מה מושך אותנו להומור שחור – וכיצד הוא עוזר לנו לנווט בחלקים האפלים של החיים

הומור הוא עניין של טעם, ואולי יותר מכל הסגנונות, ההומור השחור: שנוי במחלוקת, אך פופולרי במיוחד; אנשים נחרדים לשמע בדיחות שחורות, אך עדיין צוחקים מהן. ולדואליות הזו יש סיבה: הומור אפל, עושה רושם, מספק לנו גישה בטיחותית אל הצדדים בחיים שקשה לנו לבוא עימם במגע ישיר.

בועז מזרחי | 4 פברואר, 2019

כ-90 ק"מ מזרחית להלסינקי בירת פינלנד שוכנת תחנת כוח גרעינית, ואחת נוספת כ-265 ק"מ צפון מערבה ממנה. יחד הן מפיקות קרוב ל-30 אחוזים מהחשמל של המדינה, נתון שצפוי להכפיל עצמו תוך שנים ספורות. העובדה שהכורים משמשים להפקת אנרגיה נקייה – ולא ליצירת כלי נשק – לא מפחיתה כהוא זה מהסכנה הכרוכה בתפעול התחנות. עובדי הכורים יכלו בקלות לככב בפרק בסדרה The most dangerous jobs in the world של ערוץ דיסקברי.

כשרואה חשבון עושה טעות בעבודה, הוא עלול לגרום נזק רב לחברה שלו. כשטייס עושה טעות זה כבר נזק גדול בהרבה. אבל שניהם לא מתחילים לגרד את פוטנציאל הנזק של טעות בתחנת כוח גרעינית. מרווח הטעות של עובד במפעל גרעיני הוא אפס. אם זו תקרה, התוצאות הן לא פחות חמורות מתרחישי יום הדין. ובדיוק מהחומר הזה עשויים ימי הכיף של איגוד עובדי תחנות הכוח הגרעיניות בפינלנד, כפי שמספר במגזין Nautilus האנתרופולוג ד"ר וינסנט איאלנטי.

בכל קיץ יוצאים חברי האיגוד לימי כיף שבהם העובדים אוכלים, שותים ורובצים בסאונה כמיטב המסורת הפינית. לצד הפעילויות השגרתיות – והתמימות – הללו, הם מבלים במשחקי חברה שמבוססים על תרחישי אימים כמו התכת הליבה של כור גרעיני, דליפה רדיואקטיבית או מתקפת טרור על התחנה. אלו אינם משחקי אימון, אלא משחקים במובן הכיפי של המילה. "הם העמידו פנים שהם צוות תגובת חירום", מספר איאנלנטי על אחד מאירועי הקיץ שאליהם התלווה, "והשתמשו ברובי מים כנגד כדור ים שהם דמיינו ככור בהתכה. משימתם הייתה לקרר אותו". הוא מוסיף שבמהלך המשחקים הם הרבו להתבדח, להשתמש בסאטירה ובאירוניה.

מה עושים כשתרחיש יום הדין הוא חלק בלתי נפרד מהמקצוע שלך?

מה כל כך כיף בכשל בכור גרעיני אתם שואלים? ובכן, זה תלוי בחוש ההומור שלכם. עבור עובדי תחנות כוח גרעיניות, שעיסוקם רציני כמו חיים ומוות של אלפים, יש מעט מאוד דברים משעשעים ביומיום. לכן, כדי לשקף את הווי המקצוע בצורה מהנה הם עושים לו המרה והתוצאה היא הומור שחור.

עדיין אפשר להקשות ולשאול מדוע להתעקש דווקא על ההווי המקצועי במקום לפנות לכיווני בידור כלליים. ראשית, התחנה הגרעינית היא מרכז חייהם, כשם שטיסה היא מרכז חייו של הטייס, ולכן אין להם הרבה ברירות. אבל יותר מכך, טוען איאלנטי, דווקא בגלל שהעיסוק הזה כה רציני חשוב לעובדי הכור הגרעיני למצוא זווית נוספת לעסוק בו. "משחקי הקיץ מקלים את המתח של החיים היומיומיים בעבודה באמצעות היפוכם לדבר הנגדי", הוא מסביר. זה כמובן לא ייחודי לעובדי כורים גרעיניים בפינלנד. איאנלנטי מציג מחקר שהראה כי "הומור שחור משמש כדבק חברתי המחזק את החברויות בקרב שוטרים וצוותי אמבולנסים". בהכללה, הומור שחור מהסוג הזה מאפשר לאנשים שנאלצים להתמודד עם החלקים הקשוחים והמחוספסים של החיים לעבד את החוויות שלהם בצורה בטוחה, ללא מגע ישיר עם הסכנה.

הסיבה לכך, מן הסתם, היא שלחיים בכור גרעיני, בניידת משטרה או בצוות חירום רפואי יש צדדים שהעמידה מולם בידיים חשופות היא לא תמיד עניין בריא: סכנות, מחזות ואתגרים שמותחים את המצב המנטלי אל הקצה. הומור שחור הוא אחת הדרכים היעילות לעטות כפפות ולבודד את עצמנו במידה מסוימת מהדבר האמיתי.

עובדי הגרעין הפיניים עושים מהלימונים לימונדה.

אבל מה אם זו לא חובתנו המקצועית – מה מושך אותנו אז למחוזות האפלים של ההומור? פרופסור קייסי מייקל הנרי מאוניברסיטת ניו-יורק מספק חומר למחשבה במאמר ב-Aeon העוסק בהומור שחור של סטנדאפיסטים. הוא מציג מספר מקרים שבהם קומיקאים ספגו ביקורות קשות על נדידה אל צדדים אפלים מאוד של הומור, אך טוען כי במרבית האירועים אין מאחורי זה כוונת זדון, ולכן צנזורה של הומור כזה היא משהו שצריך לחשוב עליו פעמיים. הכוונה בהומור היא להצחיק, ולכן הוא זוכה לחסינות מיוחדת. "ברגע שעבודת אומנות נוצרת כ'קומית'", מסביר הנרי, "יסודות אפלים וניהיליסטים יותר יכולים לבוא לידי ביטוי כחלק מהמופע". אבל בהומור שחור הכוונה היא לא סתם להצחיק, אלא להצחיק כדי לעבד נושאים כבדים שדורשים טיפול, כי לא תמיד אנו מצוידים בכלים אחרים לעשות זאת.

נושאים מורבידיים אמנם ממלאים חלק ניכר מיומם של צוותי רפואת חירום, אבל לא בלעדיים להם – כל אדם מתישהו בחייו ייאלץ לפגוש פנים מול פנים בטרגדיה, במינונים כאלה ואחרים. הומור שחור מאפשר לנו להצטייד באותו כלי שבו משתמשים במשחקי הקיץ של עובדי הכור הגרעיני בפינלנד. "הבדיחה חייבת לעורר תגובה בקהל כדי לאמת שהיא מכילה גרעין כלשהו של אמת", מסביר הנרי. היא לא מצחיקה כי כולנו רשעים עמוק בפנים, אלא מהסיבה הפשוטה שכולנו מכירים בכך שיש לחיים צדדים אפלים. "תחושה כללית והוליסטית של 'נכונות' עולה כאשר הבדיחה נוגעת בדיוק בעצב או בהרגשה האסתטית הנכונים". כל זמן שאנו לא חייבים לבוסס במקומות הללו ברגלינו, אנו יכולים לעסוק בהם בכפפות של הומור. אפשרות אחרת היא לנסות להתעלם מהם לחלוטין, אבל פעולה זו יכולה לשמש כמגבר לעוצמת החוויה ברגע שהיא מתגלה במלוא יראתה. הקומדיה השחורה מווסתת את המינון, מספקת לנו מרחב בטוח להתעמת עם מה שדורש עימות.

אנחנו נמשכים לאפלה לא רק דרך הומור

הומור שחור, אם כן, על כל המחלוקות שהוא עשוי לעורר, הוא כלי לניווט דרך אזורי הדמדומים של החיים, ומכאן המשיכה אליו. ולמעשה, נראה כי המשיכה שלנו למחוזות האפלים בתיווך של אמצעי בידור היא תופעה רחבה יותר. להנחה הזו נמצאות ראיות במקום מעט מפתיע, ז'אנר משחקי המחשב שמדמים עולם פוסט-אפוקליפטי. כותב על כך וויל וויילס, גם הוא ב-Aeon. וויילס מסביר כי בשונה ממשחקי הפעולה הנפוצים, ז'אנר הפוסט-אפוקליפסה דורש מהשחקנים לשרוד מול איתני הטבע, רעב, מחלות ושאר פגעים. עליו להישאר בחיים תוך שימוש באמצעים דלים ובנסיבות בלתי צפויות. המשחקים הללו נחשבים קשים מאוד ודי בחישוב אחד לא נכון כדי להוביל לתוצאות עגומות. למשל, אם לא חישבתם נכון את שעות העבודה בחלקה החקלאית של קהילת השורדים שלכם, מהר מאוד תאבדו ידיים עובדות וההתדרדרות מכאן לקריסת הקהילה מהירה ואכזרית. המנגנון שמסביר את הפופולריות של משחקים אלה מכונה "פרדוקס הכישלון", ואפשר לטעון שבאותו אופן הוא מסביר גם את המשיכה שלנו להומור שחור.

הפרדוקס מורכב משלוש טענות, מסביר וויילס: "בדרך כלל אנו נמנעים מכישלון; אנו חווים כישלון כשאנו משחקים; אנו מחפשים משחקים, למרות שנחווה משהו שבדרך כלל אנו נמנעים ממנו". לדבריו, ומכאן חיזוק לטענה כלפי הומור, הפרדוקס מתקיים בסוגים נוספים של בידור ואומנות. "בייחוד ספרות טרגית ודרמה חושפות אותנו לרגשות כואבים שמהם אנו מנסים להימנע בחיי היומיום". הפרדוקס הוא שאנו נמשכים מאוד ליצירות כאלה, על אף הכאב. יצירות האומנות של פרנסיסקו דה גויה הן דוגמה מובהקת לאופן שבו חומרים גרוטסקיים ומורבידיים מושכים אותנו כמו חרקים ללהבה.

הסיטואציות של עולמות פוסט-אפוקליפטיים וירטואליים הצמיחו הומור שחור פנימי.

על פי וויילס, משחקים פוסט-אפוקליפטיים הם צורת אומנות "שמובילה אותנו לכישלון ומאפשרת לנו לחוות אותו ולבצע בו ניסיונות". כמותם גם גויה או הומור שחור – כולם מאפשרים לנו להתנסות בכישלון או בסיטואציות קשות אחרות מבלי לספוג את מלוא עוצמת השלכותיהן על חיינו המציאותיים. ההקבלה בין שלוש צורות הבידור הללו אינה אקראית. נראה כי המכנה המשותף להן הוא מפגש עם המציאות הקשה תוך שימוש בעטיפה אסתטית מוקפדת כדי לרכך את התהליך. הרי אנו צוחקים מההומור השחור, ונפעמים מציור של גויה. באותו אופן טורחים מתכנני המשחקים על עיצוב נופי טבע עוצרי נשימה שיהוו קונטרסט לזירת המאבק מול הטבע.

במאמר מצוטט ג'ים רוזיגנול, עיתונאי ומבקר משחקי מחשב שחיבר גם ספר בנושא. לדבריו, "רוב המשחקים מעוצבים כדי בסופו של דבר לאפשר לך לנצח, אבל כאן המערכת קושרת קשר להפוך את המוות שלך למעניין". המשך דבריו מחברים אותנו בחזרה להנחה שמנגנון דומה מתרחש גם בהומור: "שחקנים אוהבים לספר סיפורים על מה שראו או עשו במשחקים, ובמשחקי הישרדות לעיתים קרובות זו הדרך הקיצונית שבה המערכת מארגנת את המוות שלך שמספקת את הסיפורים הכי מעניינים. יש בהם אפילו אלמנט של הומור שחור: הצליל החזרתי של טריפה בידי זאב במשחק The Long Dark הפך לסוג של בדיחה פנימית".

גם אם זה לא הטעם שלנו – להומור אפל יש חשיבות פסיכולוגית

באופן מעניין, ההתכנסות הזו מתקיימת גם ביחס לתרחישים הפוסט-אפוקליפטיים שמהם מייצרים עובדי הכורים האטומיים בפינלנד משחקי חברה. וויילס טוען כי "משחקי הישרדות, לפחות, קצת יותר כנים באשר לאתגרים של סיטואציות כאלה והסיכויים של האינדיבידואל בתוכן". וזה בדיוק גרעין האמת שחשוב שיהיה בבדיחה שחורה כדי שהיא תצחיק. אנו מתחברים ונמשכים לצורות התיווך הללו בגלל האמת היסודית שנמצאת בבסיסן. "יש עולם לחוות אותו", מסכם וויילס, "ואנו חייבים ללמוד מה מקומנו בתוכו".

המשיכה שלנו להומור שחור אפוא היא דבר די טבעי, כאשר הוא מייצג תופעה שאינה בלעדית להומור. אם, לעומת זאת, זו לא כוס התה שלנו, עלינו לזכור שברוב הגדול של המקרים מדובר במנגנון עיבוד ולא בזדון. ומכיוון שכך, אנו צריכים ללמוד לחיות עם זה בשלום. "פעם הבאה שתשמעו חבר או עמית מתלוצץ על נושא רציני", מציע איאלנטי, "זכרו להרהר, לפני שאתם שופטים, במוטיבציות שמאחורי זה".

כמובן שהעניין של תזמון והקשר קריטיים, וללא ספק פגיעה באדם שנפגע ישירות מטרגדיה היא סרת טעם במקרה הטוב. גם בדיחה שחורה צריך לדעת למי ומתי לספר. מצד שני, כדאי להפעיל שיקול דעת קפדני בטרם מצנזרים ומנטרלים את היכולת של הסובבים אותנו להשתמש במנגנון הפסיכולוגי הזה. הבלוג Farnam Street פרסם מכתב של הסופר והמשורר צ'ארלס בוקובסקי בתגובה לשאלת עיתונאי בדבר ביקורת חריפה שספג על קובץ סיפורים קצרים שפרסם. לדעת המבקרים הם היו סדיסטיים, פשיסטיים ומלאים ניחוחות אפליה. בוקובסקי טען להגנתו שהעובדה שהוא כותב על דמויות מסוימות לא מעידה שהוא מזדהה איתן. שורה אחת שלו מסכמת היטב את הזהירות שצריך לנקוט ביחס לנושא שלנו, והיא נוגעת בדיוק בליבת מנגנון התיווך של אומנות ובידור אפלים: "הדבר שאני מפחד ממנו הוא אפליה נגד הומור ונגד האמת".