נדמה שהיום אנשים יימנעו מוויכוח בכל מחיר. הבדלי הדעות הרי רק יכולים להזיק, לא? ג'וליה דר, מומחית עולמית בדיבייט, מאמינה שיש דרך לחיות בשלום עם חוסר הסכמה מבלי להשתיק נושאי דיון חשובים. היא מלמדת על בימת TED טכניקות שכנוע שמסייעות לשמור על שלווה גם בנוכחות מחלוקות, ואף להפיק מהן תועלת.
קרל יונג טען פעם כי לאנשים אין רעיונות, אלא לרעיונות יש אנשים. האמירה הזו מעט מטרידה, כיוון שהיא מביטה עלינו כמארחים ומפיצים של רעיונות, להבדיל מיצורים שמסוגלים ליצור מחשבות משל עצמם. יחד עם זאת, יש באמירה של יונג אלמנט של שחרור, כיוון שהיא מאפשרת לנו להתנתק מהאחיזה הרגשית ברעיונות ובכך, למעשה, להיות פתוחים לשינוי וצמיחה.
קשר פחות מחייב עם דעות גם משאיר לנו מקום לספק כלפי אחרים, ולאחרים כלפינו – תנאי קריטי כאשר מנסים לדבר על נושאים שנויים במחלוקת בצורה בונה. ג'וליה דר, אלופת העולם שלוש פעמים בדיבייט, מאמינה כי השיח הציבורי הנוכחי נכשל בתפקיד החשוב ביותר שלו, יצירת תשתית הולמת לחיים חברתיים ופרטיים. בלי להיכנס לסיבות, התחושה היא שהכול מקצין. אם אתה ופלוני לא מסכימים על נושא מסוים, אתם שייכים למחנות שונים. ואז קורה אחד משני דברים: או שאנחנו מאמצים זהויות יריבות ולא מדברים, או שאנו לא מדברים כדי להימנע מיצירת זהויות סותרות. בשתי האפשרויות התקשורת נחסמת והחברה נתקעת במקום, או במקרה חמור יותר מתדרדרת.
דר, כמי שחוותה אין ספור ויכוחים או דיונים ושרדה כדי לספר, מבינה היטב אילו טובות עשויות לצמוח מדיון מכבד בנושאים שנויים במחלוקת. לכן היא מצהירה על בימת TED: "המשימה שלי בחיים היא לעזור לנו לא להסכים באופן מועיל. למצוא דרכים להוציא את האמת לאור, להפיח חיים ברעיונות חדשים". כדי לעשות זאת היא מלמדת אותנו לא לפחד להתעמת עם דעות שונות מחד, ולא להתאהב בעיוורון בדעות שלנו מאידך. לדבריה, מציאת מכנה משותף, הלך רוח של פתיחות והתמקדות ברעיונות במקום באנשים, יכולים להשיב את השיח הציבורי למסלולו ולאפשר לנו כחברה לחזור וליהנות מפירותיו.
דיון לא נועד להתנצחות, אלא לסלילת דרך
אם ישבתם לאחרונה לצפות בתוכנית אקטואליה והצלחתם להבין משפט או רעיון שלם, כנראה התברכתם ביכולת הפרדת צלילים שזמינה בעיקר לסוכנויות ביון. כולם צועקים במקביל ולא משנה אם הרעיון כלל לא נשמע, שלא לדבר על נקלט אצל היתר, כאילו קריטריון ההצלחה הוא נפח האוויר שהספקנו להוציא מהריאות. אנו רואים את זה וההכרה מחלחלת אלינו, כנראה בתת-מודע, שדיון שווה ריב. ומכיוון שאנחנו לא מעוניינים לריב, המסקנה היא שאנחנו לא צריכים לדבר על נושאים שעשויים להיות שנויים במחלוקת. "אנחנו כל כך חוששים להיכנס לוויכוח", מדגישה דר, "עד כדי שאנו מעדיפים להימנע לגמרי ממעורבות".
לדר המצב הזה מפריע. עוד מצעירותה, רתיעה מוויכוחים הייתה ממנה והלאה. היא מתארת את עצמה כילדה דעתנית שהוריה ומוריה "החליטו שאמצא תועלת מהצטרפות לקבוצת דיבייט. כלומר, בעצם ללכת להתווכח במקום שהם לא נמצאים בו". בשונה מהם, היא מצאה עניין רב בהעלאת טיעונים וניסיונות שכנוע. מסעה בעולם הדיבייט החל, אם כן, בגיל 10 וכמו במקרים רבים שילדים מנסים כוחם במשהו חדש, ההתחלה הייתה רצופה בטעויות. "הרגיש לי קל יותר לתקוף את האדם שמתווכח מאשר להתייחס לעצם הרעיונות שנדונו. כשאותו אדם אתגר את הרעיונות שלי, זה הרגיש נורא – הרגשתי השפלה ובושה. וזה הרגיש לי שהתגובה המתוחכּמת לזה היא להיות קיצונית עד כמה שאפשר". אבל עם הזמן היא למדה שדיבייט הוא מקצוע הרבה יותר מעודן ומתוחכם שדורש סט כישורים אחר לגמרי. לטענתה, הכישורים שרכשה הם המפתח להבראת השיח הציבורי.
אולם הפריצה הגדולה הגיעה כאשר יצאה מתפקיד המתדיינת והחלה לאמן מתדיינים אחרים. אז, היא אומרת, "הבנתי את זה באמת. הדרך להגיע לאנשים היא על ידי מציאת מכנה משותף. זה מושג על ידי הפרדת הרעיונות מזהות המייצג אותם ובפתיחות אמיתית לשכנוע". כך, היא מאמינה, יכול דיון ברעיונות שבמחלוקת לחזור ולשרת את תפקידו המקורי – דרך לעיצוב מוסכם של המציאות.
זה לא אומר שאנחנו צריכים לזנוח את הדעות שלנו, לוותר ולהתכופף בשם המכנה המשותף וההסכמה. ממש לא. דר מחדדת שוב ושוב כי מהות הדיבייט היא סתירה הדדית של עמדת הצד השני. "ללא סתירת הטענות, זה לא דיבייט אלא רק הטפה". המכנה המשותף נועד לאפשר מצע נוח לעבוד עליו, מעין בסיס שאפשר לחזור אליו בכל פעם שמתרחקים, כדי להימנע מנתק בתקשורת. היא מסבירה כי ביסוס מכנה מאפשר למתמודדי דיבייט "להזמין אותנו למה שפסיכולוגים מכנים 'מציאות משותפת'. ומציאות משותפת היא הנוגדן לעובדות אלטרנטיביות".
עוד מימי אריסטו, טיעון נגד האדם אינו רלוונטי
אז דרך ראשונה היא למצוא מה חשוב לשנינו. הדבר הבא שדיבייט מלמד אותנו, מסבירה דר, הוא חשיבותו של מפגש פנים אל פנים. היא מציגה מחקר שגילה כי לצליל הקול של האדם יש אפקט מרכך, כיוון שהוא מעורר בנו אנושיות. "אז, התרחקו מהמקלדות, והתחילו לשֹוחחַ". נקודה נוספת היא יצירת פורמט מובנה של דיון עם כללי משחק, כך שהמסגרת תעניק לגיטימיות לדיון מבלי שנרגיש שאנו הולכים בשדה מוקשים. "כל הכנסים שלנו יכולים לכלול במרכזם דיבייט על הרעיונות הגדולים והשנויים ביותר במחלוקת בתחום. בכל אחת מפגישות הצוות השבועיות שלנו ניתן להקדיש 10 דקות לדיבייט על הצעה לשינוי באופן שבו הצוות עובד". ולבסוף, האתגר הגדול שאנו יכולים להתמודד עימו בעזרת אומנות הדיבייט הוא היפרדות מטכניקת האד-הומינם, דהיינו, הנטייה להתייחס לאדם במקום לרעיון עצמו.
כבר לפני כאלפיים שנה הגדיר אריסטו את אד-הומינם ככשל לוגי בתחום הרטוריקה. טיעון לגופו של אדם אינו תקף, ובדיבייט מכובד הוא ייחשב להפגנת חולשה. הסיבה לכך מרותכת לפורמט של דיבייט, מסבירה דר: "משתתפי הדיבייט לא בוחרים את הצד שהם מייצגים […] לתקוף את זהות האדם שמייצג את הטענה זה לא רלוונטי, כי הוא בחר אותה". אבל זה מאוד מפתה. קל יותר להטיח בפני אדם דברים שאין צורך לבססם מאשר להתעמק בפרטים, בעובדות ובניואנסים של הטיעון. אבל אם יש בנו שאיפה כלשהי לשכנע מישהו, אתם יכולים לשער כמה קשה יהיה לעשות זאת אם נתקוף אותו באופן אישי. סביר להניח שהוא רק יתחפר עמוק יותר ויתבצר בעמדותיו. לכן, כשאנו מדברים עם אדם בנושא טעון אפשר להעמיד פנים שהוא שלף את העמדות שלו מתוך כובע בצורה רנדומלית ולכן אין שום טעם לבקר אותו. במילים אחרות, לזכור היטב את המשפט של יונג: לרעיונות יש אנשים ולא להיפך.
