אלן ווטס: מה המשמעות האמיתית של קארמה, וכיצד ליהנות ממנה באמצעות מדיטציה

בשימוש היומיומי לעתים מיוחסת למושג קארמה משמעות של אפקט הבומרנג: מה שאתה עושה חוזר אליך. הפילוסוף הבריטי ד"ר אלן ווטס מאמין כי זו תפיסה די רופפת של המושג. אז מהי קארמה באמת? במקום מערכת של סיבה ותוצאה, הוא מציע לחשוב על הפעולות הרצוניות ועל הדברים שקורים לנו כאותו הדבר, ועל ידי כך לקבל אחריות על גורלנו.

בועז מזרחי | 29 אוקטובר, 2018

המובאה הבאה לקוחה מתוך הספר טבע התודעה בעריכתו של ניר חכם. כמו רבים, גם הוא נשבה בקסמו של ווטס, ברעיונותיו החדשניים ובדרכו הייחודית להציג אותם. הוא תמלל ותרגם מקבץ נבחר מהרצאותיו של ווטס בנושאים שונים כדי להנגיש אותן לקהל הקוראים. ניתן להשיג את הספר אונליין וכן בחנויות הספרים.

מתוך פרק 3: "סמכות רוחנית":

נניח שאתם נותנים דרור לדמיון שלכם ובאמת חושבים לעומק מה אתם רוצים שיקרה. דמיינו את האושר המופלא ביותר שאתם יכולים להעלות על הדעת; אין דאגות, אין חרדות, אין עתיד לוט בערפל; אתם בשליטה מוחלטת על הכול, ואתם יושבים על פרח הלוטוס שלכם, מרוצים לחלוטין, ואני שואל אתכם ברצינות: האם זה באמת מה שאתם רוצים? אתם בטוחים לחלוטין שזה מה שאתם רוצים?

דמיינו שיש לכם עכשיו כל מה שאתם רוצים, אתם במצב הרוחני הגבוה ביותר שאתם יכולים לחשוב עליו, ועדיין, לא הכנעתם את עצמכם לחלוטין, כי אתם יודעים את כל זה, אבל יש משהו שאתם לא יודעים, אז זה משאיר מקום להפתעה. אתם יודעים מה יקרה? אתם תמצאו את עצמכם יושבים כאן, הערב, מרגישים בדיוק כפי שאתם מרגישים עכשיו. זאת התשובה שלכם. מפני שכשחושבים על זה לעומק, האם אין לכם כבר הכול? הרי יש לכם את התחושה של עצמכם. אבל כדי לחוש את עצמכם, אתם זקוקים כמובן לניגוד, לתחושה של הזולת.

תראו, לָעצמי יש תחושה מסוימת של שליטה בחיים באמצעות פעולות רצוניות. עושה רושם שלרצון יש חופש מסוים, אבל יש לזה מגבלות, ונראה כי בסוף החיים סוחפים אותנו ואנחנו המומים מהלא-רצוני, ובכל זאת, הרצוני ממשיך להופיע; רצוניים חדשים באים לעולם עם כל תינוק, אז אתם רואים? לא יכולה להיות לכם החוויה שאתם קוראים לה "עצמי רצוני" בלי הניגודיות של המקריות הבלתי רצונית.

האם הייתם מעדיפים שליטה מוחלטת או מקריות טוטלית?

האם אתם רוצים לוותר על המקריות הבלתי רצונית? רוצים להיפטר ממנה? טוב, אם תיפטרו ממנה לא תהיה לכם החוויה של העצמי הרצוני. או שאתם רוצים להפוך את זה? האם אתם רוצים את החוויה של עצמי לא-רצוני, ושהכול רק יקרה לכם? ואז תגידו: טוב, אני לא בטוח. כי אז אני ארגיש בהתחלה שאני צף, שאין לי מחויבויות יותר, שאני הולך על אוויר. ואנחנו באמת מרגישים ככה מדי פעם – אם אתה לוקח את הרעיונות של דטרמיניזם ופטליזם עד הסוף, אתה אכן מקבל את התחושה הזאת של חופש – חופש מכל המחויבויות, חופש מדאגה ומאכפתיות, ואתה צף למשך זמן-מה, אבל זה עובר. איכשהו אתה לא מצליח ליישם את הפילוסופיה הזאת בעקביות. במיוחד אם יש לך ילדים. כי החברה מתחילה ללחוץ עליך להיות אחראי, כפי שהיא לוחצת על ילדים להיות אחראיים. וכך הדואליות המציקה הזאת חוזרת ומופיעה: אני לא יכול לתפוס את המצב הנחמד חסר האחריות של התנהגות לא-רצונית, אלא אם כן קיימת בניגוד לזה האפשרות של הרצוני, ולהפך.

אז מה זה אומר? זה אומר כמובן ששני הצדדים האלה של החוויה שלנו, שאנחנו יכולים לקרוא להם הרצוני והלא-רצוני, היודע והידוע, הסובייקט והאובייקט, העצמי והאחר, אפילו שהם נראים כשניים, הם בעצם אחד. כי לא ייתכן האחד בלי האחר. וכשמשהו כזה קורה אתה יודע מיד שיש קנוניה, ששני דברים שנראים הפוכים לגמרי, הם בדיוק בגלל זה – אותו הדבר.

ואתה יכול להבחין אפילו מתחת לפעולות האלה שלך שאתה קורא להן רצוניות – התנועה הרצונית של השרירים או של התודעה – שישנם תהליכים שהם לא רצוניים: אתה לא פוקד על הדם שלך לזרום, אתה לא שולט על הסינפסות במערכת העצבים שלך, ובכל זאת לא היית מסוגל לשום פעולה רצונית, אם התהליכים הלא-רצוניים האלה לא היו מתרחשים ברקע. אז אתם רואים? שני הדברים האלה הולכים ביחד. ואתה מתחיל לקלוט משהו שקשה מאוד לתאר, שמה שאתה קורא לו החוויה שלך, הוא בעצם עשייה-התרחשות.

שליטה מוחלטת במציאות עלולה להוביל לאובדן תחושת ה'עצמי' והרצון החופשי.

ההפרדה בין אובייקט לסביבתו היא אשליה

אין לנו מילים מתאימות לתאר את זה. יש לנו כמה מילים שיש להן משמעות דומה, כמו המילה cleave שפירושה לדבוק או להצמיד וגם לפצל. והמילה sacre בלטינית, שפירושה קדוש וגם קללה. ולכן הייתי רוצה להציע שנמצא איזושהי מילה לעשייה-התרחשות, מכיוון שהכול זה עשייה-התרחשות. לכך בודהיסטים מתכוונים כשהם מדברים על קארמה. פירוש המילה "קארמה" הוא פעולה, וכשמשהו קורה לך, בין שטוב ובין שרע, הם אומרים: זאת הקארמה שלך, ומתכוונים לומר בכך שאתה עושה את זה. ואתה אומר: אבל זה לא מה שהתכוונתי לעשות.

אסכולה אחת תגיד שעשית משהו בגלגול קודם או בזמן אחר, ושזאת התוצאה שלו עכשיו. אבל זאת תפיסה שטחית מאוד של קארמה. אתה לא צריך להאמין בגלגולי נשמות כדי להבין קארמה. קארמה זה פשוט שאתה לא נותן ליד שמאל לדעת מה יד ימין עושה. שמהיבט מסוים אתה "הסביבה", ומהיבט אחר אתה "האורגניזם", ה"אני", הגוף החי הזה. אבל העובדה שאתה לא יכול לתפוס לחלוטין את הקיום של גוף חי ללא סביבה היא רמז לכך שהשניים הם בעצם אחד. כמו שני הקטבים במגנט; הצפון שונה לחלוטין מהדרום, ובכל זאת הכול מגנט אחד. וכך בדיוק אתה הוא גם מה שאתה עושה וגם מה שקורה לך.

אז יש לך משחק קטן, שאתה מעמיד בו פנים שאתה לא אחראי על מה שקורה לך; שזה לא אתה. אתה אחראי רק לצד שלך. ואז אתה יכול להתחרות עם הצד השני. זה דומה קצת לדוגמה הבאה: קחו שתי מסרגות, אחת בכל יד, ונהלו קרב סיף עם עצמכם, ונסו באמת ובתמים לדקור את היד השנייה. אבל היד השנייה מנסה גם היא לדקור את הראשונה וגם להגן על עצמה; זה כמו לשחק שח עם עצמך, וזה לא יעבוד. אתה מגיע למעין מבוי סתום, אלא אם כן אתה מחליט בשביל יד ימין שלך שהיא זו שבאמת תנצח, אבל אז הפרת את כללי המשחק.

הסובייקט הוא המעיין שממנו נובעת המציאות

אתם רואים? זה מה שאנחנו עושים. לזה ההינדואיסטים והבודהיסטים קוראים "אָוִידְיָה", בוּרות או יותר נכון התעלמות (ignorance). אז התוצאה היא שבדיוק כמו שהסמכות של הגורו היא הסמכות שלך – אתה עשית את זה! כך גם המקום שאתה נמצא בו בחיים הוא המקום ששמת בו את עצמך. ובדיוק כפי שעל פני שטח הכדור ניתן להתייחס לכל נקודה כאל מרכז השטח, כך ניתן להתייחס לכל מקום כאל המקום הנכון; וכל אחד נמצא במקומו הנכון. כולם הם התגלמות האלוהי או איך שתרצו לקרוא לזה. כולם משחקים את המשחק הזה או את המשחק ההוא. והעובדה שאתה לא יודע את זה, אם אתה באמת לא יודע את זה, היא חלק מהמשחק; הופכת את העניין להרבה יותר כיף. כמו שילדים אוהבים לשחק במחבואים, ללכת לאיבוד. כמו שכולנו אוהבים ללכת להצגה, לראות סרט אימה, להצטמרר כי אנחנו חוששים שמשהו נוראי שלא נוכל לעמוד בו עומד להתרחש על המסך. "וואו, זה יהיה מרגש אם זה יקרה".

אז אני אומר לאלו מבינכם שהם הכי מקובעים, כלומר לא-רוחניים ומרובעים – ברכותיי! אתם מבינים? אתם משחקים משחק קיצוני מאוד. אתם כל כך אבודים שאתם לא יודעים היכן אתם נמצאים. לקחתם על עצמכם סיכון עצום.

אז אתם רואים? זאת בדיוק הנקודה. זאת הסיבה שאני אומר שהתפקיד שלי הוא משחרר. אני רוצה שתראו שאלה אתם, לא אני. זה לא סוואמי זה וזה או בודהה זה וזה או קדוש זה וזה. זה אתם. אתם עושים את זה. סר אדווין ארנולד ניסח את דברי בודהה: "אתה סובל מעצמך. אף אחד אחר לא מכריח אותך. אף אחד אחר לא מחזיק אותך שתחיה או תמות ותסתובב על הגלגל; שתחבק ותנשק את חישורי הייסורים שלו, את צמיג הדמעות שלו ואת טבור כלומיותו". וכשאחד מהמאסטרים של הזן הלך למורו ושאל: "מהי הדרך לשחרור?" המורה ענה: "מי כובל אותך?" והוא אמר: "אף אחד", אז המורה שאל: "אם כך מדוע אתה מבקש להשתחרר?"

אתם רואים? הכול חוזר אליך; מה אתה רוצה? האם אתה יודע מה אתה רוצה? האם אתה יכול לחשוב על זה עד הסוף ולומר בדיוק מה אתה רוצה? זה יחזיר אותך ללא ספק למקום שאתה נמצא בו עכשיו. כי מה שאתה אומר שאתה רוצה הוא תמיד הסימפטום, הביטוי של מה שאתה עכשיו. אם זהו אכן המצב, אז הכול כבר שם מפני שאתה זה שעושה את זה.

משל הספינה – מדיטציה היא ההנאה שבצפייה.

התבוננות אמיתית מתחילה כשמפסיקים לנסות

למה למדוט? למה לעשות כל דבר "בעל טבע רוחני"? אנשים לא מבינים באמת מהי מדיטציה. הם מתייחסים לזה כמו לפסיכותרפיה או לקורס להורדה במשקל. הם עושים את זה כדי להיות טובים יותר. אבל אם זאת הגישה שלך, אתה לא באמת מתרגל מה שנקרא ג'אנה או יוגה או זן. זה בכלל לא זה. מדיטציה היא הפעולה האנושית היחידה שאין לה תכלית.

בודהות, שאומרים שיש להם הכול, נראים לעתים קרובות בתנוחת מדיטציה כזאת או אחרת; למה להם להמשיך ולמדוט? כי זו פשוט הדרך שבה בודהה יושב כשהוא יושב. כשהוא יושב הוא יושב, כשהוא הולך הוא הולך; הוא לא הולך לשום מקום, הוא רק הולך להליכה, מפני שהוא נכנס לזה. זאת אומרת, להיכנס לזה אומר לא רק להעריך, אלא גם לחדור, להגיע ללב העניין, לחדור אל הרגע, להגיע ישירות לשורש הרגע; שזה בדיוק במרכז שלך, במקום שאתה נמצא בו, במקום שאתה מתחיל בו את כל הדבר הזה.

אז להתחבר לעצמך זה להתחבר לרגע. למקום שמתחילות בו כל השאלות האלה. מאין באה השאלה? מאין נובעת התשוקה? ובכן, ממך. והאתה הזה הוא הנקודה שכל היקום הזה נברא ממנה; זורם אחורה אל העבר כמו שובל של ספינה. השובל לא מניע את הספינה – הספינה יוצרת את השובל. והנה אתה יוצר את כל זה. ומדיטציה זה פשוט לשבת ולצפות בזה קורה. וזה לא נעשה כי זה טוב בשבילך, זה נעשה כי זה כיף. אני אפילו ארחיק ואומר שמדיטציה היא דבר כיפי. ואם היא לא – אתה לא מודט.

יש משחק נורא שמודטים משחקים, "תחרות סבל". הם הולכים לאיזה מקום ויושבים שם שעות על גבי שעות, עד שהרגליים שלהם מתקשות וכמעט נופלות. ואז הם חוזרים ומתרברבים על כך שהם שרדו את כל השעות האלה של כאבי הרגליים. טוב, קשה מאוד לזלזל באנשים סובלים, כי הרי יש לנו סימפטיה טבעית לכאב, אבל לפעמים בא לי לומר: למען השם, אל תזרוק את הסבל שלך עליי ככה, אל תתרברב בקשר לזה. אל תוביל במשחק בכך שתאמר "אני סבלתי יותר ממך". אנשים אומרים הרבה דברים כאלה כמו "אני מודע לחסרונות שלי יותר ממך", "אני סובלני יותר ממך", "אני מזהה יותר ממך איזה נוכל אני". כל דרך אפשרית להוביל במשחק שאני תמיד מנצח בו.

אז כשאנחנו עושים את זה עם עולם המדיטציה, אנחנו נכנסים להייררכיות ולדרגות ולתארים, ומי הגיע לרמה 7 ומי הגיע לרמה 9. והגורו המומחה תמיד יציב רף גבוה יותר משמישהו יכול לחשוב עליו, בשביל לראות עד כמה רחוק האמביציה שלך תיקח אותך. וכך זה נמשך ללא סוף, עד שלפתע אתה מתעורר ומתחיל מדיטציה אמתית בכך שאתה מבין שאתה שם, כלומר שאתה באמת מודט כל הזמן מעצם העובדה שאתה קיים כל הזמן. רק שאתה מפספס את העכשיו הנצחי הזה, בכך שאתה כל הזמן מחפש משהו ברגע הבא; מצפה לתוצאה. ואתה לא יכול לבקש לא לצפות לתוצאה, מפני שגם זה בעצם לצפות לתוצאה. אז אם כך, אתה יכול פשוט לשבת וליהנות מזה…

מובאה זו נערכה לצורך קיצור. את הפרק המלא ניתן לקרוא בספר טבע התודעה.