השינוי הקטן בניסוח שאלות שיכול לגלות לנו מידע מדויק ואפקטיבי יותר על עצמנו

כשזה נוגע למודעות עצמית, לכולנו יש שטחים מתים בשדה הראייה. אנו נוטים לייחס כל דבר ליכולות ולכישורים שלנו – או להיעדרם – בזמן שבמציאות יש שפע גורמים אחרים שמתערבים בחיינו. שינוי קטן בהתבוננות הפנימית עשוי לסייע בדיוק התפיסה העצמית וההשפעות בחיינו.

בועז מזרחי | 6 פברואר, 2019

הפילוסוף מרטין היידגר חילק את הידע של האדם לשלוש קטגוריות. בראשונה נמצא כל מה שאנו יודעים, כולל למשל שם הגלקסיה שלנו. השנייה מכילה את מה שאנו יודעים שאנו לא יודעים. אדם, נניח, יכול לדעת שהוא לא יודע להשיט ספינה. הקטגוריה השלישית היא הטריקית ביותר, ובה נמצא כל הידע שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים, ואותו אי אפשר להדגים, כיוון שאנחנו לא יודעים מהו. זה שטח מת לחלוטין שהגישה אליו חסומה כל זמן שלא התחולל איזשהו שינוי שיחשוף אותו בפנינו.

הקטגוריות הן כמובן אינדיבידואליות, ומה שנמצא אצל אדם אחד בקטגוריה השלישית יכול להיות אצל אחר בראשונה. המודל הזה נועד לעזור לנו להביא כמה שיותר ידע מהקטגוריות השנייה והשלישית אל הראשונה. זהו תהליך סיזיפי, שכן ידע יכול להיות אינסופי. אז אלא אם הקדשנו את חיינו למסע צלב בעקבות ידע באשר הוא, איזה טעם יש במעגל הידיעה של היידגר? יותר הגיוני להניח שכולנו נחיה ונמות עם פערים כלשהם בידע וברוב המקרים תהיה לכך השפעה זניחה על חיינו.

חוויות ילדות נשכחות מלוות אותנו בכל יום

אלא שבחלק מהמקרים עשויה להיות לידע מקטגוריה 3 חשיבות רבה מאוד. הדגים זאת היטב הכותב דייויד קיין בבלוג Raptitude שבו הוא מספר על שחקן פוטבול חלש בלימודים, אבל אתלט בחסד. רק בעיה אחת הייתה לו עם המשחק, בכל פעם שהיה עליו לבצע תמרון מסוים, הוא היה נע ימינה כשלמעשה היה עליו לנוע שמאלה. מאחר שהיה ספורטאי מחונן ומסור מאוד, המאמן שלו לא התייאש ובחושיו החדים הבין שתיתכן פה בעיית עומק. הוא החליט לשלוח אותו לברר את העניין אצל פסיכולוג, בדיקה שהעלתה כי מדובר בדיסלקציה. פתאום הכול היה ברור – המוח שלו היה הופך צדדים, מה שהסביר הן את הבעיה במגרש והן על ספסל הלימודים.

לאותו אתלט היה מזל עם המאמן, שכן הדיסלקציה שלו הייתה בתחום הידע שהוא לא יודע שהוא לא יודע. רק התערבות חיצונית סייעה לו לפתח מודעות לטיבם האמיתי של האתגרים שעימם הוא מתמודד. קיין כותב כי הסיפורים הללו נפוצים מאוד ומגיעים בווריאציות מגוונות. למשל ילד שאינו מרוכז בשיעור ואף אחד – כולל אותו – לא יודע שיש לו בעיית מיקוד עדינה שמשקפיים יפתרו בקלות. חסמים פסיכולוגיים הם דוגמה קלסית נוספת. אנחנו לא מסוגלים לחבב חיות ומתחילים לייחס את זה לצד אפל באישיות שלנו, רק כי אנחנו לא יודעים שלמעשה אחראית לכך הטראומה שחווינו בגיל שנה כשהכלב של השכנים הבהיל אותנו, שכן היא נבלעה עמוק עמוק אל התת-מודע.

"אני תוהה עכשיו אם רובנו, במובן מסוים, הוא הילד הזה שצריך משקפיים אבל לא יודע את זה", כותב קיין. וקשה להאמין שהוא טועה, שכן לפחות כשזה נוגע לחסמים פסיכולוגיים אינדיבידואליים, כולנו באותה סירה. אבל אנחנו לא חווים את התוצאות של החסמים כתופעה מאחדת, אלא להיפך. כל סיפור חיים הוליד חסמים אחרים שנתפסים אחרת, ויותר מזה – מכיוון שאנחנו לא יודעים שהחסמים הם מה שאנו מתמודדים עימו, בהשוואה לאחרים אנחנו מרגישים לבד. לעומתנו, חבר שלנו יכול להיות "הלוחש לכלבים", אבל כשזה מגיע לבני אדם הביטחון שלו צונח בעקבות מי-יודע-איזה מנגנון פסיכולוגי עלום שנוצר אצלו בשנות ההתגבשות.