אפשר גם לנתק את האדם מהרעיון בצורה מלאכותית. דר מספרת כיצד יישמה את עיקרון הדיבייט בעבודה עם גורמים ממשלתיים. זה היה מאוד פשוט: במקום סיעור המוחין הרגיל שנהוג לעשות כדי לפתור בעיות, היא יזמה מהלך של העלאת הצעות בעילום שם. היא פתחה את האפשרות גם לאנשים שאינם נמצאים בין מקבלי ההחלטות, "חבר'ה שעונים לטלפונים, עוזרים שמנהלים יומנים, נציגים של סוכנויות שלא תמיד סמכו עליהן". לאחר מכן ההצעות עולות לדיון בין השרים כרעיונות 'יתומים', כך שהם יכולים להתייחס לגופו של עניין בצורה נקייה בהרבה.
"תארו לעצמכם שהעיתונות הייתה נוהגת באופן דומה", מדגימה דר. "רצועת שידור שבועית בחדשות בכבלים עם הצעת מדיניות משמעותית שעולה לדיון, שלא מתייגים אותה ליברלית או שמרנית. או סדרה של טורי דעה בעד ונגד רעיון משמעותי שלא מגלה לך איפה עבדו הכותבים". אם גם לכם עלה גיחוך קל כשקראתם את זה, זה ממחיש עד כמה הבעיה עמוקה ועד כמה היא באמת דורשת התייחסות. מה שיאפשר לנו דיון מהסוג הזה, מסבירה דר, הוא פתיחות בשני מובנים: ראשית, פתיחות של הצד השני שלא מתבצר כי לא תקפנו אותו, ושנית, פתיחות שלנו לרעיונות אחרים, כי אנחנו לא מרגישים מחויבים לגונן על הזהות שלנו.
לחפש את נקודות התורפה בעמדות שלנו, ולשנות אם צריך
כשאנו יוצרים ניתוק מסוים בינינו לבין הדעות שלנו, אנו יכולים להתייחס אליהן כדבר שאפשר לעצב, לשנות, להרחיב, וכן, אם צריך גם להעמיק ולחזק. אומנות הדיבייט מלמדת זאת כיוון שאנו יכולים למצוא את עצמנו היום מגינים בחירוף נפש על עמדה מסוימת, ומחר תוקפים אותה ללא היסוס. "והתרגיל הזה", אומרת דר, "מפעיל סוג של מתג שינוי הכרתי. החשד שלכם באנשים בעלי דעות מנוגדות לשלכם מתחיל להיעלם". היכולת לטפל באותו נושא פעם בחיוב ופעם בשלילה מראה לנו שיש צד שני. "אתם מאמצים לחיקכם את הצניעות של הספֵק. את האפשרות שאתם טועים. וזו בדיוק הצניעות הזו שהופכת אותנו למקבלי החלטות טובים יותר". אחת הטכניקות היעילות להגיע לצניעות הזו היא לשאול את עצמנו "מה יידרש כדי לשנות את דעתך?" השאלה הזו שולחת אותנו להרהר בכל מה שיכול להיות לא מספיק מבוסס ברעיונות שבהם אנו אוחזים, ולהיות מוכנים להגן עליהם מחד, ולשנות אותם מאידך.
צניעות, פתיחות, דיבור לעניין, כבוד וחיפוש המשותף – כל אלה אינם אסוציאציות לדיונים בנושאים שנויים במחלוקת. התרגלנו לראות בעיקר גיצים. אבל זה לא חייב להיות כך. "לפרקטיקה של הדיבייט יש כל כך הרבה להציע לנו בנוגע לדרך שבה ניתן לא להסכים באופן מועיל". נכון, אנחנו נמנעים מוויכוחים כיוון שאנו מרגישים שהקשרים החברתיים שלנו על המוקד. אז בפרפרזה על המשפט של המשורר האירי וויליאם באטר ייטס, "אין זרים, רק חברים שטרם נפגשו", אפשר לומר שאין ויכוחים, רק רעיונות שטרם שכנעו אותנו בנכונותם.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד להפוך את הבקשות שלנו לקלות יותר לעיכול ולהגדיל את הסיכוי להיענות בחיוב
פרדוקס הקונכייה – רק כשאנו יוצאים ממנה אנחנו מתחילים לחשוב בעצמנו
גבולותיה המטושטשים של ההשראה – האם ניתן בכלל לדעת מתי הרעיון באמת שלנו?
עוד מרדיו מהות החיים:
