מדע ורוחניות מייצרים שניהם תחושת שליטה ואחיזה בחיים. ובכל זאת, ככל שהאחד מתגבש השני אינו קמל. מה מניע את האדם לחפש אחר רוחניות? מהי מערכת רוחנית איכותית? והאם בכלל ניתן וכדאי לכמת אותה לכדי מדדים מדעיים?
כמו ביצת זהב נחשקת, רוחניות היא אחד התחומים שהמדע טרם הצליח לפענח. חלקלקה לאחיזה, היא נותרת מאתגרת לכימות ולמדידה ועל כן על פי רוב היא נדחית על ידי הקהילה המדעית. אך למה בכלל שנבקש להתאמץ לחבר בין הרוח לקהילה המדעית – האם זה אפשרי או בכלל כדאי? ובכן, כמי שמוכיח את עצמו בכל פעם מחדש כמאיץ התפתחותי אמין, זכה המדע לתואר של כבוד בעולם המודרני. הוא נוגע כמעט בכל תחומי החיים, מתזונה ובריאות ועד לחינוך ועסקים, והפך בהדרגה להיות מעין סלקטור בכניסה למסיבה שנקראת החיים.
אפילו את תרופות הסבתא שפעם היינו מורחים או שותים רק "כי סבתא יודעת", היום מוכיח המדע בסרגלים ותרשימים. צמר גפן ספוג בתה באמת עוזר לטפל בנפיחות דלקתית כמו שעורה בעיניים ודבש ולימון יוצרים ביחד תחליף לכדורי מציצה להרגעת הגרון. הכול עבודת יד וללא מרשם רופא, אך עם חותמת כשרות מדעית. אם במשך שנים ידענו שזה עושה את העבודה, מדוע האסמכתא מייצרת אצלנו כזו הקלה? והרוח, שמלווה אותנו מימים ימימה, אולי האם ברגע שתישטף בגל המחקרי יוכלו רבים נוספים להתחבר לזרם שלה? או שאלו דווקא אנשי הרוח שמבקשים לקבל חותמת על היד ולהיכנס למסיבה?
בין אם לשם תעודת האחריות עבור ההמונים ובין אם לשם תחושת השייכות של קבוצת המאמינים הרוחניים, בכנס האדם הרוחני שהפיק המכון למדע ותודעה מרצים חוקרים המבקשים לשלב בין שני העולמות: מדע ורוחניות. אנשי מדע המתעסקים ברוח ואנשי רוח המתעסקים במדע, שמאמינים כי הרוחניות היא הנעלם שיפתור את המשוואה המדעית וכי המדע נותן – וימשיך לתת – גב לרוחניות של המאה ה-21.
האם אדם לא רוחני יכול לחקור רוחניות?
הרב יהושע ענבל, המכהן כראש הכולל דרכי תורה במודיעין עילית, הציג בכנס קונפליקט מוכר לאלו המבקשים לחקור את הרוחניות בכלים מדעיים. מצד אחד, הוא טוען, למתבונן מבחוץ רוחניות עשויה להיתפס כאיזשהו חיבור עם העבר, עם מסורות קדומות ועם עיתות שבהן הרוחניות הייתה הדרך לקבל מעט שליטה על החיים. ומנגד, עבור האדם הרוחני, רוחניות היא בכלל חיבור לעולם של היום. היא הדרך שבה הוא בוחר לחוות ודרכה הוא בוחר להתבונן במציאות העכשווית. כלומר, מראש תהליך המחקר המדעי יהיה מוטה לכאן או לכאן באם האדם החוקר אותו מגדיר עצמו רוחני או לא.
אם מסתכלים אחורה על שורשי הרוחניות, הרי שאחד הצרכים המהותיים שדחפו להיווצרותה בתרבויות רבות היה באמת השליטה. אל השמש יכול לשמש כדוגמה. מהמצרים, היוונים והרומים ועד ההודים, היפנים והאינדיאנים – כולם יצרו לעצמם אל שתחום אחריותו הוא השמש. בחלק מהתרבויות נתפס האל כשמש בכבודה ובעצמה, ובאחרות הוא נתפס כישות השולטת בה, המעלה אותה בכל בוקר מחדש אל הרקיע, משייטת אותה בשמיים ומורידה אותה מטה בסופו של יום. בימים שנולד אל השמש, לא הייתה לאדם ההבנה האסטרונומית והידיעה שמכורח הנסיבות, השמש פשוט תזרח גם מחר. אם ירצה בזה או לא. בני האדם חיו בחוסר ודאות לגבי הטבע, ומצאו פתרון יצירתי בדמות שעימה ניתן לנהל משא ומתן למען המטרה: האדם יקריב מתנות, ינהל טקסים ויתפלל – ואל השמש בתורו יקפיד שהיא תזרח בכל בוקר. לאורך השנים האל ביסס את מעמדו והפך לדמות שאפשר לסמוך עליה. השמש עלתה וירדה כמו שעון שוויצרי.
ואולי הכוח של תרופות הסבתא היה באמונה עצמה?
החיפוש אחר שליטה, או במילים אחרות, אחר דמות כל-יכולה שתיקח אחריות על המצב ושתהיה כמובן בצד שלנו, יכול להוות תשובה, או לפחות חלק ממנה, לשאלה "מה מוביל את האדם לרוחניות?" לכן המדע מסתכל על רוחניות במבט לאחור. אבל, אם מטרתה של הרוחניות היא פונקציונלית בלבד, היינו מצפים שככל שהולך ומתפתח המדע, מספק תשובות לשאלות ומעביר את ההגה לידיים של האדם, כך תלך ותדעך הרוחניות. אך בפועל, שני התחומים ממשיכים להתקיים ובכל הכוח.
מה יוצא לנו מזה – מהם המניעים לחיים רוחניים?
ומה אם הרוחניות היא יצר אנושי ואינה באה לענות על שום דבר אחר? כלומר, אולי חלק מטבעו של האדם הוא לשאוף אל הלא גשמי? לפתח תודעה שמתקיימת על בסיס אמונה בלבד, כזו שאין לה הוכחות ועל כן היא דורשת תעצומות נפש? לא פשוט להגדיר רוחניות, אך אם ההגדרה שלה תלויה בעובדה שהיא מתבססת על אמונה, ללא הוכחות מדידות, אולי ככל שייטיב המדע לכמת ולהוכיח אותה, ככה זו תגדל ותתפתח לכדי מקומות שלא ניתן להוכיח? תישאר חמקמקה לאחיזה, כמו ביצת הזהב. השאלות האלו קושרות בין רוחניות לאמונה – יש שיסתייגו ויש שיראו בהן שלובות. מצד אחד, אם נלך עם שטף המחשבות: מאוד קל לנו להאמין במה שיש לו הוכחות והסברים. אך, מצד שני, אם זה כבר מוכח האם זה עדיין נחשב להאמין? האם אפשר להאמין בידע או שרק מה שאין לו הוכחות משאיר מרחב לאמונה?
בחזרה למניעים, תורת הבודהיזם מציעה את דרכה הרוחנית כתהליך המוביל לתודעה צלולה. בשלבים מאוד מתקדמים – גם את השביל לחוויית ההארה, שהדרך הנפוצה ביותר לנסות לתאר אותה היא כתחושת אחדות עם היקום. הבודהיזם, בתרגום חופשי, מציעה לנו חיים נטולי סבל. זו נקודה ששווה להתעכב עליה: היא לא מציעה לנו אושר עילאי אלא רוחניות לשם ניטרליות. האם שקט תודעתי יכול להיות מדד לרוחניות? תורות רוחניות אחרות עשויות להניב אושר, שייכות או ביטחון. אז האם על כל תורה רוחנית להימדד בקטגוריה הרלוונטית לה?
הפרדוקסליות שבהגדרת רוחניות
הרב שלום סרברניק, ד"ר לכימיה תיאורטית, מתייחס לאושר כאל קריטריון פסול לרוחניות. לטענתו, יש שיטות שונות לייצר אושר ואין זה אומר שהמערכת הרוחנית איכותית. אבל מהי בעצם מערכת רוחנית איכותית? האם היא אמורה לאפשר לאדם לגעת בכל מנעד הרגשות, להבדיל מלהיות מפעל המייצר אושר ושמחה? או כמו הבודהיזם, לנטרל את האדם מהרגשות כולם באותה המידה? לייצר שקט תודעתי? ויכול להיות שכל אלו אינם מניעים כלל אלא תוצרי לוואי של הרוחניות המאפשרים לה להמשיך ולהתקיים. אם להציץ לרגע חטוף דרך המשקפיים של התיאוריה האבולוציונית, אושר הוא פידבק ביולוגי חיובי המעודד את האדם להמשיך בפעולה שעשה. כמו שמנקודת מבטו של החיבוק, הוא נשאר פעילות מועדפת בשל התחושה הטובה שהוא מייצר.
בכל שביל שבו נלך, אנחנו בסוף פוגשים באותה הפרדוקסליות שהציף הרב ענבל בהרצאתו – כיצד ניתן לחקור ולייצר הגדרה אובייקטיבית ומדידה למערכת שהיא בבסיסה סובייקטיבית? מה שמניע אחד לרוחניות הוא לא בהכרח מה שמניע את האחר, מה שמשאיר את האחד בפנים שונה ממה שישאיר את האחר, ואפילו החוויה הרוחנית עצמה לא נשמעת אותו הדבר כאשר היא מתוארת על ידי אנשים שונים. ובכל זאת, התיאור הזה מזכיר קצת את המחקר הפסיכולוגי – ושם הצליח המדע בדרכו להושיב תחושות ורגשות בתוך סקאלות ולייצר שפה משותפת שתאפשר לבחון את המציאות הכללית המשותפת לאנשים באשר הם. אז אולי במאמץ נוסף וסבלנות כן יימצאו המדדים הנכונים, אך האם זה לא יסתור את מהותה של הרוחניות? שאלה זו נותרה פתוחה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מהי תודעת-על ואיך מגיעים אליה? המדע מספק הסבר רציונלי
יחסינו לאן? הקסם והעלטה שבקשר בין מורה רוחני לתלמידו
האם גם מחר תזרח השמש? עד כמה אנחנו בטוחים ביכולת שלנו לדעת משהו
עוד מרדיו מהות החיים:
