יכולת הקשבה היא אחד הכישורים הקריטיים למערכות היחסים שלנו. מומחים רבים מכירים בכך ומנסים לשפר את מיומנות ההאזנה שלנו, אבל רבים מהם מציעים גינונים שנועדו למראית עין בלבד. לעומתם, הפילוסוף והפסיכולוג המפורסם אריך פרום מסביר כי הקשבה אמיתית היא תוצאה של מצב מנטלי אותנטי.
רבי שלמה אבן גבירול נהג לומר כי השלב הראשון ברכישת ידע הוא שתיקה, והשני – הקשבה. אכן, כשאנו כורים אוזן אנו יכולים ללמוד המון על אחרים ועל עצמנו, וכתוצאה מכך לעזור לאחרים ולעצמנו. מעבר להיבט המובן מאליו של איסוף מידע, אחת המטרות של שיחות, כפי שמסביר הפילוסוף אלן דה בוטון, היא יצירת בהירות עצמית. כשאנו מדברים, אנו נאלצים לאסוף מחשבות פזורות ולחבר אותן למשפטים בהירים ומדויקים. במקביל, כשאנו מאזינים לסיפור של אחרים יש לנו הזדמנות לאתר וללקט בשיחה רכיבים שנוגעים בחיינו ולעבד אותם מזווית חדשה.
בקצרה, הקשבה בזמן שיחה היא מיומנות בסיסית להתנהלות היומיומית שלנו, אבל בעיקר בנקודות חשובות בחיים. ויחד עם זאת, היכולת להאזין באמת בזמן שיחה היא סגולה שאינה מובנת מאליה. ברקע פועלים תהליכים רבים שסותרים את קיבולת ההאזנה שלנו. אנו מרוכזים בתשובה האולטימטיבית, להוטים לשתף את החוויה שלנו באותו נושא, מנסים להתעלות בסיפור משלנו, מחפשים פתרונות ונגררים למגוון רחב של מחשבות, חלקן הרחק מחוץ לספרה של השיחה.
מומחים רבים מנסים לעזור לנו לסגל כישורי שיחה מלוטשים יותר, ובפרט כישורי האזנה. אבל נדמה כי לא מעט מהם מתרכזים ברושם שאנו מותירים בבן השיח יותר מאשר באיכות ההקשבה עצמה. מקרה קלסי של זנב המכשכש בכלב: גינונים מסוימים יגרמו לבן השיח שלכם להבין שאתם באמת מקשיבים לו.
הקשבה היא הביצה, גינונים – התרנגולת
קחו למשל את כתבתה של קריסטין וונג ב-The Cut, שבה היא מציגה דרכים לפתח כישורי האזנה טובים. נראה כי על אף הכוונות הטובות יש החמצה של לב העניין, וזה בא לידי ביטוי הן באופי ההצעות והן בטרמינולוגיה. ביחס לאופי ההצעות, פעמים רבות היא מציינת את המובן מאליו: "אם אתם רוצים להיות מאזינים טובים, הימנעו מהתפרצות או משינוי פתאומי של נושא השיחה". כשאנו מאזינים לאדם שמדבר, אנו בהגדרה לא קוטעים אותו, כי אז אנו עוברים ממאזינים לדוברים. נראה כמו הצעה של נימוסים די אלמנטריים, וזה מעיד על נקודת מוצא של מראית עין – לגרום לאדם שמולנו להרגיש שמקשיבים לו, במקום באמת להקשיב. כך גם לגבי עצות לגבי שימוש בקשר עין, לבצע חיקוי של הבעות ולהנהן מדי פעם כדי לאשרר לאדם שאנחנו עמוק איתו.
זה לא שהטיפים הללו לא נכונים או מיותרים, אבל הם מתמקדים בחזות. במצב אידיאלי הם מהווים תוצר לוואי של הקשבה. כל זה נהיה עוד יותר מובהק כאשר מזהים את השימוש העקבי במילה "להראות". הנה קובץ נבחר מהכתבה: "להראות שאתם עוקבים אחריו"; "שאלו שאלות שמראות שאתם באמת מתעניינים, זכרו שאנשים ששואלים שאלות לרוב נתפסים כמאזינים טובים"; "התגובה נהפכת אף יותר חזקה אם אתם מצליחים להרחיב רעיון כדי להראות שאתם מקשיבים היטב"; "שינוי השפה נועד להראות שאתם לא מציעים רק תגובה ארוזה מילה במילה", וכן הלאה.
אך האם המטרה היא להראות שאנו מקשיבים, או פשוט להקשיב? טכניקה מוכרת נוספת שמציינת וונג ומבליטה במיוחד את היפוך הסדר היא ניסוח מחדש. והיא לא לבד. מרחיב עליה גם פרופסור לפסיכולוגיה ארגונית אנדי מולינסקי ב-Psychology Today. הוא מסביר כי על מנת להיות מאזינים טובים עלינו להתחיל להשתמש בטכניקת ניסוח מחדש, שפירושה הוא למעשה שיקוף. "ניסוח מחדש הוא תפיסה – ותקשור – של תמצית הדברים שאמר מישהו, אבל במילים שלכם". לדבריו, כאשר אנו עושים זאת הצד השני מרגיש שאנו מאשררים אותו, מבינים אותו וכן הלאה. מולינסקי אמנם צודק בתוצאה, אבל גם פה הסדר הפוך. כמו שאומרים, You've got it backwards.
כדי להיות מאזינים טובים צריך לבוא לפני הכול עם סקרנות כנה. שפת הגוף ושאר הטכניקות יבואו בעקבותיה.
כי זה לא שצריך לנסח מחדש כדי להפוך למאזינים טובים יותר. אלא שניסוח מחדש הוא אינדיקציה לכך שאנו כבר מאזינים טובים. אחרת, איך היינו יכולים לתמצת את דבריו ולנסח את עיקרם במילים אחרות? אם תרצו לומר שהמאמץ לנסח מחדש יוביל אותנו להקשבה, ניחא. אבל זה לא ישנה את הסדר. בטרם נוכל לשקף, ניאלץ לפתח יכולת קשב. שיקוף הופך אותנו למאזינים טובים יותר רק אם משתמשים בו בדרך של אלן דה בוטון, שטוען, נזכיר, כי אחת ממטרותיה של שיחה איכותית היא הבהרה. שיקוף שנועד לעזור לבן השיח להבין טוב יותר את עצמו, ומבהיר לו את נקודת המבט שלו מזווית נוספת, עושה אותנו מאזינים פעילים ובמובן הזה טובים יותר. אבל צריך להפריד בין יכולת הקשב לבין הפידבק שאנו נותנים. השני הוא תוצאה של הראשון. פשוט לא מעט מומחים מחליפים ביצה בתרנגולת. איזו עוד דרך הייתה להם להבין את הקשר בין ההתנהגויות הללו להקשבה איכותית?
אחד המוחות המבריקים ביותר של המאה ה-20, הפסיכולוג והפילוסוף אריך פרום, הבין את הדברים אחרת. במקום לסגל גינונים של הקשבה, הפוקוס שלו היה הסטייט אוף מיינד שבו אנו נמצאים כשאנו משוחחים עם אדם אחר. "פרום התנגד למסגור הקשבה כ'טכניקה'", כותב קולין מרשל ב- Open Culture, ומצוטט את פרום: "כיוון שהמילה רומזת 'למכני, לדבר שאינו חי, בזמן שהמילה הראויה לעיסוק בדבר חי היא אומנות'". הקשבה, לדבריו, "היא אומנות כמו הבנת שירה".
6 הכללים של פרום – ויישומם לאורך קריירת ראיונות בת קרוב לחצי מאה
הציטוט הזה מגיע מסמינר שערך פרום בשווייץ ב-1974 ומספר שנים מאוחר יותר תומלל לספר אומנות ההקשבה. באותו סמינר הוא הציג 6 קווים מנחים שמסבירים כיצד באמת להיות מאזינים טובים, שמתייחסים, כאמור, למצב התודעתי שבו אנו שרויים בעת שיחה.
- הכלל הראשון באומנות הזו הוא ריכוז מוחלט של המאזין.
- אסור שדבר בעל חשיבות יהיה בראשו, הוא חייב להיות חופשי בצורה אופטימלית מחרדה כמו גם מחמדנות.
- עליו להחזיק בדמיון עובד בחופשיות, אך יציב מספיק שיהיה ניתן לביטוי במילים.
- עליו להיות בעל קיבולת לאמפתיה עבור אדם אחר וחזקה מספיק כדי להרגיש את חוויית האחר כאילו הייתה שלו.
- התנאי לאמפתיה כזו הוא פן מכריע בקיבולת לאהבה. להבין אחר פירושו לאהוב אותו – לא במובן רומנטי אלא במובן של יציאה אליו והתגברות על הפחד לאבד את עצמך.
- הבנה ואהבה הן בלתי ניתנות להפרדה. אם הן מופרדות, זהו תהליך מוחי והדלת להבנה מהותית נותרת סגורה.
בכלל האחרון מדגיש פרום בדיוק את הבעיה עם גינונים שנועדו להציג חזות מסוימת, לעומת הקשבה אותנטית שקרוב לוודאי תוביל בלאו הכי לגינונים הללו בצורה טבעית. זה הסדר שהתהפך. דוגמה חיה לגישה של פרום אפשר למצוא אצל מי שנחשבת לאחת המאזינות המוכשרות בארה"ב, מגישת הרדיו טרי גרוס. בריאיון לג'ולי קר מה- New York Times חושפת המראיינת הוותיקה כמה מסודות המקצוע. גרוס, שאירחה בתוכניתה אלפי אנשים עוד משנת 1975, מחזיקה אוצר בלום של ידע על הקשבה. לדבריה, כדי להיות מאזינה טובה היא עורכת הכנה מנטלית לפני הריאיון, שבה "אני מנסה להבהיר במוחי מדוע האדם הזה חשוב ומדוע הוא שווה את הזמן של המאזינים שלי". תרגיל טוב להתרכזות באדם ולא בעצמנו.
בסדר, אולי זה לא ריאלי לדרוש הכנה מנטלית לפני כל שיחה. יותר מתאים לראיונות או לשיחות ידועות מראש, נניח כשאתם מצפים לשיחה חשובה מחבר שאתם יודעים שתעסוק בנושא רציני. מה לגבי רוב האינטראקציות שלנו עם אחרים? "לראיין אדם ולשוחח איתו הם שני דברים שונים", מסכימה קר, "אבל חוט משותף שיכול לעזור להצטיין בשניהם, על פי גברת גרוס, הוא" – והיא מצטטת – "להיות בעל סקרנות אותנטית ולרצות לשמוע מה יש לאחר לומר לך. אני יכול להגיב לדבר שמישהו אומר על ידי הבעת תחושה של סימפתיה או אמפתיה, והסבר מדוע". היא מתארת בדיוק את הסדר שבו הדברים מתרחשים. הבעת הרגשות היא תוצאה של הקשבה מתוך רצון לעזור, במונחים של דה בוטון, או מתוך אהבה במונחים של פרום.
זה לא שלקשר עין, ניסוח מחדש או הנהון מזדמן אין חשיבות. יהיה קשה מוזר מאוד להקשיב ברצינות בפנים חתומות לחלוטין. אלא שאם אנחנו באמת מקשיבים, ובאמת פותחים את האוזניים, המוח והלב לאדם שמולנו, כל הדברים האלה כבר קורים מאליהם. אלה לא גינונים שישפרו את ההקשבה שלנו, אלא התנהגויות שככל הנראה יקרו בלאו הכי כאשר נהיה בקשב עמוק ואותנטי.
תמונת כותרת: imtmphoto / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
שקט יכול להבהיר את המילים שלנו – אז מדוע אנחנו כל כך חוששים מפניו?
10 עקרונות הכתיבה של ניטשה יכולים ללמד אותנו המון על תקשורת ועל מחשבה בכלל
האם העיניים הן באמת חלון אל הנפש? מחקרים מדעיים בדקו מה הן מגלות
עוד מרדיו מהות החיים:
שיר לשירה: הוויה – לכולנו הזכות והיכולת להגיע לשלווה ולאושר פנימי
