מה עומד מאחורי כוס הקפה שאנו שותים בבוקר? איזו אופרציה דרושה כדי שמים יצאו לנו מהברז? כשאנו מתרגלים למצב מסוים, הוא נטמע ברקע ואנו מתקשים לראות אותו. הסופר איי. ג'יי גייקובס יצא למסע גילוי של אותם דברים אלמנטריים בחיינו, במטרה להכיר עליהם תודה.
הסופר איי. ג'יי ג'ייקובס נודע בשל אורח חייו המשונה במקצת. הוא עורך על עצמו ניסויים ומדווח עליהם, סגנון כתיבה המכונה "עיתונאות גונזו". כך, למשל, ב-2007 פרסם ספר המתאר את ניסיונו לחיות אורח חיים תנכ"י במובן הכי מילולי שיש, וב-2012 התפרסם ספרו על הניסיון להגיע לשלמות גופנית. אתם ודאי כבר חשים באפכם החד שמדובר בסגנון כתיבה ייחודי ומשעשע.
הרצאתו על בימת TED לא שונה מכך. הפעם הוא מספר על המסע להכרת תודה על הדברים הקטנים בחיים, שאליו יצא בעקבות כוס קפה. ג'ייקובס מסביר כי מה שהוביל אותו לצאת לדרך היה הרהורים על טבע האדם, שמביא אותו להתמקד בחצי הכוס הריקה. הוא שאל את עצמו מדוע עלינו לחיות דרך נקודת המבט השלילית, כשכל טוב נמצא סביבנו.
לדבריו, המוח השורד שלנו מתוכנן לזהות בעיות, מכשולים, סכנות ואתגרים, ולכן אנו נולדים עם הגדרות יצרן של מיקוד בשלילי. אבל המציאות של היום מאפשרת לנו לעקוף את ההגדרה וליהנות מהחיים היומיומיים. כדי לעשות זאת, עלינו לחשוף מחדש את כל הדברים הקטנים שאנו לוקחים כמובן מאליו, כמו כוס קפה, ולומר עליהם תודה. אלא שסופר כמותו לא מסתפק בכך. כדי להוסיף עניין, ומתוך סקרנות אותנטית, יצא ג'ייקובס למסע גילוי של כל האופרציה מאחורי כוס הקפה שלו – מהבריסטה ועד לאנשים שסוללים את הכביש שעליו מובילים את הפולים. אלה הם רשמיו.
תובנות של ילד בן 10
כשהחליט שהגיע הזמן להנמיך את עוצמת החרדה, תוצאה של מיקוד בשלילי, הנהיג ג'ייקוב הרגל חדש בארוחות המשפחתיות: הודיה לאנשים שהביאו את האוכל אל שולחנו. דמיינו את הסצנה המוכרת של משפחה אמריקאית טיפוסית, שבה האב אומר ברכת תודה לפני האוכל. ההבדל היחיד הוא שג'ייקובס ניתק אותה מקונטקסט דתי והשאיר אותה כאמירה ערכית. "אני אומר, למשל, 'אני רוצה להודות לחקלאי שגידל את העגבניות האלה, ולנהג המשאית שהוביל את העגבניות לחנות, ולקופאי שהעביר אותן בקופה'".
עבור בנו בן ה-10 זה היה תלוש מדי, הברכה נותרה תלויה באוויר. אז יום אחד הוא עשה מעשה בגדי המלך החדשים ואמר: "אתה יודע אבא, האנשים האלה לא נמצאים אצלנו בבית. הם לא יכולים לשמוע אותך. אם באמת אכפת לך, אתה צריך להודות להם באופן אישי". ג'ייקובס, שחי על ניסויים מוזרים, ראה באמירה הזו את יריית הפתיחה להרפתקה הבאה שלו.
"זה נראה פשוט מאד. וכדי לפשט את זה עוד יותר, החלטתי להתמקד בפריט אחד ויחיד, פריט שאינני יכול בלעדיו: קפה הבוקר שלי", הוא מספר. "ובכן, הסתבר שזה בכלל לא פשוט". הוא חשב לתומו שהוא הולך לומר תודה לכמה אנשים שמכינים את הקפה, אבל נקלע לרשת מסועפת של גורמים שבלעדיהם לא היה יכול לשתות קפה בכל בוקר, וכך גם כל אחד מאיתנו. במשך חודשים, ומסביב לעולם, היה עליו לומר תודה ליותר מאלף אנשים שבזכותם הוא מקבל כל בוקר את המשקה האהוב. זה מתחיל – או מסתיים, אם לדייק – בבריסטה שמכין ומגיש לו את המוצר המוגמר, עובר דרך האנשים שעובדים מאחורי הקלעים כדי לבחור את פולי הקפה, ועד לנהגי המשאיות שמובילים אותם, לפועלים שסוללים את הכבישים, ליצרני האספלט והרשימה עוד מתארכת.
"התחלתי להבין שהקפה שלי, כמו דברים כה רבים בעולם, מחייב את עבודתם המשולבת של מספר מעורר תדהמה של אנשים מכל אורחות החיים. אדריכלים, ביולוגים, מעצבים, כורים, רועי עיזים, מה שתרצו". הוא מספר שכשהחל לקחת בחשבון את כל שרשרת הפעולות שדרושה כדי להכין דבר פשוט כמו כוס קפה, פתאום התגלה במלוא הדרו הטוב השגרתי והיומיומי שלא פעם עובר מתחת לרדאר שלנו. "זה אפשר לי לחשוב על מאות הדברים שמתנהלים כשורה מדי יום ביומו, ולא על שלושת או ארבעת הדברים שמשתבשים". והלא זו הייתה מטרת הניסוי – לעבור מהתמקדות בשלילי אל ראיית כל מה שחיובי.
הכרת תודה מתחילה בקשר עין פשוט
את השיעור הכללי שלמד במהלך הפרויקט מפרק ג'ייקובס לחמישה לקחים. "הראשון הוא להרים את המבט", הוא אומר, ומתכוון מילולית להרים את הראש למעלה ולהסתכל במה שנמצא ממש מולנו. זה עד כדי כך פשוט. אבל למעשה לא כזה פשוט. כשהוא אומר להרים את הראש, הוא מתכוון להרים אותו ממסך הטלפון שנמצא ביד שלנו חלק ניכר מהזמן. ג'ייקובס מספר כי התודה הראשונה שלו, לבריסטה בבית הקפה השכונתית, לימדה אותו עד כמה אנשים שקועים בענייניהם וכתוצאה מכך מחמיצים הרבה מהטוב שמקיף אותם. הוא מספר עליה: "צ'אנג היא אחת האנשים הכי עליזים שתפגשו. חייכנית גדולה, חבקנית נלהבת. אבל אפילו לצ'אנג קשה לעבוד כבריסטה […] הכי קשה לה כשאנשים בכלל לא מתייחסים אליה כאל יצור אנושי. הם רואים בה מכונה אוטומטית. הם מושיטים לה את כרטיס האשראי מבלי להרים בכלל את המבט מהטלפון". הוא מתוודה שגם הוא חטא בכך, אך בעקבות הפרויקט החליט להקדיש תשומת לב מיוחדת ליצירת קשר עין ואינטראקציה אנושית עם בני האדם שסביבו. "זה מזכיר לך שיש לך עסק עם בן-אדם עם משפחה וחלומות וגם זיכרונות מביכים מהתיכון". מעבר לכך, הרמת המבט היא גם עניין מטפורי. שקיעה בהרהורים המובילה לניתוק מהסביבה היא הרגל שקדם לסמארטפונים. הרעיון הוא להיות ער לאנשים שסביבך, בין אם יש לך עיסוקים בטלפון או סתם בתוך הראש.
"הלקח השני היה להריח את הוורדים ואת העפר ואת הדשן". מושא התודה הפעם הוא אדם שלא מעט היו שמחים להחליף איתו עבודות. אד הוא מי שאחראי על בחירת הפולים הטובים ביותר. הוא עושה זאת באמצעות טיול לכל המקומות האקזוטיים בעולם שבהם מגדלים קפה. "אז הודיתי לאד", אומר ג'ייקובס, "ובתמורה אד לימד אותי איך לטעום קפה כמו מקצוען. וזה חתיכת טקס. אתה לוקח את הכף וטובל בקפה, לוגם לגימה גדולה ורעשנית. רעש מגוחך כמעט ברמה של סרט מצויר. וזה כי אתה רוצה לרסס את הקפה בכל חלל הפה. יש בלוטות טעם בחלק הפנימי של הלחיים, בחך, וצריך להגיע אל כולן". ובזמן שהמקצוען הצליח לאתר עקבות של מגוון טעמים – תפוח, דבש וסירופ מייפל – ג'ייקובס טעם ואמר: "אני מזהה… קפה. זה טועם כמו קפה". אבל יש לו גם מסר רציני. הזמן והריכוז שאד משקיע בטעימת הקפה הוא דרך בדוקה ליהנות מאוכל. במהלך היום העמוס שלנו לפעמים אנו כה לחוצים, עד שאנו בולעים חתיכות לעוסות למחצה, כמו זאבים טלואים שמנסים להספיק לאכול כמה שיותר לפני שיגיעו הצבועים.
סביר להניח שרובנו לא נהנים מהאוכל בצורה הזו. בעקבות המפגש עם אד החליט ג'ייקובס לקחת את חמש השניות שדרושות לטעימת הקפה, "לחשוב על המרקם, על החמיצות ועל המתיקות", ואף הרחיב זאת למאכלים נוספים. "והרעיון של התענגות על החוויה חשוב מאד להכרת התודה. הפסיכולוגים אומרים שבהכרת תודה עוצרים את הרגע ומאריכים אותו ככל האפשר. מאיטים את הזמן, כדי שהחיים לא יחלפו בטשטוש אחד גדול".
לא חייבים לארוז מזוודות, השינוי הוא בדרך שאנו חושבים
לקח שלישי הוא "למצוא את יצירות המופת שמסתתרות בכל מקום". העולם שסביבנו מכיל יותר גאונות משאנו מסוגלים לתפוס, שלא לומר לעבד ולהעריך. אם היינו עוצרים כל רגע לחשוב על דברים כמו המטוס שחולף בשמיים מעלינו, המחשב שעליו אנחנו עובדים, העצים, העיר, מזג האוויר – לא היינו מסוגלים לתפקד. בין אם זה מהטבע או מעשה ידי אדם, בכל מקום אפשר למצוא פלא אינסופי. וזו בדיוק הסיבה שבעטיה אנחנו כלל לא מקדישים לכך מחשבה. כדי להשיג קצת איזון של הכרת תודה ליצירות המופת, ג'ייקובס מציע לחפש אותן במקומות בלתי שגרתיים. האדם הממוצע ממילא לא יכול להעריך עד תום את פלאי המטוס או מערכת האקלים, כיוון שדרושות שנות למידה מרובות כדי להבין אותם. אבל מה עם הכרת תודה על דבר פשוט, לכאורה, כמו מכסה של כוס קפה?
"אחת השיחות האהובות שהיו לי השנה הייתה עם האיש שהמציא את מכסה כוס הקפה שלי – ועד לאותו רגע, הקדשתי בערך אפס מחשבה למכסים של כוסות קפה", מספר ג'ייקובס. הוא מסביר שהתחוור לו הפער כשגילה איזה מאמץ הושקע בתכנון המכסה, לעומת ביטול הדעת שבו הוא, ורובנו, מתייחסים למכסה. "הוא אומר שמכסה גרוע יכול להרוס את הקפה. שהוא עלול לחסום את הארומה, שחשובה כל-כך לחוויה […] אז הוא עיצב את המכסה כך שיש לו משושה הפוך שאפשר להכניס לתוכו את האף כדי לקבל את מירב הארומה". אנו מוקפים בדברים זניחים לכאורה, שמאחוריהם הושקעו שנים של מחשבה, ליטוש וניסיון מצטבר. בלוח המחוונים שלנו, למשל, ליד נורית הדלק יש חץ קטן שמזכיר לנו באיזה צד מכסה הדלק, כדי שנוכל להיכנס לתדלק בצורה הנוחה ביותר. מצד שני, אם פספסנו את הצד הנוח, הצינור בתחנת הדלק נמשך החוצה ויכול להגיע גם לצידו השני של הרכב. יצירות מופת כאלה נמצאות בכל מקום, אבל צריך לעבוד על כניסה למוד הכרת תודה כדי לחפש אותן.
לקח רביעי הוא: "זייפו את זה עד שתרגישו את זה". כפי שהסביר בתחילה, אנחנו ממוקדים בשלילי באופן טבעי, כך שהמעבר להכרת תודה כרוך במאמץ. "בכל בוקר הייתי מתעורר במצב ברירת המחדל שלי, נרגנות, אבל הייתי כופה על עצמי לכתוב הודעת תודה ועוד אחת, ועוד אחת. וגיליתי שאם אתה מתנהג כאילו שאתה אסיר תודה, מתישהו אתה נעשה באמת אסיר תודה". ולבסוף, הלקח החמישי הוא פרפרזה על התיאוריה 6 דרגות של הפרדה, הגורסת כי בין כל שני אנשים בעולם יש שרשרת של לא יותר מחמישה אנשים שיכולים לקשר ביניהם. "כל מקום, כל תחנה של נתיב הכרת התודה הזה הוליד עוד 100 אנשים שלהם יכולתי להודות". כשהודה לחקלאים בקולומביה הם אמרו לו שצריך להודות גם למי שבנה את מכונות הקילוף בברזיל, ולמי שאחראי על הרכבים החקלאיים שלהם שיוצרו בארה"ב וכך הלאה. "בסוף זה חלחל שלא דרוש כפר כדי ליצור כוס קפה, אלא העולם כולו".
ג'ייקובס טוען שהמסע היה משמעותי, אבל הוא לא העיקר. "מדובר יותר בגישה", הוא טוען, "במודעות לכל האלפים שמעורבים בכל דבר קטן שאנו עושים. זכרו שבאיזה מפעל יש מישהו שייצר את הבד של המושבים שעליהם אתם יושבים; שמישהו נכנס למכרה והשיג את הנחושת שבמיקרופון הזה כדי לאפשר לו לומר תודה אחרונה, התודה לכם". אנחנו שוקעים בהרהורים על משהו בכל מקרה, אז מדי פעם אפשר להשחיל בלו"ז איזה מסע של הכרת תודה בעקבות הדברים הפשוטים שסביבנו. ואז, כשמדי פעם באמת תיקרה בדרכנו הזדמנות להודות למישהו, יהיה הרבה יותר קל לא לפספס אותה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מקרב לב – בחזרה לאומנות הנשכחת של מכתבי תודה
ירידה לצורך עלייה – ככול שנוח לנו יותר, כך נדרש מאמץ גדול יותר בכדי לחוש נוחות
אמנות רכישת הידע - מה אפשר למצוא כשמביטים בעולם מגובה פני האדמה
עוד מרדיו מהות החיים:
