עיניים בוחנות מוציאות אותנו מריכוז. לא משנה כמה מתורגלים אנחנו בפעולה מסוימת, הידיעה שמישהו עומד ובודק אותנו מורידה משמעותית את איכות הביצוע. סיאן ליאה ביילוק, ד"ר למדעי הקוגניציה, מסבירה על בימת TED מדוע זה קורה ומה אפשר לעשות כדי להתמודד עם התופעה.
יש פעולות שכל כך שגורות ומתורגלות אצלנו, עד שהמוח עושה אותן כבר במצב אוטומט. כך, למשל, אנחנו לא צריכים להשקיע מחשבה מחודשת בכל פעם שאנו שורכים את הנעליים או מכינים חביתה. זה תופס גם למשימות מורכבות וייחודיות יותר עבורנו, כמו הדרך המיוחדת שמצאנו לפתוח את הדלת הבעייתית, שדורשת פעולה סימולטנית של הרמה בדיוק לגובה מסוים, דחיפה בדיוק בלחץ מסוים וסיבוב המפתח. אבל כולנו יודעים שכשמישהו יעמוד שם לצידנו כדי לראות איך עושים את זה, בדיוק אז השיטה תיכשל.
אנו מכירים את זה גם ממקומות נוספים. החיקוי שלנו אף לא מוצלח כשאנו מתבקשים לעשות אותו בהזמנה מיוחדת, שיעורי הנהיגה שלנו היו בפערי איכות של שמיים וארץ מהטסט, היכולת הוורבלית הקולחת שלנו עולה לאין שיעור על הגמגום הנבוך בראיונות עבודה וכך הלאה. ד"ר סיאן ליאה ביילוק הקדישה את הקריירה שלה לחקר העניין. מה גורם לנו לקפוא תחת לחץ, בפרט כזה שנובע מעיניים בוחנות? מדוע אנו נכשלים גם בפעולות האוטומטיות?
לדבריה, שורש העניין הוא באמת באוטומטיות של הפעולות. במקרים רבים מסבירים לנו אנשי מקצוע שכדי לבצע התקדמות ולהגביר את האיכות, עלינו לצאת מהאוטומט ולחקור מרחבים חדשים. אולם ביילוק טוענת כי זה אחד המקרים שבהם יציאה מהאוטומט דווקא עובדת לרעתנו. היא מסבירה מה קורה במוח בזמן שאחרים מביטים בנו וכיצד להמשיך לתפקד ברמה גבוהה גם כשאנו תחת זכוכית מגדלת.
עיניים בוחנות משתקות את נתיבי התעבורה הנוירולוגיים
כמו כולנו, גם ביילוק חוותה קיפאון תחת עיניים בוחנות. היה זה בתיכון, היא מספרת, כאשר שיחקה כשוערת בקבוצת כדורגל וגילתה שמאמן הנבחרת הלאומית בא לעשות סקאוטינג. למעשה, היא נזכרת, הוא עמד ממש מאחוריה, "וזה היה הרגע שבו הכול השתנה. תוך שניות, עברתי מהמשחק הכי טוב שלי למשחק הכי גרוע שלי. רק הידיעה שאני נבחנת כרגע, שינתה את רמת התפקוד שלי". הקבוצה ספגה שער והפסידה, ומאמן הנבחרת כמובן הלך כלעומת שבא.
האירוע הזה קטע את קריירת הכדורגל של ביילוק, אבל במובן מסוים שימש קרש קפיצה לקריירה שלה כחוקרת, שכן הטראומה הובילה אותה להתחקות אחר הסיבות לכשל תחת לחץ של עיניים בוחנות. לחץ כשלעצמו אינו חיובי או שלילי באופן מובהק. מינון נמוך יכול להשאיר אותנו שאננים, מינון בינוני – לחדד אותנו, ומינון מופרז – לשתק. אז מה בשהייה תחת זכוכית מגדלת דוחף את הלחץ דווקא לכיוון המשתק? "אין זה מפתיע לשמוע שבמצבי לחץ אנחנו מתחילים לחשוש. אנחנו דואגים מהמצב, מהתוצאות, מה אחרים יחשבו עלינו", אומרת ביילוק, "אבל מה שמפתיע זה שלעיתים קרובות אנחנו אלה שמכשילים את עצמנו בדיוק בגלל שהחששות שלנו גורמים לנו להתרכז יותר מדי".
ריכוז נשמע כמו הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לנו תחת לחץ. למעשה, ריכוז גבוה הוא בדיוק המאפיין של ה'סוויט ספוט' בלחץ. הוא זה שמאפשר לנו להיות ערניים וממוקדים במשימה. אבל, מסתבר, גם ריכוז יכול לבוא במנת יתר. "כשאנחנו מוטרדים מלהיראות הכי טוב שאפשר, פעמים רבות אנחנו מנסים לשלוט בהיבטים של מה שאנחנו עושים, שעדיף שייעשו באופן אוטומטי, בצורה לא מודעת. וכתוצאה, אנחנו מפשלים". מודעות, במקרה הנדיר הזה, לא משחקת לטובתנו. היא עוקפת מנגנונים נוירולוגיים קיימים שכבר מתפקדים ביעילות גבוהה, ודורשת מאיתנו כמו ללמוד מחדש את הפעולות.
הדבר דומה לעיר סואנת שיום אחד ייסגרו בה כל הכבישים המהירים והאנשים יצטרכו למצוא דרכים חלופיות כמו הליכה ברגל. לצעידה אמנם יש יתרונות רבים: האנשים ילמדו להכיר אזורים בעיר שלא ראו, יגלו פרטים חדשים וכן הלאה. אבל אם, נניח, אתם צריכים להגיע לבית החולים כדי להיות בלידה של בנכם, זה לא בדיוק זמן טוב עבורכם להתחיל לשוטט. אתם רוצים להגיע לחדר הלידה בדרך המהירה והבטוחה ביותר.
שלוש דרכים להפסיק להיטפל לפרטים הקטנים
כשיש עלינו עין בוחנת אנחנו שואפים שהכול יהיה מושלם. לכן המוח מבצע בעל כורחו הערכה של כל היבט מינורי בעצמנו: האם החולצה שלנו ישרה? האם המילה שאמרנו עכשיו הייתה מושלמת לתיאור המצב? מה סדר הפעולות הנכון בריקוד הזה? כמה כוח עלינו להפעיל כשאנו מנסים להרים-לדחוף-לסובב את המפתח? במקביל, אנחנו ערים מאוד לתגובות האדם שצופה בנו. מה המשמעות של זיע הגבה? האם מה שנמרח לו על הפנים היה חיוך או סימן למבוכה? מה הוא יחשוב עלינו אם ניכשל? במצב כזה, מסבירה ביילוק, אנחנו נידונים מראש לכישלון. "לנו כבני אדם יש יכולת להיות בקשב לכמות מוגבלת של דברים במקביל". הניסיון שלנו להעריך את כל הדברים הללו, לנהל אותם ולשלוט בהם, הוא חסר סיכוי.
האוטומט אמור לפתור את המוח המודע מחלק מהמשימות, אבל עיניים בוחנות דוחפות אותנו להיפר מודעות שמנטרלת את קיצורי הדרך הקוגניטיביים. ביילוק הראתה כיצד זה קורה בניסוי מבוקר, שבו כדורגלנים התבקשו לשים לב לצד שבו כף הרגל באה במגע עם הכדור בזמן ריצה. באופן שגרתי אין סיכוי שהיו מקדישים לכך מחשבה. זה בדיוק מה שהופך פעולה לאוטומטית, וספורטאים למהירים, מוצלחים ומוכשרים. התוצאות הראו ירידה דרמטית בביצועים, הן במהירות והן באיכות.
"אז מה אנחנו יכולים לעשות?" שואלת ביילוק, "בידיעה שיש לנו תשומת לב עודפת, כיצד נוכל לוודא שאנחנו מתפקדים באופן הטוב ביותר?" לדבריה, הסוד טמון ביכולת שלנו לתמרן את פעולתו של האזור במוח האחראי על ניהול קשב – קליפת המוח הקדם מצחית. היא מציע דרכים "לשחרר אותו" מהמצב של היפר-מודעות. "משהו פשוט כמו לשיר שיר, או לשים לב לזרת ברגל, כמו שמספרים על שחקן הגולף ג'ק ניקלאוס, יכול לעזור להסיח את דעתנו מאותם פרטים טורדניים".
במקביל, "אימונים תחת אותם מצבים שבהם נתבקש לתפקד – סגירת הפער שבין האימון והתחרות – יכולים לעזור לנו להתרגל להרגשה הזו שכל העיניים מופנות אלינו. הדבר נכון גם מחוץ למגרש, בין אם מדובר בהתכוננות למבחן או בהכנת הרצאה גדולה". הרעיון הוא להכיל את המצב של עיניים בוחנות, ולחץ בכלל, בתוך מסגרת האוטומט. במועדוני כדורגל גדולים, אם נישאר עם הדוגמה שלה, השחקנים צריכים להתייצב מדי שבוע מול עשרות אלפי עיניים בוחנות שעוקבות אחר כל פעולה קטנה שלהם ומגיבות באופן מידי, ותסמכו על הצופים שיש להם דרכים מאוד ברורות להביע את דעתם, לטוב ולרע. לכן, פעמים רבות שחקנים צעירים ומאוד איכותיים עושים טעויות שנראות שטותיות. הם לא רגילים לזה, לעומת הוותיקים שקהל האוהדים כבר כלול באוטומט שלהם.
הדרך השלישית להתמודדות היא כתיבה. ביילוק מסבירה: "מחקרים מראים שכתיבת המחשבות והחששות שלך לפני אירוע מלחיץ יכולה לסייע בהורדתם מהמוח – וכך יפחתו הסיכויים שהם יצוצו ברגע עצמו. זה כמו שאתם מתעוררים באמצע הלילה ואתם ממש מוטרדים בחששות על מה שאתם צריכים לעשות למחרת, אתם מנסים לחשוב על כל מה שעליכם להספיק, ואתם כותבים את זה ואז אתם חוזרים לישון. כתיבת יומן, או רישום של המחשבות האלה על הנייר, מוריד את הסיכוי שהם יצוצו ויסיחו את דעתכם ברגע עצמו. התוצאה הסופית היא שאתם יכולים לתפקד בצורה הטובה ביותר ברגע החשוב ביותר".
על חצי אוטומט – ניהול קשב מתמצת את רשימת המטלות של המוח
הדרכים הללו, מסבירה ביילוק, מסייעות לנו במקרים שבהם אנחנו יוצרים מכשול לעצמנו. אך לדבריה אנחנו לא האחראים היחידים ללחץ. "לסביבה שלנו יש השפעה עלינו – האם ניתקע או נשגשג. ההורים שלנו, המורים, המאמנים, המנהלים, כולם משפיעים על אם נוכל להציג את עצמנו באור הטוב ביותר כאשר זה באמת חשוב". היא משתמשת בדוגמה של חרדה ממתמטיקה כדי להראות את האפקט. לדבריה, מחקרים גילו כי הפחד מעיסוק במתמטיקה הוא מידבק – כשהורים ומורים אינם בטוחים ביכולות שלהם, הילדים מפתחים רתיעה גם הם. במקרים רבים אנשים מגיעים למצב שכל עיסוק במתמטיקה, אפילו ללא אלמנט של בחינה, מפעיל במוח שלהם את מנגנון הכאב. המשמעות היא שגם לנו כאינדיבידואלים המרכיבים את הסביבה יש השפעה על מידת הלחץ של הקרובים אלינו. "צוות המחקר שלי ואני הראינו שכשאנחנו עוזרים להורים לעשות פעילויות מתמטיות כיפיות עם הילדים שלהם – במקום, נגיד, רק לקרוא להם סיפור שלפני השינה, הם עושים מתמטיקה לפני השינה, כלומר בעיות סיפוריות כיפיות שאפשר לעשות עם הילדים בלילה – לא רק שהגישה של הילדים לגבי מתמטיקה השתפרה, אלא גם התפקוד המתמטי שלהם במהלך שנת הלימודים".
בין אם אלו עיניים בוחנות או עיניים חוששות, מה שאנו קוראים מהסביבה משפיע על צורת התפקוד שלנו. מנגנון העיניים הבוחנות מדגיש במשנה תוקף את הצורך שלנו לפתח ביטחון ואמונה בעצמנו וביכולות שלנו. זה דורש מאיתנו לעשות את הדרך הארוכה של אימון ותרגול בתנאים משתנים. אבל בסוף, זה מה שיוצר את קיצורי הדרך הקריטיים כל כך לשמירת המוח שלנו פנוי עבור רשימת משימות מתומצתת ומדויקת, במקום ללמוד מחדש את מה שהוא כבר יודע.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
יש מקרה שבו דווקא כן כדאי להרהר בדאגות העבר – מתי וכיצד לעשות זאת?
מתח יכול לדחוף אותנו קדימה או לגרום לקיפאון – פסיכולוגים מסבירים כיצד לשלוט בהשפעתו
בכוחנו לכבות את תגובת הלחץ על ידי שימוש בחלק ספציפי של המוח – נוירולוגים מסבירים כיצד
עוד מרדיו מהות החיים:
יחזקאל משה ושרון זליקובסקי מגישים שעתיים ברוח החשיבה ההכרתית
