עבור רבים, ספורט נופל לאחת משתי קטגוריות: סם החיים או מקור הסבל בהתגלמותו. לא משנה לאיזו אתם שייכים, פרופסור לחקר המוח וונדי סוזוקי חושבת שכדאי לכם להכיר את יתרונות הפעילות הגופנית עבור המוח שלכם. בהרצאה אנרגטית על בימת TED היא פורטת אותם, וטוענת כי זה הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות כדי להגן על בריאות מוחנו בעתיד.
פרופסור וונדי סוזוקי לא חוששת לצאת בהצהרות מחייבות לגבי התשוקה היחסית חדשה שלה, פעילות גופנית. כחוקרת מוח, היא יכולה להכריז בביטחון מלא כי ספורט הוא "משהו שאתם יכולים לעשות ברגע זה שיביא לשיפור מיידי וחיובי למוחכם, כולל מצב הרוח ויכולת הריכוז שלכם", ואף "שההשפעה של פעולה זו יכולה להימשך לאורך זמן ולהגן על המוח שלכם ממצבים שונים כמו דיכאון, אלצהיימר או דמנציה".
לנחרצות שלה יש שתי סיבות עיקריות: האחת, מדובר במומחית למערכת העצבים שחקרה את הנושא הזה בתנאי מעבדה, והשנייה – ניסיונה האישי כמדריכת כושר. כן, היא עוסקת במקביל בשני הצדדים. בהרצאה על בימת TED מתארת סוזוקי בצורה נלהבת כיצד התאהבה בספורט לאחר תקופה של שקיעה חברתית וחולשה פיזית, וכיצד ה'קראש' הזה הוביל אותה לשנות את כיוון מחקר ולהתמקד בהשפעות הפעילות הגופנית על המוח.
לדבריה, המוח משתנה ממש ברמה הפיזיולוגית כאשר אנו מתאמנים בקביעות. נפחו גדל והוא מפתח קשרים עצביים חדשים, מה שמוביל לא רק לשיפור ביכולות השכליות בטווח המיידי והקרוב, אלא אף לשימור המוח בכושר שיא לאורך שנים רבות.
מהמשרד האפרורי לחיים עתירי אנרגיה במועדון הכושר
קריירת המחקר של סוזוקי החלה בניסיון להבין כיצד המוח 'צורב' אירועים והופך אותם לזיכרונות. "אך לפני מספר שנים", היא מספרת, "עשיתי דבר מאוד לא מקובל במדע. כמרצה וחוקרת במשרה מלאה של מדעי המוח, החלטתי לבצע שינוי מוחלט בתוכנית המחקר שלי". לדבריה, זו לא הייתה התוכנית. המחקר שלה התקדם יפה והוביל אותה להיות בעלת שם בחקר הזיכרון. "אך כאשר הצצתי החוצה מדלת המעבדה שלי, שמתי לב למשהו. לא היו לי חיי חברה". העבודה באקדמיה גזלה ממנה כל שריד של זמן וקשב, מה שהוביל אותה גם לעלייה במשקל ולהיחלשות גופנית. היא מספרת על מסע רפטינג שאליו הגיעה לבדה וגילתה כי מבין כל המשתתפים היא הייתה החלשה ביותר. אט-אט הבינה שהיא אומללה.
חוויית השיט הותירה בה חותם. "חזרתי עם משימה. אמרתי, 'אני לא ארגיש יותר לעולם שאני האדם הכי חלשלוש בין משתתפי שייט רפטינג'". הצעד המתבקש הבא היה התחזקות, ולכן נרשמה למועדון כושר שבו טעמה מכל העולמות. למרות המאמץ, הרגישה מה שרוב האנשים מרגישים אחרי אימון – "קפיצה ענקית במצב הרוח וקפיצה ענקית ברמת האנרגיה". היא התמכרה, ועם ההתמדה באה גם ירידה במשקל.
אבל היה שם גם משהו אחר, שאולי בתור מדענית משך את תשומת ליבה באופן מיוחד. אחרי תקופה ממושכת של אימונים החלה להבחין שאחד החלקים הכי מייסרים בעבודת המחקר – כתיבת בקשה למענק – זורמת בצורה חלקה. לדבריה, בקרב מדענים המשימה הזו ידועה לשמצה, אבל מאז שהחלה להתאמן הקשב והזיכרון שלה השתפרו משמעותית, ואפשרו למוח שלה לעבוד במצב 'טורבו' רוב הזמן. "זה היה הרגע שבו חיברתי בין הדברים".
מכיוון שמדענית מוח מכירה היטב את פעולתו, יכולות הקשב המוגברות היו כמו נורת חיווי לכך שמסתתר פה רעיון למחקר. היא החלה ללמוד את הספרות המקצועית בתחום וגילתה כי כל תחושותיה מגובות מדעית. העוצמה שבה חוותה את השפעת הספורט הובילה אותה לשינוי כיוון המחקר, ו"כעת, אחרי מספר שנים של התמקדות בשאלה זאת, הגעתי למסקנה הבאה: פעילות גופנית היא הדבר המשפיע ביותר שאתם יכולים לעשות עבור מוחכם כיום". לכך היא מציינת שלוש סיבות עיקריות.
שעה וחצי בשבוע אמורות לעשות את העבודה
ראשית, האפקט של פעילות גופנית על המוח מתרחש בזמן אמת. "אימון גופני אחד שתבצעו יעלה מיידית את רמות המוליכים העצביים כמו דופמין, סרוטונין ונוראדרנלין. אלו מעלים את מצב הרוח שלכם מיד לאחר האימון", ובנוסף משפרים את הקשב והריכוז למשך לפחות שעתיים נוספות. כמו כן, מניסוי שערכה עולה כי די באימון אחד כדי לשפר את זמן התגובה שלנו.
הסיבה השנייה לכך שספורט הוא הדבר הטוב ביותר עבור המוח, על פי סוזוקי, הוא ההשפעות לטווח ארוך. כדי שהן יחולו היא אומרת שעלינו להפוך את הפעילות הספורטיבית להרגל, ושעליה לכלול פעילות אירובית שמעלה את תפקודי הלב-ריאה. "השפעות אלה מחזיקות מעמד", היא מסבירה את המכניזם הביולוגי, "כי הפעילות הגופנית משנה למעשה את האנטומיה של המוח, את הפיזיולוגיה ואת התפקוד שלו". שני אזורים הם המרוויחים הגדולים מפעילות גופנית עקבית: ההיפוקמפוס שלדבריה מייצר תאים חדשים, גדל בנפח וכתוצאה מכך משתפר הזיכרון ארוך הטווח שלנו, והאונה הקדם מצחית שבה מתרחשים תפקודים ניהוליים כמו קשב.
והדבר השלישי הוא הגנה מפני מחלות ניווניות. זהו, אומרת סוזוקי, "השינוי המשמעותי ביותר שפעילות גופנית תביא". כאמור, ההיפוקמפוס והאונה הקדם מצחית הם שני המרוויחים הגדולים מפעילות ספורטיבית. הם מתחזקים, גדלים בנפח והופכים למכונות משומנות. במקרה או שלא, הם גם "שני אזורים המועדים ביותר למחלות ניווניות של המוח ולירידה הקוגניטיבית הרגילה שבאה עם הגיל". היא מסבירה שחוג האירובי או 3 הריצות שנעשה בשבוע לא ירפאו אלצהיימר או דמנציה, אבל הם בהחלט יעכבו את התפתחותן באופן משמעותי. "אתם יכולים לכן לדמות את הפעילות הגופנית לתוכנית פנסיה סופר-נדיבה עבור מוחכם".
כל זה כבר אמור לשכנע כל בר דעת להתחיל לזוז. ובזמן שחלקנו יירתמו לתהליך בהנאה, אחרים מסתכלים על זה כ'רוע הכרחי'. עבורם השאלה המעניינת היא מה המינון הכי נמוך של סבל שדרוש כדי להפיק תועלת, ולסוזוקי יש חדשות מרגיעות. "כלל האצבע הוא שכדאי לבצע אימון שלוש עד ארבע פעמים בשבוע כשכל פעילות היא של 30 דקות לפחות, ויש לשלב בה פעילות אירובית". היא מציינת כי זוהי הנחייה כללית, ובמעבדה היא מנסה למצוא נוסחה שתוכל ליצור התאמה אישית לכל אדם, ותכלול פרמטרים כמו גיל, גנטיקה, רמת כושר וכן הלאה, כדי להגיע לייעול אולטימטיבי של האימון.
עד שיגיעו הממצאים, כל אחד יכול למצוא את הנישה שלו בספורט ולהתחיל – או להמשיך – להוסיף כוחות סוס למוחו, הן עבור המשימות השגרתיות של היומיום והן עבור התקופה בחיים שבה נוכל להתפנות לעיסוק בדברים שהכי מעניינים אותנו, ובאמת ליהנות מהם לזמן רב.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: כיצד להפוך את המוח שלנו לאוטוסטרדה של מידע
רענון למחשבה? לכו על זה – פסיכולוגים מסבירים את יתרונות הצעידה עבור המוח
פרפרים בבטן – הכירו את 'המוח השני' ששולט במערכת העיכול שלנו
עוד מרדיו מהות החיים:
