הפער בין איך שאמור להרגיש המעבר לשלב ההורות ובין איך שהוא מרגיש בפועל מעסיק רבים. מדובר במתח טבעי בין שני היבטים מאוד חשובים של ההוויה האנושית שלנו. כיצד ניתן להקל עליו ומדוע המתח הזה הוא דווקא חיוני, גם לנו וגם לתינוק?
הצעת נישואין מושלמת שכוללת כריעת ברך לאור נרות וטבעת יהלום, חבר-הכי-טוב שמלווה אותנו מילדות ועד זקנה יד ביד או טיול בוואן מסביב לעולם עם שלושה ילדים קטנים שמעסיקים את עצמם ומתפעלים מהנוף. בטח עולות לכם בראש תמונות אוטופיות נוספות שמשווקות לנו בלי סוף מהסביבה. חלקן מיתוסים שמלווים אותנו כבר מאות שנים וחלקן תוצר של העשורים האחרונים.
לעומתן, במציאות של חיינו ההחלטה להינשא הייתה משותפת ונרקמה בשיחה אוהבת מעל הכיריים בזמן הכנת חביתה לארוחת הערב. וחבר-הכי-טוב שנשאר לנצח אף פעם לא היה לנו, ובזבזנו אנרגיה כה רבה בלחשוב שמשהו בנו לא בסדר עד שהבחנו שבכל תקופה אנחנו קצת אחרים, ובהתאם לכך חבר אחר הופך קרוב יותר. ונסיעה משותפת עם שלושה ילדים? אחרי שעתיים של נסיעה למצפה רמון הם כבר מאבדים סבלנות והופכים את המושב האחורי. האם משהו בנו לא בסדר? האם אנחנו לא נורמליים? לא כמו כולם?
כמו בתחנות החיים האלו, גם בין האופן שבו ההורות אמורה, לתפיסתנו, להיראות ולהרגיש ובין איך שהיא מתרחשת בפועל קיים פער לא קטן. תינוקות מדושני עונג מניחים ראש על אימהות מאוהבות וזוגות נינוחים מתנשקים על שמיכה בדשא וביניהם פעוט שליו. ולעומתם, אנחנו: טרוטי עיניים, מחוסרי שינה, מתגעגעים לחופש שלנו ומנהלים משק בית כמו שני שותפים עסקיים – ממלאים את הראש במטלות כדי לא לתת לספקות מקום. בהרצאה שמעבירה על בימת TED אלכסנדרה סאקס, פסיכיאטרית המתמחה בעבודה עם נשים בהיריון ואחרי לידה, היא מדברת על אותו פער שבין התמונה האוטופית שמחייכת אלינו מבעד למסכי הטלוויזיה ועמודי הפייסבוק של כולם ובין שגרת החיים שלנו. האם האימהות באמת אמורה לעטוף אותנו כמו צעיף של משי? האם החיוך באמת אמור לא לרדת מהפרצוף, כמו באהבה ממבט ראשון? או שאולי דווקא האמביוולנטיות היא שנורמלית?
קווי דמיון בין גיל ההתבגרות והמעבר להורות
בעבודתה עם אימהות הבחינה סאקס בדפוס שחוזר על עצמו: נשים רבות פונות אליה מוטרדות: "אני לא טובה בזה, אני לא נהנית מזה, האם אני סובלת מדיכאון אחרי לידה?" סאקס עוברת עימן על הסימפטומים של האבחנה וברור לה שלא מזה הן סובלות. תשובה שלילית לרוב לא מספיקה והנשים דוחקות בה ש"זה לא אמור להרגיש ככה". התשובה ל"איך ציפית שזה ירגיש?" בדרך כלל חוזרת על עצמה בכל מיני ואריאציות של "חשבתי שאימהות תיתן לי הרגשה של שלמות ושמחה. חשבתי שהאינסטינקטים שלי ינחו אותי באופן טבעי מה לעשות. חשבתי שתמיד ארצה להציב את התינוק במקום הראשון". וזו, לדבריה, "ציפייה לא מציאותית של איך המעבר לאימהות אמור להרגיש".
עונות מעבר הן משהו שאנחנו ערוכים אליו, מי יותר ומי פחות. אבל כולם יודעים שבסתיו כדאי להתלבש בשכבות כי בשלב מסוים ביום נסתובב בחולצה קצרה וכעבור שלוש שעות בלבד אנחנו עשויים להזדקק לסוודר. גם שלב המעבר שמגיע אחרי השירות הצבאי ידוע ומדובר בלי סוף. אפילו הטיול שרובנו יוצאים אליו אחרי שהות בת 14-15 שנים במסגרות זכה לשם "הטיול הגדול" או "טיול-של-אחרי-צבא". אבל מה לגבי המעבר לאימהות? להורות?
"אתם זוכרים תקופה שבה הרגשתם הורמונליים ומצוברחים?" שואלת סאקס את הקהל. "העור שלכם התכסה בפצעים, הגוף שלכם גדל במקומות מוזרים ובמהירות, ובמקביל, אנשים ציפו מכם להתנהג כמבוגרים במציאות החדשה הזו. גיל ההתבגרות, נכון?" וכולם מהנהנים בחיוך שיש בו גיחוך מהול בכאב. ובכן, אותם השינויים מתרחשים בחייה של אישה כאשר היא בהיריון, היא מסבירה. יש כאן מעבר רב חשיבות ומורכבות שמשפיע, כמו ההתבגרות המדוברת, גם על כל הסובבים. ולהבדיל מגיל ההתבגרות, עליו לא נכתבו מאות ספרים ומאמרים כדי לתאר ולבאר את הסוגיות וכדי להקל על החווה ועל סביבתה.
הקונפליקט הפנימי – הצרכים של ההורה מול הצרכים של הילד
לסאקס הייתה חסרה מילה, כותרת שתנגיש את השיח. "רציתי למצוא דרך להפוך את המעבר הזה לנורמלי, להסביר שאי נוחות היא לא תמיד אותו הדבר כמו מחלה", היא אומרת. למי מאיתנו שעוסק בפעילות גופנית, זה אולי דומה להבחנה בין אי נוחות הנגרמת ממאמץ או התארכות שרירית, ובין כאב הנגרם כתוצאה מעבודה פיזית לא נכונה: ממנח לא מדויק שיוצר לחץ שלדי או עצבי או ממאמץ יתר והתשה. לאחר חיפוש ארוך בספרות הרפואית שלא הכילה אינפורמציה רלוונטית – אחרי הכול, המעבר להורות הוא לא מחלה – מצאה סאקס מונח שטבעה אנתרופולוגית בשם דנה רפאל בשנת 1973 – התמאהות (הפיכה לאם).
"כמו תקופת ההתבגרות, התמאהות אינה מחלה", ממשיכה סאקס, "אבל מכיוון שהיא לא נמצאת באוצר המילים הרפואי, מכיוון שרופאים לא מחנכים אנשים לגביה, מבלבלים את זה עם מצב רציני יותר שנקרא דיכאון שאחרי לידה". כלומר, מבחינת סאקס, תחילת הדרך להקלה היא שיום. לתת שם לתופעה על מנת להתייחס אליה בהתאם למה שהיא ובכובד הראש הנכון, אבל לא לזלוג לאבחנות חמורות יותר.
את המורכבות העיקרית שבתקופת ההתמאהות מסבירה סאקס כקונפליקט פנימי מאוד לא פשוט אך טבעי ונורמלי לחלוטין. ברמה הביולוגית, בשביל לגייס את האם הטרייה לשמור ולטפל בתינוק האדם, שביחס לבעלי חיים אחרים בטבע נולד מאוד חסר אונים, מופרש הורמון הנקרא אוקסיטוצין. הוא משוחרר בדם היולדת סביב הלידה ומוגבר באמצעות מגע של גוף בגוף, כלומר, מגע חשוף עם התינוק יעודד הפרשת אוקסיטוצין גם בגוף בן או בת הזוג שלא ילדו את התינוק. אוקסיטוצין הוא זה שממקד את תשומת הלב של המבוגר בתינוק. הוא זה שהופך אותו למרכז העניינים.
במקביל אליו, לא נעלמו כל אותם דחפים טבעיים וחיוניים שהיוו קודם לכן את צורכי חיינו: "מערכות יחסים אחרות, עבודה, תחביבים, חיים רוחניים ואינטלקטואליים, […] צרכים פיזיים כמו לישון, לאכול, להתעמל, לעשות סקס, ללכת לשירותים, לבד אם אפשר", מתארת סאקס את הנבחרת שמושכת את החבל מצידו השני.
לקרוא לילד בשמו
זוהי המלחמה הפנימית של ההתמאהות ושל הורות בכללה. "זה המתח שאותן מאות נשים שהתקשרו אליי הרגישו. אם הן היו יודעות שרוב האנשים היו מתקשים לחיות עם הדחפים המנוגדים האלה, אם הן היו יודעות שבנסיבות הללו אמביוולנטיות היא נורמלית ולא צריך להתבייש בה, הן היו מרגישות פחות בודדות, הן היו מרגישות פחות מוכפשות, ואני חושבת שזה אפילו היה יכול להפחית את שיעורי הדיכאון שאחרי לידה", טוענת סאקס שמאמינה בתרפיה באמצעות שיח; שמאמינה ששינוי תרבותי בדרך שבה החברה מדברת על המעבר לאימהות הוא זה שיקל את התסמינים ויאפשר לנשים ולהורים טריים לנשום עמוק בידיעה שזה בסדר; שהקושי הזה הוא טבעי והספקות הם טבעיים והחיפוש הוא אחר איזון ולא אחר פתרון קסם שיאפשר לנו לשכוח את כל מי שהיינו קודם ולהתמסר בטוטאליות עד שניראה כמו בתמונות המחויכות בפייסבוק.
השינוי התרבותי הזה מתחיל בשיח שלנו על הקשיים, על הרגשות המעורבים, על המורכבות הפחות פוטוגנית של הפיכה להורים. "דברו זו עם זו", מפצירה סאקס. "דברו עם הילדות שלכן, דברו עם בני או בנות הזוג שלכן". אולי דווקא אם אנחנו כהורים נצליח לייצר איזון בין ההתגייסות וההתמסרות שלנו לילדים שלנו ובין השמירה שלנו על המכלול הזה שנקרא 'אנחנו', במקום לנסות להביס את אחד הצדדים, אנחנו לא רק נועיל לעצמנו ונשמר אורח חיים שאפשר יהיה להמשיך בו בטווח הרחוק, אלא אנחנו גם עשויים לפנות מקום לילד שלנו לפתח אישיות משלו ולבנות עולם פנימי שמונע מהמעיין הנובע בתוכו.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הרבה מעבר לאוכל – איך סגנון ההורות שלנו משפיע על הרגלי האכילה של הילדים
אומנות השחרור – כיצד אנו יכולים ליצור קרבה דווקא באמצעות שמירה על מרחק?
פסיכולוגים: תנו לילדים להתחכך בחיים, רק ככה הם ילמדו איך לחיות
עוד מרדיו מהות החיים:
