ממה נובעת התחושה הבלתי פוסקת של היותנו עסוקים כאשר בפועל אנחנו לא בהכרח עסוקים יותר מקודם? האם אלו רגשי אשם או תחרותיות חברתית? האם באיזשהו מקום אנחנו נהנים מהסטטוס העסוק הזה ומשמרים אותו? ואולי זו בעצם תודעת החסר שמעצימה את החסר עצמו?
אוליבר בורקמן כותב ב-BBC Future שכמות שעות העבודה באירופה ובצפון אמריקה לא השתנתה בכמה העשורים האחרונים, ועם זאת, מסקרים עולה שרוב האנשים מרגישים שהם עסוקים מאי פעם ואין להם מספיק זמן פנוי לבלות עם ילדיהם או לנוח. מחקרים שהוא מציג מראים כי ההורים המודרניים דווקא מבלים, באופן מובהק, זמן רב יותר עם ילדיהם מאשר בדורות הקודמים. מה קורה כאן? איפה הקצר?
האם חלוקת הזמן בין עבודה למשפחה נשארה דומה לזו שחוו הורינו או סבינו, אבל רגשי האשם צמחו כמו יער טרופי מעל כתפינו? האם זו התחרותיות שצובעת כל היבט בחיינו בצבעי לא-מספיק-טוב? בעידן הפייסבוק והאינסטגרם, כמעט בלתי אפשרי שלא ליפול לתוך השוואות, ומשם הדרך לתחרותיות סלולה היטב ובמדרון חלקלק. לא צריך אפילו לפדל. האם זו החשיפה שהפכה את חיינו מחוויה קיומית למעין תחרות כישרונות צעירים?
לאורך ההיסטוריה, מסביר בורקמן, סמל הסטטוס הגבוה ביותר היה פנאי: האפשרות שלא לעבוד. המלכים ומשפחות האצולה התהדרו בזמן פנוי לצפות במשחקי פולו ולבלות במשתים. היום, לעומת זאת, נראה כי עיסוקים הם האינדיקציה למעמד גבוה. "אם תשאלו אותי אם אני עסוק אני אענה 'בטח שאני עסוק', אני איש חשוב", מצטט בורקמן את יונתן גרשוני, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת אוקספורד החוקר את התופעה. יחסי האהבה-שנאה שאנו רוכשים לסטטוס Busy המתנופף כדגל בראש פרופיל הוואטסאפ של רבים מאיתנו הם ליבת העניין.
בזירה הטכנולוגית שבה אפשר להמשיך לנצח – מי אחראי על הגבולות?
אנחנו לא באמת עסוקים כפי שאנחנו חושבים שאנחנו, טוען בורקמן ומסביר כי חלק מהתשובה טמון בכלכלה הצומחת. עם השנים, יוקר המחיה וגובה השכר עלו. על פניו, שום דבר לא אמור להשתנות, אם פעם – היפותטית – היינו מרוויחים 5 שקלים לשעה ומוציאים אותם על ארוחה שעלתה 5 שקלים, היום אנחנו אולי מרוויחים 30 שקלים לשעה אבל קונים את אותה ארוחה שמחירה עלה ל-30. ועם זאת, בפועל, הוא מסביר, נראה שערכו של זמננו עלה בעינינו והוא שווה יותר כסף. כל שעה בלי עבודה נתפסת כיקרה מתמיד. נשמע לא רציונאלי אך לא תמיד הכול רציונאלי. אולי קל יותר לזכור את עליית ערכו של הזמן ולא את זו של הכסף.
גורם נוסף המשפיע על תודעתנו העסוקה, כותב בורקמן, הוא אופי העבודה. המורכבות סובבת בעיקר סביב גבולות: בתור התחלה, המעבר ממאמץ פיזי למנטאלי מקשה עלינו להבחין מתי עלינו לעצור. אם פעם היינו מרגישים בגוף מתי הגיע הגבול, מתי תמו כוחותינו והרגליים כבר עייפות, היום עלינו לפתח כישורים אחרים לזיהוי גבולות ההתשה של המוח. ואם זה לא מספיק, גם סביבת העבודה שבעבר הייתה מציבה גבולות, היום מייצרת ומאפשרת עבודה אינסופית. "אתה לא יכול לקצור יבול לפני שהוא בשל", הוא כותב, אך נראה כי במעבר מכלכלה חקלאית לתעשייתית כמו איבדנו את משטרו ההפכפך אך התמידי של הטבע. יום העבודה לא מסתיים כשהשמש שוקעת אלא רק ברגע שנלחץ על המתג ונכבה את הפלורסנט. וגם אז הוא יכול להמשיך מהלפטופ או מהנייד.
בעבודה פיזית זה ברור, אבל מהם האיתותים בני זמננו לכך שהגיע הזמן להניח את העבודה בצד?
"אנחנו בני אנוש מוגבלים בעלי יכולות מוגבלות ואנרגיה מוגבלת המנסים לצלוח כמות אינסופית [של עבודה]", מתאר בורקמן את מצבנו בתוך הכלכלה של העולם המודרני. בכל שעה שתעבור יפקדו מיילים נוספים את תיבת הדואר, בכל יום נתעורר לעוד ועוד בקשות והזמנות והחלטות, ואם זה לא מספיק, אנחנו גם יכולים להמשיך ולטפל באינסוף המשימות הללו מכל מקום ובכל זמן ולא בהכרח יכאב לנו הגב. האם אנחנו לומדים את האיתותים המודרניים לעצירה? האם אנחנו יודעים לזהות מתי האנרגיה שלנו מתחילה להתרוקן, או שרק כאשר הראש כואב אנחנו לוקחים הפסקה? הכאב הוא דרכו המבריקה של הגוף להציב לנו גבול, אבל מי יסמן לנו כשהמחשבה התעייפה?
"תודה לך על תשומת ליבך המלאה"
"בעולם שבו מלא חוויות מעורבבות זו בזו", כותבת מאורה תומאס במגזין Harvard Business Review, "עלינו לשלוט בתשומת הלב שלנו על מנת לשלוט בחיינו". אנחנו יכולים לעבוד מהספה בבית בזמן שהילדים צופים בטלוויזיה או לצפות בילדים משחקים עם המטפלת דרך מסך המחשב שלנו במשרד. אנחנו עובדים מהחוף ומתבוננים בתמונות של חופים בזמן שאנחנו בעבודה, ולדעתה, אנחנו בעיקר יוצאים קירחים משני הצדדים.
בתוך מהפכה טכנולוגית שמאפשרת להכול להמשיך ולהתרחש, מישהו צריך לקחת את המושכות לידיים ולהציב גבולות. נראה שאף אחד לא הולך לעשות זאת עבורנו. "תודה לך על תשומת ליבך המלאה" היא כותרת כתבתו של סוניל ראג'ראמאן במגזין The Bold Italic. הוא מתאר בשטף קולח יום בחייו של מישהו. רובנו כנראה נזדהה לפחות עם חלק אחד מיומו הגדוש והסימולטני המתחיל בנסיעה במונית לשיעור יוגה. בזמן שהנהג מספר משהו על ילדיו, כוכב הסיפור מסמס לחברים ושולח עדכונים. בשיעור הוא נמצא כי זה הדבר הנכון לעשות – "אתה צריך להתחיל את היום בזן" – אבל כל השיעור הוא מגניב אצבעות לנייד ועונה על מיילים שמחכים לתגובה.
בתור לקפה הוא מעיף מבט נימוס חטוף על הבריסטה בזמן שהוא מגשש אחר דייט אופציונאלי בטינדר. הוא מנהל שיחות חולין מאולצות בזמן שהוא מחפש מסעדה לערב ומנסה בו זמנית להשתתף בישיבה ולהשלים פערים עם חברה קרובה שאירוסיה מתפרקים. הפלאפון לא מפסיק לזמזם. במהלך הדייט הוא תר אחר הדייט הבא ובסוף מניע את המפגש לסיומו בהיסח דעת, כי הוא צריך 5 שעות שינה. כמעט כאילו ארבעה ימים שונים מתרחשים במקביל ביום אחד, הוא מגיע מותש וחרד למיטה. "משהו מרגיש לא בסדר", מסיים ראג'אמאן את הסיפור. "המוח שלך משוטט ממקום למקום. אתה בוהה בנקודה בתקרה. […] הנקודה בוהה בך בחזרה. לראשונה (היום), נתת למשהו את תשומת ליבך המלאה".
"היכולת לזהות מתי תשומת הלב שלנו נגנבת או אפילו הולכת להיגנב" היא המפתח לשליטה בחיינו, כותבת תומאס. האם אנחנו מצליחים לבחור למי ומתי להקדיש אותה או שגם אנחנו, כמו גיבור הסיפור של ראמאג'אן, מיטלטלים עם כל רטט של הטלפון? בורקמן מציג מחקרים שמוכיחים כי חרדת זמן מובילה לביצועים ירודים וכי תחושת חסר באופן כללי, בין אם בזמן או בכסף, משבשת את יכולת קבלת ההחלטות. כפי שפתחנו, התחושה שאנו עסוקים מכדי לבלות זמן במחצית אהובינו או בכדי לעצור ולנוח מייצרת לחץ זמן ברוב העולם המערבי. אותו לחץ מתגלגל לחרדה הפוגעת בשיקול הדעת ובכישורי ניהול הזמן שלנו, ומוביל אותנו לקחת על עצמנו כמות מטלות שבה לא נוכל לעמוד ולתעדף כאלו המטרידות אותנו על פני אחרות חשובות יותר. וכך, מבלי להתכוון, אנחנו הופכים אפילו עסוקים וטרודים יותר מקודם, לכודים במעין לולאה זוהרת ונטולת חן בעת ובעונה אחת של "להיות עסוקים". לו רק "נחים" היה נחשב לסמל סטטוס, אולי הכול היה נראה אחרת. בינתיים, הבחירה לאיזה תואר להעניק את העדיפות נמצאת בידיים שלנו, והיא זו שתכתיב אם יהיה לנו זמן לדברים החשובים באמת.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מיתוס הפרודוקטיביות – וכיצד היכרות עם עצמנו מסייעת למיצוי אופטימלי של הזמן
ההרצאה השבועית של TED: ניהול זמן ותעדוף משימות בהשראת אלגוריתמים חכמים
הזמן 'טס' לכם ככל שאתם מתבגרים? אל דאגה, אפשר להאט אותו בדרכים פשוטות
עוד מרדיו מהות החיים:
