מזדהים עם האנטי-גיבור: מה קובע את חשיבות הדברים בעינינו?

כמה מושפעים הערכים שלנו מהסביבה החיצונית וכמה הם נקבעים על ידינו? סיפורים אישיים של בני ערובה שופכים אור בנושא.

למי שעוד לא ראה את הסדרה בית הנייר, אל דאגה, אנחנו לא ניפול בספוילרים ולא נדבר על שום דבר שלא צף כבר בפרק הראשון. הסדרה מגוללת את עלילותיהם של חבורת שודדים שהתקבצה יחדיו כדי לבצע את השוד הגדול בהיסטוריה. 2.4 מיליארד יורו, שלא הולכים להיגנב מאף אחד. התוכנית של החבורה היא להתבצר במטבעה המלכותית של ספרד, להחזיק 67 בני ערובה שימנעו מהמשטרה לפרוץ פנימה, ובמשך כעשרה ימים להדפיס בעצמם שטרות לא מסומנים ולברוח. כל זה מבלי לפגוע באיש.

כבר בסצנה הראשונה קשה שלא להתחבר אל החבורה. הם מצחיקים ואנושיים, ובדרכם הפראית מתעצבים לנגד עיני הצופים כחברים טובים. הם מוצאים זה בזה את הבית שמעולם לא היה להם, את תחושת השייכות שחיפשו תמיד. קשה שלא להגיב בחיוך אל המתרחש. מנקודת פתיחה זו הסדרה מתגלגלת לנתיבים רבים ומגוונים, מקונפליקטים פנימיים בתוך החבורה ועד להתמודדויות מאתגרות עם כוחות המשטרה. כהמשך ישיר לפתיחה השוזרת אותנו בחייהם של השודדים, ככל שהפרקים מתקדמים אנחנו מוצאים את עצמנו במערבולת של רגשות. כבר לא בטוחים מי פה ה"טוב" ומי פה ה"רע". שיקולים – לא מאוד מופרכים – מטים את כפות המאזניים של המוסר. דברים שהיו נראים לנו חשובים הופכים חשובים פחות. חייהם של הפושעים מעפילים לראש סדר העדיפויות.

התאהבות של הצופים בדמות ה"רעה" היא תופעה ספרותית מוכרת. הדמות הזו נקראת גם האנטי-גיבור, ולהבדיל מדמות הגיבור האידיאלית, היא סובלת מחולשות. היא לא תהיה בהכרח יפת תואר או מלאת ביטחון. היא כנראה לא תילחם למען הצלת האנושות כולה אלא עבור מטרות הרבה פחות גרנדיוזיות. ודווקא מאפיינים אלו יאפשרו לנו להזדהות עימה ביתר קלות. כמותה, גם אנחנו הצופים, קצת פחות מושלמים מסופרמן.

תסמונת שטוקהולם – להתאהב בחוטף

מילא אנחנו הצופים בבית, היושבים על הספה מכורבלים בשמיכה ובאופן בטוח נשאבים לתוך עלילה בדיונית ורוכשים לנו חבר חדש בדמות פושע, אבל מה לגבי התאהבות של החטופים עצמם בחוטף? תסמונת שטוקהולם מתארת סיטואציה שבה הקורבן רוחש חיבה לדמות הפוגעת ולעיתים אף מתאהב בה. ההיסטוריה, כך מתברר, ידעה לא מעט מקרים כאלו. המונח נטבע לראשונה על ידי הקרימינולוג והפסיכיאטר נילס בחרוט שחקר את שוד הבנק שהתבצע בשטוקהולם ב-1973. במהלך שישה ימים הוחזקו ארבעה עובדי בנק בכספת בזמן ששני השודדים ניהלו משא ומתן עם המשטרה בנוגע להימלטותם עם הכסף. בסופו של האירוע, תיארו ארבעת המשוחררים קשר ידידות שנרקם בינם לבין החוטפים.

האם זה הנוף הפסטורלי או שבכול מקום בעולם יכולה להירקם ידידות בין שודדים לבני ערובה?

קריסטין האנמארק הייתה אחת החטופות שתיארה את הקשר החזק ביותר עם אחד החוטפים, ג'אן אריק אולסון. על בסיס חווייתה נחקרה התופעה וזכתה להכרה. "זה סוג של הקשר שאת נקלעת לתוכו, כאשר בדרך כלשהי כל אמות המוסר שלך וכל הערכים שלך משתנים", היא הסבירה בריאיון ששודר ברדיו השוודי ב-2009, שנים רבות לאחר האירוע. בכתבתה של קריסטין ווסטקוסט ב-BBC, שבה היא חוקרת את מקורה של התסמונת, היא מצטטת את הפסיכיאטר פראנק אוכברג שמסביר כי "זה מתחיל בכך שאנשים נקלעים לתוך אירוע מטיל אימה ללא כל הכנה מוקדמת. הם בטוחים שהם עומדים למות. משם זה מתפתח למעין תלות המדמה חזרה לילדות – הם לא יכולים לאכול, לדבר או לגשת לשירותים ללא רשות". ומאותה נקודת תחתית מתחילה ההיקשרות. "מחוות קטנות של אדיבות – כמו מתן אוכל – מעוררות תגובה פרימיטיבית (קדמונית, ראשונית) של הוקרת תודה על מתנת החיים".

וכל מחווה נחשבת. סוון ספסטרום, בן ערובה נוסף משוד הבנק בשטוקהולם, מספר כי בשלב מסוים הסביר לו אולסון שהוא ייאלץ לירות בו על מנת להוכיח למשטרה שכוונותיו רציניות. עם זאת, הסביר לו שאין בכוונתו להרוג אותו ולכן יוודא שזה לא יקרה, וכדי להקל עליו יאפשר לו להשתכר קודם. "כשהוא התייחס אלינו יפה, ראינו בו אל שנשלח אלינו בעת חירום", משתף ספסטרום.

אבל לא כולם מסכימים עם ההסבר המכונה תסמונת שטוקהולם. נטשה קמפוס, צעירה אוסטרית שנחטפה בהיותה בת עשר והוחזקה בשבי במשך כשמונה שנים, בכתה כאשר שמעה שהחוטף שלה שם קץ לחייו לאחר בריחתה מהמרתף שבו החזיק בה. היא עלתה בגפה לבית הקברות והדליקה נר לזכרו. לטענתה, הסבר תסמונת שטוקהולם לא לוקח בחשבון את הבחירות הרציונאליות שאנשים עושים בסיטואציות קצה מסוימות. "אני חושבת שזה מאוד טבעי להזדהות עם החוטף שלך", היא מסבירה לג'ון רונסון, כתב ה-Guardian, "בעיקר כאשר אתה מבלה זמן רב במחיצתו. זה תוצר של אמפתיה, של תקשורת. החיפוש אחר נורמליזציה בתוך מסגרת של פשע אינו תסמונת, זו אסטרטגיה הישרדותית".

מהפרטים הקטנים ועד לשאלות הגדולות – מה חשוב לנו כשאנחנו מקבלים החלטה?

האם יש דבר כזה 'חשיבות אבסולוטית'?

האם משקל חטאיו של החוטף חשוב יותר מאשר הסיכויים לשרוד במחציתו כשותף? במילים אחרות, האם היצמדות לערכים שמלווים אותנו במהלך החיים חשובה יותר מאשר ההישארות בחיים? בהיעדר תסריטאי הוליוודי (או ספרדי במקרה של בית הנייר), מי מחליט מה חשוב ממה? "למעשה,  שום דבר איננו חשוב אבסולוטית", כותב ד"ר חנן שטיין, מדען העוסק בביולוגיה מולקולרית והנדסה גנטית, בספרו האדם החופשי. שטיין, המתבונן במציאות דרך עדשת האבולוציה, טוען כי "מה שאנו מרגישים שהוא חשוב הוא מה שנתפס בעל-תודעה (תת המודע) שלנו כחשוב להישרדות". במקרה של שוד או חטיפה זה מתיישב באופן ברור, אבל מה לגבי אורח החיים היומיומי שלנו? מה חשוב יותר – ללמוד לתואר אוניברסיטאי או לצבור ניסיון בשטח? להתחתן ולהביא ילדים לעולם או להקדיש את חייך למחקר ולהציל חיים? אם נקלף מניע אחר מניע, האם כל החלטה יומיומית נשענת על הצורך לשרוד?

"חשיבות היא מושג שהומצא על ידי בני האדם", כותב שטיין, ולכן היא תלויה בעיני המתבונן. או בעיני זה שהמתבונן מתבונן בו. נשמע מבלבל, אבל הכוונה היא שאם מה שחשוב לנו הוא מקום עבודה מסוים, ולאותו מקום חשוב שיהיה לנו תואר ממוסד ספציפי, אז הנה אותו תואר הפך להיות בעל החשיבות בעינינו. אותו הדבר נכון לגבי אדם אחר שהופך חשוב לנו וכאדוות על המים, כל מה שחשוב לו הופך לבעל חשיבות עבורנו. האם מקום העבודה הזה נבחר בכדי לשרוד? אולי בשביל להתפתח ולהעשיר את עצמנו? ואולי גם ההתפתחות שלנו נועדה לנתב אותנו אל עבר הישרדות?

"הגדרת החשיבות של פעילות כזו או אחרת יכולה להסתמך על תרומתה או אי-תרומתה למטרות בחיים. אבל מהן המטרות הראויות בחיים?" שואל שטיין. אם נניח רגע את התיאוריה האבולוציונית ואת המטרה העיקרית – לשרוד – בצד, אנחנו חוזרים אל הערכים שלנו. אלו שתהינו אם לוותר עליהם – או לא – ברגע מערער ומטלטל כמו שוד. ערכים ראויים, כמו מטרות ראויות, הם אלמנט דינמי בחיינו. הם משתנים מתקופה לתקופה ונבחרים כל פעם מחדש בתום קדנציות שאין בהן חוקיות ידועה מראש. "אנחנו ממציאים את המשמעות ואנחנו ממציאים את המטרות בחיים", כותב שטיין. "המטרה שאתם עצמכם תמציאו אינה ראויה פחות מכל מטרה שהמציא מישהו אחר, כולל ההורים, המורים, החברה, הדת, המוסכמות". והתסריטאי של הסדרה.

כמה מהמטרות שלנו מושפעות מהסביבה? כמה מהערכים שלנו בחרנו בעצמנו? האם אנחנו עוצרים לחשוב מה חשוב יותר או פחות בעינינו? חשיבות הדברים היא תוצר של המחשבה האנושית ולכול אחד ואת מאיתנו הפוטנציאל לברוא אותה עבור עצמו. האם בסופו של דבר, לא זו המשמעות של חופש הבחירה?

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

תנו למוח הזדמנות להפתיע אתכם – חשיבה איכותית מתבצעת לאט ובנחת

מה עושים כאשר התשוקה הגדולה והכישרון הבולט שלנו לא חופפים?

קוראים תיגר על מערכת העצבים האוטונומית – מפקדת המשנה של האבולוציה

עוד מרדיו מהות החיים:

עולם קטן: מסע מוזיקלי יומי עם אורי בנקהלטר