קריטי לחוש הומור מפותח.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההבדל בין מציאות לדמיון הוא בסך הכול המקום שבו אנו מציירים למוח את הגבול
ההרצאה השבועית של TED: הנוירולוגית שתגרום לכם להתגלגל מצחוק
איזה מין בנאדם אנחנו - מה הפנטזיות המיניות שלנו יכולות ללמד אותנו על עצמנו?
עוד מרדיו מהות החיים:
שיחות טרנספורמנטיביות: איך מקבלים החלטות? מה קורה בתוכנו לפני? שיחות על החיים, כאן ועכשיו