אתה לא יודע שיש לך בעיות ראייה עד הפעם הראשונה שאתה מרכיב משקפיים.

אם לא תדעו מה מקור הבעיה, כנראה תמצאו לה הסברים אחרים

לצד תחושת הבידול והבידוד, כשאנו לא יודעים שאנו לא יודעים מה הגורם שמפעיל אותנו, מתרחש דבר נוסף: אנחנו מתחילים לייחס סיבות לא מדויקות לתוצאות. לא פעם התהליך הזה מוביל לתפיסה עצמית שלילית, כשלמעשה גורם חיצוני ובלתי תלוי מכוון את העניינים מאחורי הקלעים. בהיעדר הידע על עצמנו אנו מוצאים הסברים אלטרנטיביים, מסביר קיין. "אנחנו טיפשים, עצלים או פשוט לא בנויים לפעילות המדוברת. עלינו להתרכז או להתאמץ יותר". אך בגלל שלא זה מקור הבעיה, מאמץ והשתדלות מביאים תועלת מועטה, אם בכלל.

לאט לאט אנו בונים תדמית עצמית סביב התוצאות של סיבה בלתי נודעת. התדמית הזו מחזקת בנו אחיזה בשתי דרכים עיקריות. ראשית, אנו יצורים שמחפשים דפוסים, וכן דרכים לאשרר אותם. אם אנחנו חושבים שאנו לא מוצלחים בלימודים כי אנו טיפשים, אנחנו נתחיל 'למצוא' לכך ראיות בכל מקום. זה דומה למה שמטיילים מכנים 'לאלץ את המפה'. כשהם יורדים מהשביל אבל לא יודעים שאיבדו את דרכם הם מתחילים לבצע רציונליזציה למפה: העיקול שנראה מאוד חד בשטח על המפה מופיע בזווית קהה, אבל היי – שניהם עיקולים אז כנראה אנחנו במקום הנכון. ככה אנו מתחילים להפוך את העניין לחלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו, ואנו מקבלים החלטות בחיים בהתאם. אנו בוחרים לעסוק בעבודת כפיים כי לכאורה אין לנו סיכוי באוניברסיטה. בפועל, אנו יכולים להיות חדי מחשבה ומבריקים, רק שבשלוש השנים הראשונות ביסודי ראינו את הלוח קצת מטושטש ולא הצלחנו להתרכז בחומר.

הדבר השני הוא שאנו מפתחים רתיעה מדברים שאנו חושבים שהם נקודות תורפה אצלנו, כמו חיות מחמד או חברת בני אדם. "זו הסיבה שההבדלים הבלתי מזוהים בחוויות הפנימיות שלנו נוטים להישאר בלתי מזוהים", מסביר קיין. "אנו נמנעים מהסיטואציות שבהן אנו מרגישים לא מתאימים, מה שמונע מאיתנו ללמוד אי פעם מה בדיוק קורה איתנו".

האינטראקציות הללו מרגישות לא נוח כי שם אנו רואים אנשים שלהם אין את הבעיה המדומה שלנו ובהשוואה אליהם אנו מרגישים נחותים. קיין מסביר כי "אנו מחברים יחד את מה שנחשב ל'נורמלי' – מעין רף שאנו משווים עצמנו אליו – על ידי התבוננות בדרך שבה אחרים מתמודדים עם אותם אתגרים באופן כללי". ואז, גם אנחנו וגם אחרים נוטים לייחס את ההבדל לגורמים מולדים כמו תכונות אישיות וכן הלאה. לדבריו, הגורם גם לא חייב להיות משהו עמוק ומורכב, "דבר מה יכול להיות פי 10 יותר קשה פשוט כי חסרה לנו פיסת מידע חיונית שלאחרים יש".

איך ממירים מידע נסתר לידע גלוי?

כעת יש שתי שאלות שיכולות להיות קריטיות כדי להתמודד עם הגורם הנסתר. לא יהיה נבון להניח שבכל מצב ללא יוצא מן הכלל מסתתר מתחת לפני השטח משהו שאנו לא יודעים ולעשות לעצמנו הנחות בלי חשבון. לעיתים הדברים לא עובדים כי אנחנו באמת פשוט מתעצלים, לא תרגלנו מספיק או סיבות דומות. דרושה מידה רבה של כנות עם עצמנו, כי לכל סוג של גורם יש פתרון אחר, ויישום אסטרטגיה אחידה עשוי לפתור רק חלק מהבעיות אך להעמיק אחרות. לכן, השאלה הראשונה היא כיצד לזהות שיש גורם מאחורי הקלעים. או, במונחים של היידגר, כיצד להעביר את הידע מקטגוריה 3 לקטגוריה 2.

על כך משיב קיין בדרך פשוטה: "כשהמאבק שלנו מתמשך לאורך שנים ועשורים, הייתי מהמר שקיים גורם מבדיל גדול שאחראי לרוב הקושי – וברגע שרואים אותו, זה משנה את העולם". דבר פשוט כמו בדיקת ראייה יכול לשנות מקצה לקצה את התדמית העצמית שלנו.

העובדות קודמות לפרשנות, ולכן עלינו להתחיל לשאול 'מה'. ה'למה' יכול לבוא כשאנו בטוחים במידע שבידינו.

השאלה השנייה היא כיצד לפתח מודעות לתוכן של הדברים, לאתר את הגורמים האמיתיים עצמם, להעביר לקטגוריה הראשונה. והתשובה לכך, על פי הפסיכולוגית הארגונית ד"ר טאשה יוריך, היא שינוי קטן בשאלה שאנו שואלים את עצמנו. יוריך מספרת ב- Harvard Business Review על מחקר שערכו עמיתיה והיא, ובו מצאו שני סוגים של מודעות עצמית: פנימית, כלומר מודעות לדרך שבה אנו חווים את עולמנו הפנימי, וחיצונית – מודעות לאופן שבו אחרים רואים אותנו והיכולת לאמץ את נקודות המבט שלהם עלינו. לדבריה, נמצא כי אין קורלציה בין שתי הצורות של מודעות עצמית, אך שילוב של שתיהן חיוני למודעות עצמית מלאה.

זה מתיישר היטב עם החיפוש אחר הגורמים התת-קרקעיים שמשפיעים עלינו, שכן מצד אחד החוויה שלנו היא אינדיבידואלית, ולשם כך דרושה מודעות עצמית פנימית, ומאידך הרף שלנו מורכב בהשוואה לאחרים, ותמונה מדויקת יותר שלנו מעיניהם יכולה להציף סימנים. ייתכן שהמשפחה שלנו רואה את היכולות שלנו מעבר לדפוסים האקדמיים, או את טוב ליבנו מעבר ליחס הקר לחיות, ועלינו לפתח מודעות לדרך שבה הם תופסים אותנו.

התמקדות בעובדות האובייקטיביות תקרב אותנו למקור הבעיה

זה שמודעות עצמית יכולה לספר לנו על עצמנו זו לא ידיעה מרעישה. החידוש של יוריך הוא לגבי האופן שבו אנו ניגשים למלאכה. בזמן שרבים מאיתנו שואלים 'למה' דברים קורים לנו, השאלה היעילה יותר היא "מה". שאלות שמתחילות ב'למה' עלולות להוביל לתשובות פשטניות שמתחילות ב'כי', ממשיכות ב'אנחנו' ומסתיימות בשם תואר לא מחמיא. בניסוי שערכה מצאה יוריך כי השאלה 'למה' אכן מובילה אנשים להתמקד במגרעות שלהם. "מחקרים מראים שפשוט אין לנו גישה לרבים מהרגשות, המחשבות והמניעים התת-מודעים שאנו מחפשים", כותבת יוריך, "ובגלל שכל כך הרבה לכוד מחוץ למודע שלנו, אנו נוטים להמציא תשובות שמרגישות 'נכונות', אך לעיתים קרובות הן לא".

ניתוח תוכן שערכו צוותה והיא לראיונות עם אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה הראה כי השאלה 'מה' נפוצה בקרבם בערך פי 10. "שאלות 'מה' עוזרות לנו להישאר אובייקטיביים, ממוקדי עתיד ומדורבנים לפעול בהתאם לתובנות החדשות שלנו". היא מדגימה על מרואיין אחד שחש תסכול בעבודתו, ובניגוד לרוב האנשים ששאלו למה הם מרגישים כך, הוא שאל את עצמו "מהן הסיטואציות שגורמות לי להרגיש רע, ומה יש להן במשותף?"

חקירה כזו מתמקדת בעובדות היבשות ולא בפרשנות. מה אנחנו מרגישים? חוסר יכולת להתרכז שמלווה ברמז לכאב עיניים, או דופק גבוה ליד כלב שרובץ להנאתו בשמש. מה אחרים חושבים עלינו? שאנחנו חכמים וטובי לב.

החתירה למודעות לבעיות הראייה שלנו, כמטאפורה כללית, היא ניתוח רב שלבי. עלינו לזהות את מה שאנו תופסים כמגרעות באישיות ולבדוק אם הן מלוות אותנו לאורך שנים ובמידה מסוימת מגדירות אותנו ומעצבות את החלטותינו בחיים. ברגע שעשינו זאת נוכל לזהות סיטואציות ספציפיות שבהן התכונות הללו צפות ולעשות אוטו-אנליזה המונחה בשאלה 'מה'. טיפין טיפין אנו יכולים להתחיל לברר מה באמת עובר עלינו בכל פעם, ולקלף בעדינות את השכבות מעל מה שעשוי להתברר כדבר האמיתי שמנווט אותנו. וגם אם לא נצליח להבין מהו בדיוק, לפחות נדע שהוא שם ולא איזו בעיה מדומיינת בגרעין שלנו.