אנחנו חוקרים את עצמנו במגוון רחב מאוד של דרכים, מהביולוגיה של התא ועד פסיכולוגיה של קבוצות גדולות. סרטון מבית TEDEd מציג דרך אלטרנטיבית להסתכל על האנושות: במקום לבחון את מה שקיים – אנחנו – הוא תוהה מה יקרה לעולם אם לפתע לא יהיו בו בני אדם.
לפעמים הדרך הקלה ביותר להבין את המשמעות של דבר מסוים היא לדמיין כיצד היו נראים החיים בלעדיו. אבל איך אפשר לדמיין כיצד היו נראים החיים, ובכן, ללא החיים עצמם? וליתר דיוק, ללא חייהם של בני האדם?
קל לנו יותר לבחון זאת בקנה מידה מצומצם. יש אדם שייכנס לגור בבית חדש וכשיעזוב לא ייוותר ממנו זכר מלבד מספר חורים בקירות, עדות לתמונות שהיו תלויות שם. אדם אחר יעבור לבית וכשיצא ממנו לא יהיה ניתן עוד לזהות את צורתו המקורית – הקירות זזו, החדרים הוסבו וקומות נוספו. אם נבקר בבית הזה לאחר שננטש, ככל שיעברו השנים יהיה לנו קשה יותר לגלות מידע על דייריו הקודמים, אבל במקרה של הדייר השני, המידע ישרוד הרבה אחריו. המידע שנשאר אחרי אדם בהיעדרו הוא מדד חזק למידת ההשפעה שלו בנוכחותו.
סרטון קצר ומעורר מחשבה מבית TEDEd מאפשר לנו גישה לתרחיש דומה, רק בקנה מידה כלל אנושי: כיצד תיראה המציאות בהיעדרם של בני האדם. באמצעות תחזיות מדעיות פורש דן קוורטלר את ציר הזמן מרגע שבני האדם נעלמים ומתאר את העולם שאחרי. כיצד הוא ייראה, כמה זמן עוד יישאר מאיתנו זכר, ומה זה יכול לספר על הקיום שלנו היום.
כיצד ייראו רחובות ניו יורק עוד 200 שנים?
את כל ההישגים של המין האנושי אפשר לתרגם לאימפקט שיש לנו על העולם. על פי קוורטלר, "ההשפעה שלנו כה עמוקה, שמרבית המדענים מאמינים שהאנושות הותירה חותם נצחי בהיסטוריה הגיאולוגית של כדור הארץ". הטכנולוגיות שפיתחנו, הערים שייסדנו, החומרים שיצרנו, המבנים, ותתפלאו, אפילו האומנות – כל אלה הופכים אותנו למי שאנחנו ומספרים את הסיפור שלנו, לטוב ולרע. כשאנו מנסים להבין את עצמנו אנו בוחנים את כל הדברים הללו, אבל כשאנו בוחנים מה יישאר מהם אחרינו, אנו מקבלים פרספקטיבה יותר רחבה של עצמנו.
בואו נחזור רגע לבית הנטוש שלנו. כשאנו רואים חורבה, אחד הסימנים הברורים ביותר לכך הוא השתלטות מחדש של הטבע הפראי. עשבים שוטים צומחים בסדקים שבמדרכה, אדמה מתחילה לכסות את פנים הבית, שלוליות מתקבצות בנקודות נמוכות וטחב בכל מקום. אנו יודעים שאם אלה שם, אנשים כבר לא מאכלסים את המקום.
אלה, ככל הנראה, תהליכים שיתרחשו במהרה גם בעולם כולו בהיעדר אנשים. אבל לנוכחות שלנו יש השפעה הרבה יותר מיידית, ועל פי קוורטלר היעדרנו יורגש תוך שעות ספורות, עם התפוצצותם של בתי זיקוק ללא בני אנוש שיפקחו עליהם; השריפות שיתלקחו כתוצאה מכך יבערו במשך כחודש; תוך שלושה ימים יוצפו כל מערכות התחבורה התת-קרקעיות עם קריסת משאבות הניקוז; לאחר שבוע יקרוס אחרון הגנרטורים לשעת חירום, ועם דעיכת השריפה האחרונה, "כדור הארץ יהיה תחת מעטה חשיכה לראשונה זה מאות שנים". כלומר, גם ללא בני האדם, הלילות ימשיכו להיות מוארים חלקית לפרק זמן לא מבוטל. ככה מתחילה לחלחל לתפיסה מה ההשפעה שלנו.
