פרפקציוניזם – התכונה השלילית הכי חיובית שיש. רבים מגדירים עצמם ככאלה ורואים בכך ביקורת עצמית אמנם, אך כזו שמחמיאה. בפועל, פרפקציוניזם אכן יכול להביא תוצאות חיוביות ושליליות, אבל לרוב לא בו זמנית. מתי התכונה הזו עובדת לטובתנו ומתי היא מחבלת במטרות שלנו?
"ספרו לי על תכונת אישיות שלילית שלכם", מתבקש כמעט כל מי שמגיע לראיון עבודה. לא מעט מאיתנו שולפים מה שנחשב בעיניהם לג'וקר – אני פרפקציוניסט/ית. בכך אנחנו מרמזים על כך שאנו אולי קצת עקשנים, נטפלים לפרטים, ולא מרפים עד שהתוצאה מוצאת חן בעינינו. אבל היי, כמעסיק זה יועיל לך. ובאמת, פרפקציוניזם יכול להוביל לתוצאות. אבל אל תמהרו לבנות על התשובה הזאת, משתי סיבות חשובות. ראשית, מעסיקים רציניים מכירים את הטריק ולא אוהבים לשמוע אותו, ושנית, אם הם מעסיקים רציניים עוד יותר, התשובה עלולה להרתיע אותם, כיוון שלפרפקציוניזם אמיתי עלולות להיות השלכות מאוד לא רצויות במקום עבודה.
ובכלל, כתכונת אישיות, פרפקציוניזם עלולה להיות מפגע עבור מערכות יחסים, שלווה נפשית ובריאות. מתי החתירה לשלמות עלולה להוות מכשול משמעותי בחיים ומתי היא מעודדת פריצת גבולות בכל תחום עיסוק? הרבה מזה, כך עולה, תלוי בהגדרה. פרפקציוניזם הוא טווח של התנהגויות שמופעלות באמצעות מנגנונים שונים. בעוד שאחד יכול להציב לעצמו סטנדרטים גבוהים ולעבוד קשה מאוד כדי להשיג אותם, אחר יציב סטנדרטים על-אנושיים ויימנע מכל פעולה כדי לא להיכשל.
האם הסטנדרטים שלנו נובעים מבפנים או מהסביבה?
חלוקה בולטת אחת, אם כן, היא מה מניע אותנו – הגמול על תוצאה או על ביצועים ברמה גבוהה, או דווקא הפחד מכישלון? שני המניעים הללו יכולים ללבוש הטיות שונות של התכונה. אולגה קזאן מסבירה ב- The Atlantic כי בספרות המחקרית נהוג להתייחס לשלושה סוגים של פרפקציוניזם: באוריינטציה עצמית, כלומר שאיפה שלנו להיות מושלמים; פרפקציוניזם חברתי, או השאיפה לעמוד בציפיות של אחרים; ואוריינטציה כלפי חוץ, הווה אומר לצפות שאחרים יעמדו בסטנדרטים המושלמים שלנו. לדבריה, בעשורים האחרונים חלה עלייה בכל סוגי הפרפקציוניזם ובמקרים לא מעטים אנשים ה'מתמודדים' עם התכונה – ובכוונה אנו משתמשים בטרמינולוגיה הזו בהקשר הזה – פונים לסיוע פסיכולוגי. כלומר, המגמה היא שפרפקציוניזם היא תופעה שצריך להתמודד עימה כמעט ברמה הפתולוגית.
זהו הצד האפל של פרפקציוניזם. "אנשים יוצרים ארכיון של כל הכישלונות שלהם", מסבירה קזאן, ואז "הם חוזרים ומבקרים בו". מחקרים מראים שלל תופעות לוואי של פרפקציוניזם. במקרים פשוטים אנשים עלולים לקפוא על השמרים כדי למזער את הסיכוי לעשות טעויות, ובמקרים מורכבים יותר הם עורכים טקסי הלקאה עצמית, חווים בידוד חברתי, הפרעות אכילה ואף חמור מכך. במקרים כאלה הפרפקציוניסט ניגש לכל דבר בחיים במשחק סכום אפס. אם משהו הצליח רק ב-99 אחוזים, הוא נספר ככישלון. ואז מתחילה מעגל של האשמה עצמית, העלאה הרף ועבודה קשה יותר, שמן הסתם תוביל גם היא לכישלון שכן הסטנדרט כעת גבוה מכדי להגיע אליו. בסוף, האדם עלול לחוות נסיגה שכן אם אתה לא עושה אתה לא יכול להיכשל. "או שהם עלולים לחבל בעבודתם, ליצור בה נזק מראש", מסבירה קזאן, כך שלכישלון יהיה תירוץ מוכן.
התמונה המצטיירת עגומה. פרפקציוניזם, על פי לא מעט מחקרים ועדויות מהפרקטיקה הטיפולית, הולך ותופס צורה של כשל תפקודי במקרה אחד – הימנעות מכישלון, ושל ספירלת שחיקה והרס עצמי במקרה השני, שבו נידונו פרפקציוניסטים להקיז את דמם ולעולם לא ליהנות מתוצאות עבודתם.
כל זה, בעיני קייטי היניי, קצת מוגזם. במאמר תשובה לקזאן, היניי, שמגדירה עצמה פרפקציוניסטית מאושרת, מציגה ב-The Cut כתב הגנה מפני 'האישומים' נגדה ושכמותה. קזאן אמנם מציינת כי לפרפקציוניזם יש צד חיובי, אבל במאמרה הכף נוטה באופן בולט נגד. לעומתה, טוענת היניי כך: "אני לא חושבת שכל מי שנוטה לפרפקציוניזם בינוני או חמור נמצא תחת הרושם שזו תכונה חיובית באופן בלעדי […], אבל האם כל סוגי הפרפקציוניזם [שמציינת קזאן] רעים באותה מידה, או רעים בכלל?"
כשאנו נכשלים בעמידה בסטנדרט – האם זה מוליד מוטיבציה או ספק עצמי?
פרפקציונסטים אבל סתגלנים
היא מתייחסת באופן ספציפי לפרפקציוניזם עם אוריינטציה עצמית, "או, בפשטות, השאיפה הפנימית להיות מצוין", כדבריה. המחקרים שהיא מציגה מראים כי כשאנו מתרכזים בעצמנו ולא מושפעים מהסביבה – תכונה זו יכולה להיות דווקא בריאה. "זהו פרפקציוניזם שמונע לא מכוח הפחד מכישלון, אלא מהריגוש שבהצלחה והשיפור העצמי". אז מה ההבדל בעצם בין כל אדם בעל שאיפות, הרוב המכריע של בני האדם למעשה, ובין פרפקציוניסט?
ראשית, ככל הנראה מדובר במידת ההקפדה, הירידה לפרטים והזמן המושקע בכל תחום שבו באה התכונה לידי ביטוי. שנית, כפי שמסבירה היניי, בפרפקציוניזם בריא יש הבדל בגישה כלפי עצמנו וכלפי ההישגים שלנו. "למשל, אני רוצה שהכתיבה שלי תהיה הכי טובה שאפשר", היא מסבירה. "אני יודעת ומקבלת שהרבה הרבה כותבים אחרים ייחשבו לטובים ממני. הם התחרות שלי רק במידה מסוימת; היריב הגדול ושווה הערך ביותר שלי הוא… אני". במילים אחרות, פרפקציוניסטים כנראה נמצאים בתודעת תחרות רוב הזמן, ואלה שמפיקים מכך תועלת נמצאים בתחרות עם עצמם. כנראה שעבור אנשים כאלה להפסיד לעצמך זה לא כזה נורא, ואז התוצאה היא פרצי מוטיבציה.
מה שהיניי מדברת עליו מייצג חלוקה נוספת בין פרפקציוניסטים: בלתי-סתגלנים וסתגלנים. הראשונים, כשמם, מתקשים להתאים את הסטנדרטים שלהם למציאות, ואילו האחרונים יודעים לווסת את הסטנדרט הגבוה שלהם בצורה שתאפשר להם לפעול וליהנות מהתוצאות. הם יודעים להסתגל בעקבות כישלונות בעמידה בסטנדרט שלהם. ג'סיקה סטילמן מציגה ב-Inc מטה אנליזה שסקרה 43 מחקרים על פרפקציוניזם. מהסקירה עולה כי פרפקציוניסטים שאינם יודעים להסתגל למציאות בפועל אכן חווים קשיים מנטליים משמעותיים. "אבל", היא מסבירה, "אם במקום להיכשל כל פעם במענה על הציפיות של עצמך ולכעוס על כך בקביעות, אתה פשוט מתעקש על עשיית הטוב ביותר שלך, זה לא משהו לדאוג ממנו […] למעשה זו כנראה תכונה חיובית מבחינה מקצועית".
איזו סוג של בעיות מדיר שינה מעינינו?
ועל פי דעות מסוימות, פרפקציוניזם אינו סתם תכונה חיובית מבחינה מקצועית. לדברי טומאס צ'מארו-פרמוזיק, כותב ב-Fast Company, התכונה הזו עמדה בבסיס כל ההישגים הגדולים של המין האנושי, באומנות, במדע, בספורט ובכלל. כמו קודמיו, גם הוא מציג את הצדדים החיוביים והשליליים של פרפקציוניזם, אבל מעבר לרמה האישית, הוא נוגע בהשפעות הרחבות. מצד אחד, פרפקציוניזם בלתי-סתגלני יכול ליצור מערכות יחסים טעונות עם עמיתים, חברים ומשפחה. מאידך, "כשפרפקציוניסטים מגיעים לגדולה, הם יוצרים ערך לחברה, מעוררים השראה באחרים להעלות את הסטנדרטים של עצמם ותורמים לחדשנות בתחום שלהם". הוא מאמין כי לכל אורך ההיסטוריה, ההמצאות הגדולות ביותר לא הגיעו מאנשים שהיה להם איזון מוצלח בין הבית לעבודה, אלא מאנשים שעבודתם לא נתנה להם לעצום עין בלילה, במובן החיובי.
ואולי שינה היא באמת המחשה טובה להבדל בין סוגי הפרפקציוניזם: אם אתם לא נרדמים כי המוח שלכם טרוד במחשבות על הכישלון ובייסורים עצמיים, ייתכן כי השאיפה לשלמות זקוקה לדחיפה בכיוון אחר. קזאן מסבירה כי פסיכולוגים משתמשים במגוון טכניקות כדי לגרום לפרפקציוניסטים להרגיש נוח עם חוסר שלמות. פרופסור מרטין אנתוני מאוניברסיטת ריירסון בטורנטו, למשל, מבקש מהלקוחות שלו לבצע במכוון פעולות הלוקות בשלמותן. "אולי נבקש מהם לתלות את המגבת עקום, או ללבוש בגד הפוך", הוא מסביר. דרך נוספת היא לשנות את הפוקוס ממטרות לערכים וכן הלאה. לעומת זאת, אם שנתכם נודדת במחשבות קודחות על פתרון למכשול שבו נתקלתם, רוב הסיכויים שהנטייה שלכם תביא תועלת, אם לא לסביבה – אז לפחות לעצמכם.
ברחבי הפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב מוצב שלט עם הכיתוב "אלה שמתאהבים בבעיה הם אלה שממציאים לה פתרון". משפט זה ממחיש היטב את סוג הפרפקציוניזם שמאפיין דמויות כמו לארי פייג' וסרגיי ברין מייסדי גוגל, האצן המתועד הטוב בהיסטוריה יוסיין בולט, הקולנוען סטיבן ספילברג וכך הלאה. אז אולי לא כל פרפקציוניסט בעל מיקוד עצמי וסתגלנות יגיע להישגים הללו, אבל כמו שטוען צ'אמרו, "האנושות ככל הנראה תפסיד מאוד ממציאת מרפא לפרפקציוניזם".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מה עושים כאשר התשוקה הגדולה והכישרון הבולט שלנו לא חופפים?
יכולת אישית עדיפה על קשרים שטחיים – אשליית הנטוורקינג ויתרונם של השקטים
כדי לפתח שליטה עצמית ולרסן הרגלים, דמיינו שאתם מתבוננים בציור של ואן-גוך
עוד מרדיו מהות החיים:
