טנגו עם הנורמות – מה אפשר ללמוד על עצמנו דרך נקודת המבט של קווין?

האם אפשר להיות גם שונה וגם שייך? ואם לא, מה תעדיפו? שאלות מעוררות השראה עולות מתוך הבחירות שעשו חברי להקת קווין בהנהגתו מלאת הביטחון של פרדי מרקורי. מה היה שם שאפשר ללהקה עם אופי חריג בנוף התקופה לסחוף את ההמונים?

"הקונספט מאחורי קווין (מלכה) הוא להיות להקה מלכותית ומפוארת. הגלאם (זוהר) הוא חלק ממי שאנחנו וחשוב לנו להישאר גנדרנים. אנחנו רוצים לטלטל את הצופים ולהדהים אותם באופן מקומם. אנחנו לא רוצים שאנשים יעצרו לחשוב אם הם אוהבים אותנו או לא, אלא לייצר אצלם דעה מהרגע הראשון", כך מספר פרדי מרקורי, סולן להקת קווין והוגה השם והאג'נדה, בריאיון לעיתון הבריטי Melody Maker ב-1973. וכך היה.

מטלטלת וזוהרת, הפכה להקת קווין לאבן דרך תרבותית ואומנותית, כשהיא מגדירה מחדש את גבולות הגזרה של הבמה המוזיקלית. מה הולך עם מה? מה מקובל ומה לא? דבר לא היווה מגבלה עבור מרקורי שבמצח נחושה – ואוברולים שאין שניים להם – הוביל את הסגנון הבימתי של הקבוצה. עם A night at the opera, אלבום שהוגדר כפלטינה משולש בארצות הברית ונכנס לרשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין ה-Rolling stone האמריקאי, ושלושה אלבומי זהב נוספים; עם שירים כמו Bohemian Rhapsody, שזינקו לראש טבלאות המצעדים הבריטיות ולעשירייה הפותחת של המצעד בארצות הברית; ועם אצטדיונים גדושים במאות אלפי אנשים, אין ספק שעל אף או בזכות – על זה נתהה בהמשך – החריגות שאפיינה אותה, התבססה הלהקה כקונצנזוס.

כפי שהתכוון הסולן, מי שלא נחשף עד כה לצילומי התלבושות הססגוניות והתיאטרליות של מרקורי לא יודע גנדרנות מהי. אפילו מגזין ה Vogue תיאר אותו כ"מקור השראה בלתי ייאמן לעולם עיצוב האופנה". אתם יותר ממוזמנים להציץ. אושיות תרבותיות הרבה פחות פרובוקטיביות מקבלות היום מבטים נרתעים. ועדיין, אותם אנשים עשויים לשלוף מתא הכפפות של הרכב שלושה דיסקים של הלהקה בלי היסוס ולדקלם את המילים. מה היה שם שאפשר את החיבור הלא מובן מאליו הזה? כיצד סחפה קווין את ההמונים למרות האופי האזוטרי שלא רק שלא הצניעו, אלא החצינו בכל הכוח?

ספיישל פרדי מרקורי ברדיו מהות החיים.

פשוט אחרים, בכל מובן אפשרי

אולי היה זה הרקע הרב-תרבותי שממנו הגיע מרקורי שנולד בזנזיבר למשפחה ממוצא הודי-פרסי, העביר את ילדותו בהודו והתבגר בלונדון, ואולי החיבור שנוצר בין עולמות התוכן המגוונים שהביאו ארבעת חברי הלהקה, מאסטרופיזיקה ועד לרפואת שיניים. כך או אחרת, חברי להקת קווין היו יזמים מוזיקליים פורצי דרך. סגנון החשיבה שלהם היה ייחודי ואפילו רדיקלי: ממחוות כמו השלכת פרחים אל הקהל בסוף הופעה והכללת רעם שהוקלט לאחד השירים ברשימת התודות של הדיסק, ועד עיצוב סמל הלהקה על פי חוקי ההרלדיקה (אומנות שלטי האצולה) ושכפול קולות חברי הלהקה לכדי יצירת מקהלת גוספל מדומה של 100 זמרים.

חברי להקת קווין לא היו האומנים היחידים שחוויית הצופים הייתה חשובה להם, זה נכון, אבל עבורם היא שימשה מגדלור בחשיכה. קהל הצופים היה נוכח בהווייתם כמעט כמו חבר להקה נוסף. על ידי שירים כמו We are the champions או Radio Ga Ga שנכתבו בגוף ראשון-רבים ובוצעו תוך דיאלוג עם הקהל, הם אפשרו לו לשיר עם הלהקה כאילו הוא חלק ממנה, כאילו המילים הם שלו, בוקעות מפיו ומליבו. הקונספט הלך צעד אחד קדימה בשיר We will rock you, שעל פי הסרט רפסודיה בוהמית שיצא לא מזמן, נולד מתוך הרצון לתת לקהל לא רק לשיר, אלא גם לנגן עם חברי הלהקה. ובלי שיצטרכו להביא כלי נגינה מהבית.

הביצוע הטוב ביותר לשיתוף הפעולה המדובר עם הקהל היה במופע הצדקה המיתולוגיLive Aid  למען נפגעי הרעב באתיופיה, שנערך ב-1985 במספר מוקדים בעולם. מאות אלפי אנשים עמדו יחד ותופפו על רגליהם בקצב אחיד, שרים עם הלהקה את מילות השיר בגאווה. צמרמורת מובטחת. המופע הורכב מגדולי האומנים של התקופה, ביניהם אלטון ג'ון, דיוויד בואי, טינה טרנר, מדונה, בוב דילן, ואחרים. ועם זאת, דווקא הופעתם של קווין באירוע הוכתרה על ידי ה-BBC הטובה ביותר בכל הזמנים.

ההופעה שהוגדרה הטובה ביותר בכל הזמנים.

הצורך להיות גם חריג וגם שייך

לצד ביצועים פנומנאליים והצלחות מספריות, קווין ספגה תמיד גם ביקורות קשות על היותה חריגה ופרובוקטיבית. מצד אחד, הפרגון המהלל של Vogue על מלבושיו הנשיים, החושפניים ומלאי ההבעה של מרקורי ומצד שני, הקליפ הגנוז שצילמו חברי הלהקה לשיר I want to break free, שבו הם לבושים בבגדי נשים ושרים על חופש ועצמאות, שבשל ביקורות קשות מצד ארצות הברית על כך שאינו ראוי לצפייה על ידי הנוער, נגנז מהטלוויזיה האמריקאית. מצד אחד, האלבום A night at the opera, ששילב רוק מודרני עם אופרה, מוזיקה קלאסית, רוק כבד ונגיעות קאנטרי זכה כאמור למעמד של כבוד. ומצד שני, האלבום Jazz ששילב דיסקו, פאנק, מטאל, רוק כבד ונגיעות ג'אז, זכה לביקורות קשות מאותו מגזין ה-Rolling stone ששיבח אותם בעבר, על כך שחברי הלהקה כלל לא יודעים לנגן מוזיקת ג'אז, או רוק אנד רול, ועל כך שהם בזים לקהל ועושים מה שבא להם מבלי להתחשב במה ראוי או לא.

קווין, שביקשה להשתחרר ממוסכמות במגוון אופקים, כל הזמן כמו נעה צעד אחד לאחור ושניים לפנים. מותחת את הגבול, נהדפת על ידי טלטלת הנורמה ואז בדרך פלא, כאילו איזה תהליך התרככות וקבלה מונע מאחורי הקלעים – ולא של האומנים הפעם, אלא זה של הקהל – מתקדמת קדימה עם ההמונים. בשונה מהמציאות היומיומית, שבה הבלתי שגרתי לרוב נשאר בחוץ ומתקשה להשתלב, בטח שלא להנהיג, במקרה הזה הבלתי שגרתי תופס, ובגדול. האם זה מטיל צל של ספק על היות השגרתי 'שגרתי'? כלומר, אם החוקיות החברתית תקפה בכל מצב, נשאר לתהות האם ההמון באמת היווה נורמה לעומת הלהקה ה'חריגה' או שמא גם הוא, באופן כלשהו, היה ועודנו 'חריג' בעצמו?

בסרט רפסודיה בוהמית ניכרת תחושת החיבוק ההדדית. כאילו לא ברור מי פה שב הביתה – הלהקה או הקהל. "אנחנו החריגים שלא שייכים", מסביר מרקורי באחת הסצנות למפיק מה מייחד את קווין משאר הלהקות, "ואנחנו מנגנים עבור כל שאר החריגים, עבור הדחויים שעומדים בקצה החדר ומרגישים שאינם שייכים. אנחנו שייכים אליהם". לאור האהדה הגורפת ללהקה מתעוררת השאלה האם בכל אחד ואחת מאיתנו ישנה מידת מה של חריגות המקבלת באהבה את זו של קווין? את אותה מחאתיות ופרובוקטיביות לא על אף, אלא דווקא מעצם היותה חריגה? האם בכולנו יש חלק שהרגיש או מרגיש לא שייך וסוף סוף מוצא בית בהתאגדות ההמונית הזו? נראה כי קווין, ומרקורי בפרט, התחברו למכנה משותף רחב שרובנו נוטים להצניע. הגדולה שלהם הייתה האומץ לשחרר אותו לחופשי עבור כולנו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מהי "הנגינה הקוונטית" של מיילס דייוויס – ומה עוד אפשר לקחת לחיים מווירטואוז הג'אז

איש אינו מחוסן בפני כישלון – אך הכישלון עצמו מחסן, תשאלו את ג'יי. קיי רולינג

מדוע להתנהג כמישהו אחר זה דווקא כן אותנטי, ואיך אפשר להשתמש בכך לשיפור עצמי?

עוד מרדיו מהות החיים:

דידי ארז צולל אל תוך פסקול הסרט הביוגרפי Bohemian Rhapsody