אבל לאחר הטראומה הראשונית שיחווה כדור הארץ מהשתוללות שאריות הטכנולוגיה שלנו, תחול איזושהי רגיעה ואז יבוא תורו של הטבע. יידרשו לצמחים ולמים כ-20 שנה לפורר את המדרכות והכבישים. חלק מהתעלות יהפכו לנחלים עירוניים. המים הקופאים ומפשירים עם העונות יחלו לסדוק את יסודות הבטון, מה שיתרחש גם בבניינים בשל צינורות דולפים. "תוך 200 שנים מרבית גורדי השחקים מתכופפים וקורסים תחתיהם". באזורים הסמוכים לנהרות השאריות הללו יישטפו, ואילו חלק מהערים הסמוכות לים ייעלמו מתחת לגלים. על פי קוורטלר, לאזורים הכפריים ייקח דווקא יותר זמן, אבל בסוף גם הם ייכנעו לעובש, מכרסמים וריקבון.
הראיות המפתיעות לקיומנו שיישרדו מיליוני שנים
אבל העולם הזה לא ישוב להיות מה שהיה. בני האדם, שהעבירו מינים של צמחים ממקום למקום ואף יצרו חדשים, ישאירו אחריהם מערכת אקולוגית חדשה. כפי שמסביר קוורטלר, "בעולם הפוסט-אנושי, למושג 'מקומי' יש משמעות חדשה". יחד עם זאת, אנו נשאיר לצמחים תנאים טובים לשגשג, שכן הבטון המתפורר יסייע להוריד את חומציות הקרקע.
בעקבות הצמחים יחלו לפוץ לכל עבר גם בעלי החיים. אנקדוטה מעניינת אחת נוגעת למקקים. אנו תופסים אותם כיצורים שיישרדו אפילו את יום הדין, אבל קוורטלר מסביר שללא בני אדם הם ישגשגו רק באזורים טרופיים. "ללא מערכות החימום שלנו, בני הדודים העירוניים שלהם קרוב לוודאי יקפאו וימותו תוך שני חורפים". חלק מבעלי החיים המבויתים יחזרו לפרא ואלא שיצליחו להימלט מגני חיות, במידה ויצליחו לשרוד, עשויים להרכיב שרשרת מזון חדשה בסביבתם. בין המרוויחות הגדולות יהיו הציפורים, שנדידתן לא תופרע עוד בידי טכנולוגיה אנושית.
בטווח של אלפי שנים יחלו שינויים נוספים. צמיגים יתפרקו אחרי אלף שנה, שאריות העופרת, תולדת המהפכה התעשייתית, ייעלמו מהקרקע לאחר 35 אלף שנים, וכעבור 65 אלף שנים נוספות רמת החמצן תחזור למצבה הטרום אנושי. לאט לאט, עם שגשוג המערכת האקולוגית, מחזורי הטבע ייצבו מחדש את האקלים.
"אבל אפילו אחרי כמה מיליוני שנים תמשיך לחיות המורשת האנושית", טוען קוורטלר. באופן מעניין, חלק מיצירות האומנות שלנו יישארו לספר על קיומנו הרבה אחרי שניעלם. פסלי ארד, למשל, ימשיכו להתקיים כ-10 מיליון שנים אחרינו. אבל גם אלה ייעלמו בסופו של דבר, ומי יודע אילו עוד שינויים יחולו במקביל וכיצד אירועים שאינם קשורים לאדם יעצבו את כדור הארץ ואת דייריו.
זהו אינו תרחיש אפוקליפטי ואף לא מציאותי. הוא אינו עוסק באסון אקולוגי או בפגיעת אסטרואיד, אלא במקרה ההיפותטי והבלתי סביר של היעלמות אנושית כללית ופתאומית, משל ארזנו ועזבנו למאדים. זה לא צריך להפחיד אותנו מהעתיד, אלא לגרום לנו לחשוב על ההווה, על האופן שבו אנו מתנהלים ועל ההשפעה שאנו רוצים שתהיה לנו על ביתנו. אומרים שאדם לא יודע להעריך דבר מה עד שהוא מאבד אותו. במקרה של בני האדם וכדור הארץ אפשר לקחת את זה לשני כיוונים: מה יקרה לעולם בלעדינו ומה יקרה לנו בלעדי העולם.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
התחדשות מנטלית – כך יערנות מלמדת אותנו עקרונות חשובים לשימור האיזון הרגשי שלנו
לעוף עליהן – המסרים החכמים שציפורים נושאות עבורנו על כנפיהן
האם האנושות תצליח אי פעם לחיות על כוכבים אחרים? אלה הם 'הננסים-האדומים'
עוד מרדיו מהות החיים:
