ביקור במוזיאון לאומנות פוסט אימפרסיוניסטית לא נשמע כמו יום לימודים שגרתי בבית ספר לרפואה. ובכל זאת, אוניברסיטאות מהטופ העולמי מלמדות את הרופאים שלהם לנתח ציורים. כך אומנות הופכת רופאים לחדי הבחנה ומטפחת את הכישורים הבינאישיים שלהם.
כמה פעמים הלכתם לרופא כשהייתם חולים מאוד ושמעתם את המשפט: "זה כנראה וירוס. אם לא עובר עוד כמה ימים, לחזור". באיזו הרגשה אנו יוצאים מביקור כזה? אנו מרגישים שראו אותנו ואת המצב הירוד שבו אנו נמצאים, או שאנו מרגישים שהרופא עבר על צ'קליסט גנרי מבלי לתת את הדעת על האדם הממשי שמולו?
יש רופאים מכל מיני סוגים, וכולם יכולים להיות מומחים. אחד יכול להתייחס אלינו כמו אב רחום ואחר יכול להיות קר ומחושב כמכונה. שניהם יכולים להגיע לתוצאות טובות, או טובות פחות. וכמובן שיש קשת שלמה של רופאים באמצע. ויחד עם זאת, רפואה היא מדע ובאופן טבעי הופכת את העוסקים במקצוע למחושבים ומכניים כבר בהיותם סטודנטים. כשהם נכנסים למערכת הבריאות הנטייה הזו עוד מתגברת, שכן כמו כל מערכת גדולה יש בה מאפיינים של מפעל תעשייתי.
כישורי התקשורת והכישורים האנליטיים של הרופא המתבונן
כמטופלים, זה לא תמיד רע לנו. אנו רוצים שהרופאים שלנו יהיו מחושבים. הם לא אמורים להיות פסיכולוגים ולא החבר הכי טוב שלנו – הם צריכים לדעת מה המצב הפיזיולוגי שלנו וכיצד לשמור אותו ברמה הגבוהה ביותר שניתן. ועדיין, פציעה וחולי הם מצבים מאוד רגישים וכאשר רופא רואה את האדם כרשימה של נתונים ותו לא, זה לא תמיד עוזר למטופל להחלים במהירות וביעילות, משתי סיבות: ראשית, להחלמה יש פן פסיכולוגי מוכח, ושנית, כאשר רופאים מתחילים להיכנס לשגרת הצ'קליסט, הם עלולים לפספס מידע חיוני שמסתתר מתחת לפני השטח, בניואנסים של המטופל הפרטני.
לכן, בשנים האחרונות החלה מגמה בבתי ספר לרפואה למזג בין שני אבות הטיפוס – הרופא המכני והרופא ההומני. כמה מהפקולטות המובילות בעולם מצאו דרך מפתיעה ויצירתית לעשות זאת, באמצעות ואן גוך וחבריו. הרווארד וייל מספקים שתי דוגמאות למוסדות שהחלו לשלב קורסי אומנות בתוכנית לימודי הרפואה, במטרה להכשיר רופאים הומניים יותר, אבל גם מקצועיים יותר. באמצעות ניתוח יצירות הם מלמדים את הרופאים לעתיד כיצד לראות את הפרטים שמעבר וכיצד לתקשר עם המטופלים. אולי, אם כן, אפשר לכנות את אב הטיפוס החדש – פרי האהבים של המכני וההומני – הרופא המתבונן.
פרופסור מייקל פלנגן, סגן הדיקן בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פנסילבניה, מאמין כי תקשורת בינאישית היא כלי ראשון במעלה עבור רופאים, וכי מדובר בכישור שניתן לשפר ולטפח. כדי ללמד סטודנטים לרפואה מה החשיבות של תקשורת נכונה הוא יזם קורס באומנות שבו הם לומדים לצייר ולנתח יצירות של ואן גוך, סזאן, גוגן ועוד, ואז משתמשים בידע הזה כדי לעבוד על דינמיקה בין אישית.
ג'ו אנדרי, סטודנט המשתתף בקורס, מתאר את אחד התרגילים החשובים שמסייע לו ולחבריו להשחיז את כישורי התקשורת. התרגיל נערך בזוגות ומחולק לשני שלבים. תחילה סטודנט אחד מתאר את הציור והשני מצייר, כאשר התיאור חייב להתבצע באמצעות שאלות סגורות של כן ולא. בשלב השני חוזרים על התרגיל, אלא שהפעם מותר למצייר לשאול שאלות פתוחות. "היה מדהים לגלות כמה קשה לצייר על סמך שאלות סגורות", מסביר אנדרי בווידיאו המתאר את התוכנית, "כי אתה באמת לא מקבל מספיק מידע וקשה לראות איך הדברים עובדים יחד, איך בנויה הקומפוזיציה של הציור".
בחלקו השני של התרגיל, לעומת זאת, השאלות הפתוחות הובילו לתוצאות טובות יותר, שכן המידע המתקבל באמצעותן אינטגרלי יותר. לדברי אנדרי, הרופאים אולי "יקריבו" את מהירות התקשורת, אבל זה יאפשר להם "לצאת מהמפגש עם המטופל […] עם הבנה טובה מאוד של חיי המטופל, של הסיפור שלו". לתקשורת איכותית יש ערך בפני עצמה עבור החוויה של המטופל. כשהרופא מדבר עם האדם, ולא עם הגיליון הרפואי, זה מסייע לו לשפר את היחסים הבינאישיים. קרוב לוודאי שמטופל יצא בתחושה טובה מביקור אצל רופא שהתייחס אליו בצורה מכבדת, לא רק מבחינת נימוס, אלא כזה שנתן לו להרגיש חשוב, להבדיל מעוד משבצת ביומן.
סטודנטים לרפואה החלו לראות דברים שהיו מדלגים עליהם קודם
אבל גם לפן הרפואי גרידא יש תועלת. המטרה של הקורסים אינה רק לפתח את הצד הרגשי כדי להפוך את הרופאים לשירותיים יותר, אלא גם לתת להם נדבך מקצועי נוסף: ניתוח אומנותי, מסתבר, מסייע לשפר את היכולות האנליטיות. פלנגן מסביר כי הקורס "מסתכל גם על ההנחות המוקדמות ועל ההטיות הקוגניטיביות שיש לכולנו, ואיך הן עשויות להשפיע על האינטראקציה שלנו עם המטופל". פרופסור יוג'ין מארש, נוירולוג באותה אוניברסיטה, מאמין כי הקורס מסייע לסטודנטים לפתח חשיבה אובייקטיבית. באמצעות הניתוח הם לומדים להעמיק, להתעכב על הפרטים ואז להביט מחדש בתמונה ולראות אותה באור שונה. מארש מסביר כי זה מאפשר לרופא לקחת צעד אחורה ולראות פתאום "שהאבחנה שהגיעה אליך בקלות, או זו שראית אתמול ואתה חושב שאתה רואה שוב", אולי אינה מדויקת במקרה הנוכחי.
הניצן הראשון של תוכניות מהסוג הזה החל ככל הנראה בשלהי שנות ה-90 באוניברסיטת ייל. לינדה פרידלנדר, אוצרת במרכז לאומנות בריטית של האוניברסיטה ואחת ממקימות התוכנית, טוענת כי מאז היא נפוצה לפחות בעשרים בתי ספר נוספים. המייסד שלה הוא פרופסור אירווין ברוורמן, פרופסור לדרמטולוגיה בבית הספר לרפואה של ייל. הוא מספר כי הרעיון עלה בו בעקבות כנס שבו ראה כיצד רופאים שהיו צריכים לתאר מקרי בוחן עשו זאת בהצלחה מועטה. "חשבתי כיצד אוכל לגרום להם לעשות זאת טוב יותר", הוא אומר, "ובאותו רגע ציור קפץ לראשי כמשהו שיהיה זר לרוב הנוכחים. הם בוודאי היו מתארים כל דבר, כי הם לא היו יודעים מה חשוב ומה לא". הוא חבר לפרידלנדר והשניים החלו לבחור יחד ציורים מהתקופה הוויקטוריאנית שמאופיינים ברובד עלילתי עמוק המסתתר מתחת למשיכות המכחול, ולהציג אותם לסטודנטים בגלריה.
"ההנחיה היא ללמוד את הציור ולתאר אותו בצורה שאם אדם מאזין אבל לא רואה את הציור, הוא יקבל ייצוג מנטלי שלו", מסביר ברוורמן. הסטודנטים עומדים בחבורות קטנות מול הציור ומפרקים את הסצנה שמול עיניהם למרכיביה. לאן מופנה המבט? מה המצב הרגשי של הדמות? מה הרקע יכול ללמד אותנו על הסיבות שהובילו אותה למצב הזה וכך הלאה. מכאן נפתח דיון מסועף שנכנס אל הציור ויוצא החוצה לסירוגין, במטרה לפענח מה באמת מתרחש בו. הסטודנטים צריכים לזהות פרטים, לפענח את ההקשר שלהם, למצוא מערכות יחסים וקשרים בין רכיבים שונים של התמונה, איזה סיפור הם מספרים יחד? כיצד יחס בין שני אובייקטים יכול לספר סיפור משנה או לגלות לנו מה הקונטקסט של הסיפור הכללי? ואז לבצע אינטגרציה של כל חלקי המידע. כך התוכנית מלמדת אותם להתבונן בעיניים אנליטיות ובמקביל מחדדת את איכות השיח הרפואי בין עמיתים למקצוע.
בחלק השני של התרגיל הסטודנטים מקבלים תמונות של בעיות עור ומתבקשים לתאר את המקרים. "אחרי שאנו מגיעים למספר תשע או עשר בערך", מסביר ברוורמן, "הדברים המובנים מאליהם כבר נאמרו ועתה הם באמת מחפשים אחר משהו שונה. בחיפוש הזה הם מתחילים לראות דברים שבדרך כלל היו פוסחים עליהם". הוא מסכם בכך שניתוח אומנות הוא כלי חוצה תחומים: "ברגע שאתה יכול לעשות את זה, אתה יכול לנתח כל דבר".
קורס דומה קיים גם בהרווארד. ד"ר אליזבת' אן ריידר מבית הספר לרפואת ילדים מסבירה כי "עלינו ללמד את הרופאים הצעירים חמלה, ואומנות היא דרך יפהפייה לעשות זאת". גם כאן הסטודנטים לומדים להתבונן ביצירות אומנות, לפענח מה הם רואים, מה שפת הגוף של האובייקט מביעה, מה העיניים שלו משדרות. "אנו נוהגים לחשוב על מדעי הרוח כרחוקים מאוד מרפואה ומדע", אומרת ד"ר ליסה מיי-אין וונג, אחת ממובילות היוזמה, "אבל למעשה הכול הוא חלק מאותו רצף". ריידר מאמינה שכמו שאדם נכנס לגלריה, כך גם רופאים יכולים לגשת למטופלים – לעצור ולהרהר רגע במה שהם רואים.
התבוננות מעמיקה אינה כישור בלעדי לרופאים
כמו שאמר פרופסור ברוורמן, ברגע שאנו יודעים לנתח אומנות, אנו יכולים לנתח כל דבר. אם השיטה הזו עובדת להארוורד, ייל ולמקומות נוספים, היא כנראה יכולה לשרת גם אותנו ובתחומים רבים נוספים. לכולנו יש שגרת חיים שמסוגלת להסתיר את הפרטים הקטנים. אולי התוכנית השיווקית שכתבנו לא מביאה תוצאות בגלל אירוע מקומי שנוגע לקהל היעד שלנו? אולי הטלוויזיה לא עובדת בגלל שהמנקה הזיזה רהיטים ובטעות ניתקה את כבל האינטרנט? אולי הילדה שחזרה מהגן מצוברחת בגלל משהו שקרה ולא סתם כי היא עייפה? ההתבוננות המדוקדקת בדברים הללו כמו ביצירת אומנות מאפשרת לחבר תמונת מצב עשירה יותר. באותו אופן אנו יכולים לפתח יכולות תקשורת טובות יותר. לעצור ולהקשיב למה שנאמר לנו, להרהר בזה, לפענח הקשרים וכן הלאה, במקום לסמן 'וי' בגיליון שיחה המדומיין שלנו ולשלוף משהו מוכן מהארון.
זה לא סוד שרופאים לא עובדים בתנאים אידיאליים, ובכלל, ההתייחסות אליהם כמקשה אחת עושה עוול לאינדיבידואלים בקבוצה. כמו כל האנשים, יש רופאים שנותרים אנשים מדהימים למרות הנסיבות הבלתי אפשריות, ואחרים – שגם לו היו יכולים לבחור לעצמם את תנאי העבודה בפינצטה, כנראה שהיו נותרים פחות נעימים. אומנות לא תפתור את הבעיות המערכתיות של שירותי הבריאות. אבל אפשר לקוות שהיא תוכל להפוך את המפגש הכל כך אינטימי בין מטופל לרופא ליותר מקצועי ויותר אנושי. ואם אנו מצפים לכך מהרופאים שלנו, אין סיבה שלא נציב אותו סטנדרט גם לעצמנו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
נוירולוג מסביר: כיצד אומנות מופשטת מדליקה ניצוצות במוח ומה היתרונות הקוגניטיביים שלה
להירגע מול יופייה של הפיזיקה – הוכח מדעית כי צפייה בחוקי היקום משנה את המצב המנטלי
הכירו את "מקלחת היער" היפנית – המדע מסביר את יתרונותיה של הליכה מודעת בין העצים
עוד מרדיו מהות החיים:
מרחב ריפוי: אורי בנקהלטר בונה עולם מופלא של קולות, צלילים ותדרים מרפאים
