מעטים יודו שהם נמנעים מרכילות, ויחד עם זאת, מעטים רואים את התופעה באור חיובי. מדוע אנו כמעט לא מצליחים לעמוד בפני סוג השיחות הזה ויחד עם זאת תופסים אותו כשלילי? מסתבר שלצד הבעייתיות המוסרית, לריכולים עשויות להיות גם תופעות לוואי חברתיות חיוביות.
אפשר לדמיין די בקלות כיצד דיבור על אדם מאחורי גבו יכול להשתבש. ג'רי סיינפלד, שנחשב לגאון בשרטוט התנהגויות יומיומיות בצורה אבסורדית, המחיש זאת היטב בפרק החותם את העונה השמינית, הקיץ של ג'ורג'. באחת הסצנות איליין משוחחת עם שניים מעמיתיה בזמן שהעובדת החדשה חולפת על פני החבורה. זו בקושי מספיקה לצאת מהפריים והשלושה כבר נשטפים בשיח עוקצני על צורת הליכתה. בהמשך מתגלה לעובדת החדשה כי איליין לועגת לה (מאיליין עצמה, יש לציין) ומתפתח ביניהן עימות ישיר.
קומית ככל שתהיה הסיטואציה לאחר עיבוד של סיינפלד, במציאות מעורבים רגשות של אנשים והפגיעה עלולה להיות קשה. נכון שבמקרה הזה איליין 'מסגירה' את עצמה, אבל לולא הייתה מעורבת בלעג ונטפלת לצורת ההליכה, לא הייתה מציבה עצמה על מסלול התנגשות. התרחשויות כאלה פוקדות אנשים באופן תדיר וטווח ההשלכות שלהן נע מניטרליות ואפילו חיוביות ועד בידוד חברתי ונזק פסיכולוגי בלתי הפיך. לכן תרבויות רבות, ושלנו ביניהן, מוקיעות את העיסוק ברכילות ורואות בו פעולה זדונית.
ויחד עם זאת, מלבד יחידי סגולה רובנו ממשיכים לרכל. אז מדוע התנהגות אנושית נפוצה כל כך, וכמעט בלתי נמנעת בפועל, נחשבת כה פסולה? מכיוון שהרתיעה המוסרית מרכילות היא ברורה יחסית, חוקרים מנסים להבין מדוע היא בכל זאת כה סוחפת. ואם לנסח זאת כשאלה יותר מחקרית – מה התועלת של רכילות וכיצד היא משרתת אותנו? מובן מאליו שהיא מספקת לנו מידע, אבל זו תשובה חלקית מאוד, שכן הרלוונטיות של רבים מפרטי הרכילות מפוקפקת בלשון המעטה.
למדענים יש השערה קצת יותר ממוקדת: ייתכן כי הנטייה שלנו לדבר על אחרים מוטמעת במבנה המוח שלנו. דיפה פאדמנבאן מציגה ב-The Cut מחקר דימות מוחי שבחן כיצד מגיבה מערכת הנוירונים למידע ביוגרפי על אנשים אחרים. על פי המחקר, בני אדם מאוחסנים אצלנו בראש "למעשה בצורת ייצוג מופשט קונספטואלי". החוקרים הציגו לנבדקים פרטי מידע על אנשים פיקטיביים ולאחר מכן הציגו לחלקם את השם ולחלקם את התמונה של האדם. כאשר בדקו את הפעילות המוחית בזמן החשיפה לשם או לתמונה, גילו כי לנבדקים משתי הקבוצות הייתה פעילות חשמלית דומה באזור מסוים אך הם נבדלו באזור אחר. ההבדל היה באזור שממנו נשלף המידע. הניטור המוחי גילה כי פרטים ביוגרפיים שונים נשלפו מאזורים מגוונים במוח. אך בשני המקרים הופעל אזור באונה הטמפורלית, שמתפקד ככל הנראה כמערכת הפעלה לשליפת מידע על אחרים. הוא אחראי 'להזמין' את המידע המבוקש מהאזור הנכון ומשמש כמתאם בין חלקי המוח השונים שלוקחים חלק בתהליך עיבוד המידע לגבי האדם שעליו דובר.
במילים אחרות, פרטי המידע השונים לגבי אדם מאוחסנים במקומות שונים. פנים באזור הוויזואלי, מעמד באזור הסוציאלי, שם באזור השמיעתי וכך הלאה. כשאנו חווים גירוי חיצוני שנוגע לאדם מסוים, מופעל במוח מרכז ה'רכילות' שאחראי לאסוף את יחידות הזיכרון השונות מהאזורים השונים, ולהרכיב מהם סיפור בעל משמעות. ומה שנכון למוח בפרט תקף גם כאן: ככל שמערכת הקשרים בין החלקים השונים פעילה יותר, כך היא מתייעלת. פאדמנבאן מספרת כי באחד המחקר נמצא ש"אנשים שהיו להם מערכות חברתיות גדולות היו יעילים בהרבה בעיבוד מידע על אנשים חדשים".
סיינפלד – האישה עם המזוודות הבלתי נראות.
השיח החברתי שבו אנו אוספים ומשתפים מידע על אחרים, אם כן, משקף במקצת את אופן הפעולה של המוח. אנשים רבים מחזיקים מידע שונה על אדם מסוים, ואנו מנסים ללקט אותם כדי ליצור דימוי ברור יותר שלו. רותי מהשיווק יודעת מאיפה במקור הגיע הבחור החדש שבמשרד, אלברט מנהל המכירות שמע פרטים על העבודה הקודמת שלו, ויפעת מנהלת המשרד מכירה חבר שלו שסיפר לה איך הוא בתור בן אדם. כל הפרטים הללו עשויים להיות רלוונטיים כשאנו מנסים להכיר מישהו חדש ורוצים לחסוך את הזמן ואת חוסר הנעימות שבחילוץ הפרטים ישירות מהמקור. מה גם שלא תמיד אנו משוכנעים שהאדם ישמח לפרט את כל מה שאנחנו היינו שמחים לדעת.
ההקבלה בין מנגנון הפעולה המנטלי והאופן שבו אנו אוספים מידע על אחרים עשויה להיות אחת מתוך כמה סיבות שבגללן קשה לנו מאוד להימנע מריכולים. בן הילי מסביר ב-Atlantic כי חלק נוסף מהאטרקטיביות של רכילות אפשר לזקוף לזכות השלכות חיוביות שעשויות להיות לה בפן החברתי. לדבריו, חוקרים מאמינים שרכילות מהווה כשני שלישים מהשיחות שלנו. עוד הוא מסביר כי על פי הספרות המחקרית רק כ-3 עד 4 אחוזים מכלל הרכילות שלנו היא זדונית.
בתפקידה הבולט, אם כן, רכילות לא מיועדת לסיפוק סקרנות גרידא, או כטקטיקת פגיעה באחרים, אלא לשמש ככלי לעיצוב חברתי. כך למשל, מסביר הילי, "חוקרים מאוניברסיטת טקסס ואוקלהומה מצאו כי אם שני אנשים חולקים רגשות שליליים כלפי אדם שלילי, קרוב לוודאי שהם ירגישו קרובים זה לזה יותר מאשר לו היו חולקים רגש חיובי כלפיו". במחקר אחר שנערך בהולנד נמצא כי "שמיעת רכילות על אחרים גרמה לנבדקים להרהר יותר בעצמם": רכילות חיובית הובילה לנטייה לשיפור עצמי ורכילות שלילית – לתחושת גאווה. בהקשר זה, בניסוי נוסף מצאו שאנשים הרגישו כי למדו שיעור ככל שהרגישו רע יותר לשמע רכילות שלילית. ולבסוף, לרכילות יש חלק חשוב בהגדרת גבולות המקובלים מבחינה חברתית: אנשים שהיו מושא לריכולים בגין אנוכיות ונדחו על ידי אחרים, תיקנו את דרכיהם. פה מתחדדת השאלה המוסרית ביחס לרכילות.
לא תמיד המידע הוא פרקטי. זו לא רותי מהמשרד שתחסוך לנו לשאול את העובד החדש מאיזו עיר הוא – ריכולים רבים נוגעים לעניינים יותר 'ג'וסיים'. מטבע הדברים, ככל שאדם ירצה יותר לשמור מידע מסוים לעצמו, כך החברה תסיק שזהו מידע בעל ערך. הנחת המוצא הנורמטיבית היא שאנשים מסתירים את מה שעלול להעמיד אותם באור שלילי, ואילו החברה שואפת לדייק ככל הניתן את ההגדרות שלה לגבי התנהגויות רצויות ובלתי רצויות. אל הפער שבין שתי המגמות הסותרות נכנסת רכילות. האם אנחנו כחברה יכולים להסתדר בלעדיה? שהרי קיימים כלים נוספים להגדרת נורמות. זו, כאמור, שאלה מוסרית, אבל גם שאלה של יעילות. בשונה מכללים חברתיים שמתווכים לנו באמצעים כמו תרבות, חינוך, ואפילו חוקי מדינה, רכילות זמינה תמיד והיא מיידית, פשוטה לעיבוד ולהסקת מסקנות, ואולי חשוב מהכול – נוגעת באנשים ובנושאים אמיתיים במקום בעניינים מופשטים וכלליים.
רכילות היא כלי יעיל ומיידי לגדר את ההתנהגויות המקובלות בחברה.
יולנדה יטן, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קווינסלנד, מדגימה היבט זה ב- Psychology Today באמצעות ניסוי שהייתה שותפה לעריכתו. הנבדקים בניסוי היו זרים זה לזה. הם התבקשו לצפות בסרטון קצר ובו סטודנטית הולכת בקמפוס לכיוון אזור שבו ממוקמים פחי אשפה. אלא שהסרטון הוצג בשלוש גרסאות וכל נבדק צפה בגרסה אחת בלבד: וידיאו אחד ייצג את הסטייה השלילית, ובו הסטודנטית משליכה פחית משקה על הרצפה בחצי הדרך לפחים; וידיאו שני ייצג סטייה חיובית, ובו הסטודנטית מרימה פחית מהרצפה ומשליכה לפח; ובווידיאו הבקרה הסטודנטית חולפת על פני פחית – לא זורקת ולא מרימה. "מצאנו כי נבדקים שצפו בסטייה חיובית או שלילית", מסבירה יטן, "נטו יותר לפתוח זה עם זה ברכילות ספונטנית על כך". כלומר, אנשים ללא היכרות מוקדמת מצאו דרך מיידית להשחיז את הנורמות המשותפות שלהם, ועבור סיטואציה מיידית. "רכילות מגבירה תחושה של פרספקטיבה משותפת […] היא עשויה להיות מכניזם שדרכו יכולות להיות לסטייה השלכות חברתיות חיוביות במורד הזרם".
רכילות כזו, לדבריה, עשויה לחשוף התנהגות בלתי רצויה ולהוקיע אותה. דמיינו את התרחיש הבא: אתם צועדים ברחוב שבו אתם גרים ולפתע אתם רואים זוג הורים עם עגלה יורד לכביש, שכן ג'יפ שחונה על המדרכה חוסם את דרכם. אתם מזהים את הרכב ויודעים לאיזה שכן הוא שייך, אך מכיוון שאתם מכירים אותו, אתם מתחילים להניח שאולי הייתה לו סיבה טובה וחושבים לעצמכם שעניין זה אמנם מצער אבל גם חד פעמי. בהמשך הרחוב אתם פוגשים שכן אחר, חבר טוב שלכם, ומתחילים לדבר על הא, דא וענייני השכונה. מהר מאוד עולה לכותרות הג'יפ על המדרכה ואתם משתפים את דעתכם שאולי קרה משהו דחוף. אבל אז חברכם מעווה פניו ואומר לכם שמה פתאום? ראיתי אותו חונה כך לא פעם. הוא מתרגז, אתם מתרגזים, ומרוב תרעומת אתם לא מבחינים שהנורמה החברתית של הימנעות מחנייה על המדרכה מהדקת אחיזה בשניכם.
לרכילות, אנו רואים, יכול להיות ערך חיובי, אבל כל הסיפור הזה יכול להתלבש באותה מידה גם על רכילות זדונית. מה גם שאם מדברים על נורמות חברתיות, לא בהכרח זה רעיון טוב לשמר את כולן; מה שעבור אחד הוא סטייה חברתית, עבור אחר הוא שינוי חברתי. יש לנו אם כן עבודה לא פשוטה בוויסות, בברירת המוץ מן התבן. בכל פעם שהאוזניים נזקפות החוצה לאסוף מידע, אנו יכולים לכוון אותן במקביל גם פנימה ולאתר את הקול שאומר לנו מה קורה עכשיו – האם אנחנו בשיח זדוני, או שיש למידע ערך רחב יותר מהאינדיבידואל המדובר.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
סיטואציות מביכות – מתברר שיש להן סיבה טובה ואף כדאי לאמץ אותן אל חיקנו
3 הרגלים שצברו מוניטין שלילי ויכולים להיות דווקא מועילים עבורנו
כיצד לדבר על נושאים מאתגרים – ועוד כמה דברים ששווה ללמוד על תקשורת בין-אישית
עוד מרדיו מהות החיים:
