מחמאות ושבחים הם לא החשוד-מספר-אחת בגורמים לתסכול, אבל מסתבר שכשהם באים מוקדם מדי ובעוצמה חזקה מדי, הם עשויים לייצר ציפייה בלתי ניתנת להשגה, שסופה אכזבה. האם הציפיות שלנו הן באמת שלנו או של הורינו? האם הן בריאות לנו או שכדאי להשתחרר מהן?
רבות הדרכים לחיות. יש שיגידו שההווה הוא מה שחשוב – היה בו ושחרר את עצמך מציפיות לגבי העתיד או מחרטות לגבי העבר. כל עוד תישאר שלם עימו ייטב לך, מכיוון שאין שום מקום אליו אתה 'אמור' להגיע. יש שיגידו שדווקא היערכות קדימה היא המפתח לחיים טובים – חיזוי התסריטים האפשריים מפחית מתח, ומיקוד תשומת הלב ביעד שאליו אנחנו שואפים מעודד את הגעתנו ושולח אותנו בטוחים קדימה אל העתיד.
האם דרך אחת נכונה יותר מהשנייה? לאו דווקא. ואולם בהחלט ייתכן שהיא נכונה יותר עבור אדם או רגע מסוים. ציפיות מעסיקות רבים ובאופקים שונים של החיים. "ישנם אנשים הסובלים ממחסור בציפיות בריאות", כותב הפסיכותרפיסט מל שוורץ במגזין Psychology Today, "ובשל כך מגבילים את הפוטנציאל שלהם. אחרים מציבים לעצמם ציפיות בלתי ניתנות להשגה ועל ידי כך מבטיחים לעצמם תסכול ואומללות".
ומה אם אנחנו מתוסכלים מציפיות בלתי ניתנות להשגה אבל לא אנחנו אלו שהציבו אותן? מה אם מתוך המון רצון טוב, פרגון ואהבה, היו אלו ההורים שלנו? בסרטון של The School of Life מספר הפילוסוף אלן דה בוטון על תופעה שנקראת "ילד הזהב". אותו ילד שמהרגע שבו נולד יועד לגדולות; עוד לא הגיע לגובה הכיסא וכבר אובחן כדמות ששמה יחצה יבשות ויהדהד לאורך מאות שנים, מסביר דה בוטון. לדברי הוריו הוא יפה תואר, אינטליגנטי ומוכשר בצורה יוצאת דופן והוא הולך לשנות את העולם. "על פני השטח", הוא ממשיך, "זה עשוי להיראות ככביש סלול אל עבר ביטחון עצמי עצום". אך, הוא מסתייג, אותן ציפיות גבוהות מהילד עשויות לחבור לציפיות גבוהות ממציאות חייו. וזו, בתורה, כמותו או בניגוד אליו, לא בהכרח תעשה את מירב המאמצים לעמוד בהן.
ישנה הטיה קוגניטיבית המוכרת בתחום הפסיכולוגיה שנקראת, בתרגום חופשי, הטיית היופי. זו הנטייה לייחס לאדם יפה תכונות אופי חיוביות נוספות. כלומר, אם הוא נראה טוב הוא גם בטח מצליח, אינטליגנטי ונחמד. ייתכן שמשהו דומה מתרחש בתפיסת מציאות חייו המוזהבת של הצעיר המוזהב. בין אם היא נאמרת במפורש על ידי ההורים או לא, יש משהו בהוויה המדוברת שיוצר רושם שאותו כוכב אינו נועד למציאות האפורה היומיומית שעימה מתמודדים שאר האנשים בחייהם הממוצעים. ואולם, מוכשר ככל שיהיה אותו ילד, זו אינה ציפייה ריאלית.
מהן ציפיות בריאות?
מתחת לפני השטח, ממשיך דה בוטון, התמונה הצבעונית והזוהרת של עתיד הפעוט עלולה באופן פרדוקסלי לייצר תחושת ריקנות ואי-מסוגלות. אמירות כגון "המלאך הקטן שלי, אתה הולך להיות כוכב!" או "מי הכי חכם בעולם והולך לעשות אותי גאה?" נשמעות מלאות באמונה, במוטיבציה ובאהבה אך אם אינן ריאליות (בכלל או בינתיים), הילד עשוי לגדול בתחושת תרמית. בתחושה שהוא הונאה גדולה וכל רגע מישהו עלול להסיר את המסכה מפניו ולגלות שהוא סתם אדם כמו כולם. והאם זה באמת כל כך נורא?
כתגובה לאמירה המוכרת "ציפיות הן מקור לאכזבות", כותב פרופסור לפסיכולוגיה ג'ון ג'ונסון במאמר אחר ב-Psychology today כי "ציפיות שאינן ריאליות הן מקור מובטח להתמרמרות". אלו לא הציפיות, כך הוא מסביר, שטובות או אינן טובות, אלא השימוש בהן. הציפייה לחיות חיים יוצאי דופן אינה לא טובה, השאלה היא עבור מי ומתוך מה היא נובעת. אם לחזור לאמירתו של שוורץ, אנחנו בעצם מבקשים להבין האם הציפייה בריאה או לא.
כנקודת פתיחה טובה להבחנה בין ציפייה בריאה לאחרת, מסביר שוורץ, אנחנו יכולים "לשאול את עצמנו האם הציפיות שלנו – או היעדר הציפיות – (מהחיים או מעצמנו) מקדמות את החוויה היומיומית שלנו? האם הן מסייעות להתפתחות האישית שלנו, או שהן מעגנות תחושות כמו דכדוך ותקיעות בחיינו?" אם הציפייה לחיים בלתי שגרתיים מקדמת אותנו אל עבר אותה מציאות, מה טוב. אך אם היא משאירה אותנו מאוכזבים ולא מרוצים, אולי כדאי להטיל בה רגע ספק ולבחון את נוכחותה בתודעתנו.
אם לשלב את דבריו של שוורץ עם אלו של דה בוטון, נשיאת ציפיות לא בריאות על כתפינו נוטה להתנקז לרגע של שבירה ובלבול. אותו ילד מוזהב לא מצליח לנער מעליו את תחושת הייחודיות, אך עם זאת גם אינו מצליח להזדהות עימה. הוא מתקשה למצוא את אותו זוהר בעצמו או בחייו ושרוי בקונפליקט פנימי תמידי. בתחושה שהוא אינו מספיק טוב כפי שהבטיחו לו ולסביבה. לא הוא ולא חייו הנורמטיביים, נעימים ונוחים ככל שיהיו.
חיים טובים דיים
הכמיהה של אותו ילד, מסביר דה בוטון, היא לא להוביל מהפכות או לשנות את העולם, אלא שיקבלו ויאהבו אותו בעבור מי שהוא; שהטעויות והחולשות שלו יקבלו הכרה ומחילה ולא יוכחשו או יטואטאו מתחת לשטיח על מנת לשמר תדמית זוהרת.
החדשות הטובות הן שרגע השבירה הוא רגע חיובי בתסריט. אתם מוזמנים לבחון בעצמכם אם האמירה הזו יוצרת ציפייה בריאה או לא עבורכם: "העתיד הזהוב, כך מתברר, לא הולך להפוך למציאות, אך פרס גדול יותר מחכה לנו ברגע השבירה", מסביר דה בוטון. תחושת השחרור מציפיות שלאורך כל השנים לא היו ריאליות, היא היא הפרס האמיתי בסיפור שלנו – וגולת הכותרת היא ההבנה שהחיים אינם צריכים להיות זוהרים ויוצאי דופן על מנת להיות בעלי ערך.
זה אמנם מגיע עטוף באכזבה, אבל לפעמים דרוש שברון לב קטן בשביל להתקדם הלאה. רגע לעצור ולבחון האם הציפיות שיש לנו מעצמנו או מחיינו הן אותנטיות? האם הן תואמות את סל הערכים שלנו? האם הן משרתות אותנו בדרך לחיים טובים כפי שאנחנו מגדירים אותם? יכול להיות שעבור ההורים שלנו 'חיים טובים' מוגדרים כמלאים בתהילה והצלחות המתועדות במסגרות על הקיר, אבל עבורנו, משמעותם נוחות ומשפחתיות. או להיפך.
אם אתם מזדהים עם ילד הזהב, דה בוטון מציע לחתור לעבר חיים 'מספיק טובים'. מימוש ערכים יכול להתקיים במספר רמות, כמו דרגות קושי במשחק מחשב. אם שינוי חברתי הוא נר לרגליכם, אפשר לבטא אותו בהנהגת מהפכה חברתית ואפשר גם לבטא אותו בלהיות שכנים וקולגות טובים ואדיבים. וזה ראוי להערכה לא פחות. רק אחרת. ההבנה שהחיים שלנו הם מספיק טובים כפי שהם, למרות שאין לה קשר לציפיות האדירות שנשאנו על כתפינו רוב החיים, היא שהולכת להיות ההישג הפנומנאלי האמיתי שלנו. היא הנקודה שבה נתחיל לממש את הפוטנציאל שלנו במקום לכעוס עליו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד הציפיות שאנו מפתחים לגבי העולם משנות את תפיסת המציאות שלנו
ההבדל בין מציאות לדמיון הוא בסך הכול המקום שבו אנו מציירים למוח את הגבול
ההרצאה השבועית של TED: כיצד אנו מודדים עצמנו בתור הורים – ומה זה גורם לנו
עוד מרדיו מהות החיים:
