מה יותר חשוב – המבנה או החלל שבתוכו? עבודה עם עמוד השדרה כמשל לחיים

תפקידו הראשוני של עמוד השדרה הוא כנראה לא האסוציאציה הראשונה שעולה בראשכם. מהו ואיזו נקודת מבט מרעננת ניתן לסגל דרכו על חיי היומיום שלנו?

חשבתם פעם על כך שבית הוא החלל הריק בתוך מה שאנחנו קוראים 'בית'? זו לא איזו הגדרה מדעית או מקצועית, וברור שקירות הבית והמבנה עצמו מהווים את גוף הבית. אבל המהות שלו היא החלל המוחזק בין אותם קירות. במובן מסוים, ה'כלום' שבתוך המבנה הוא יותר משמעותי מהמבנה עצמו. גם כוס היא כזו. היא עשויה חומר ויש לה צורה אבל גולת הכותרת היא היכולת שלה להחזיק את הקפה של הבוקר או את מיץ התפוזים הסחוט.

כשמדברים על עמוד השדרה, האסוציאציה הראשונה שעולה לרוב האנשים היא 'יציבות', על מגוון ההטיות שלה. אולי גם 'תנועתיות', ואולי אפילו הקשרים סימבוליים יותר כמו 'לעמוד על שלי'. אבל אם קוראים את ההגדרה של בריטניקה, מסתבר שתפקידו המרכזי של רצף החוליות הזה הוא להגן על חוט השדרה – שלוחה של המוח היורדת מהגולגולת ומקשרת את מרכז הפיקוד הראשי שלנו אל מערכת העצבים ההיקפית. אל שאר הגוף. בכל חוליה יש חור, וכשהן מונחות זו על גבי זו הן יוצרות מעין צינור חלול שבתוכו עוברת השלוחה. במילים אחרות, גם כאן, החלל שנוצר בפנים הוא ההיבט החיוני מכל.

חוט השדרה מתפצל להסתעפויות של עצבים המעבירים, בעיקר, הוראות מוטוריות מהמוח אל רחבי הגוף (מה להזיז ולאן) וממצאים תחושתיים מרחבי הגוף אל המוח (מה התחושה בידיים, למשל). אם המפקד הראשי שלנו יושב למעלה, אז עמוד השדרה הוא התעלה שדרכה עוברים המסרים ממנו אל כל החטיבה הלוחמת ובחזרה. וחוט השדרה הוא כמו קשר רב חשיבות המעביר את המסרים בתעלה. לא פלא שהאבולוציה דאגה לייצר מבנה חזק וגמיש שיגונן עליו.

מהם חלל חיובי וחלל שלילי?

מערכת היחסים שבין המעטפת לחלל שהיא אוצרת בתוכה מוכרת בעולם האומנות, ובפרט בצילום. "שימוש טוב בטכניקה הוא יצירת יחס נכון בין מושא הצילום והרקע המקיף אותו, כך שתיווצר תחושה שהרקע כמו נסוג לאחור [ומשאיר אותנו עם האובייקט בלבד]", מסביר הצלם האורבני ג'יימס מאהר בכתבתו ב-Expert Photography. באומנות מכונה הרקע 'חלל שלילי' והאובייקט – 'חלל חיובי'. אם תשימו לב, בהרבה צילומים החלל השלילי הוא זה שתופס את רוב התמונה, אך החלל החיובי הוא זה שחשוב. הוא המסר, הוא הקפה של הבוקר, הוא חוט השדרה.

מאהר מתאר את המתח שבין השניים כמו ריקוד – תנועה מתמדת של שני אלמנטים הנעים בתוך גבולות הפריים, האחד על חשבון השני אמנם, אבל תוך הרבה כבוד הדדי. תוך הידיעה הברורה שזה ללא זה הוא חסר טעם. שהאובייקט ללא החלל העוטף אותו הוא בודד ועשוי להתפספס, ורקע ללא אובייקט הוא כמו שמיים כחולים נקיים:  זה נעים ופותח את הלב, אבל אנחנו לא נבהה בהם כפי שנבהה בשמיים שזורי עננים. נסו לשחק ביחסים האלו בפעם הבאה שתנציחו רגע.

כמו רקע בלי אובייקט, גם עמוד שדרה בלי חוט שדרה הוא מעין שומר הניצב חמוש לפני תיבת אוצר ריקה. ובכל זאת, הוא זה שמקבל את רוב תשומת הלב. מתי בפעם האחרונה עצרנו לחשוב על תיבות האוצר הריקות בחיינו? על אותם מקומות שבהם אנחנו משקיעים את מירב תשומת הלב במעטפת ושוכחים מהליבה?

חלל שלילי נותן במה לחלל החיובי.

היכן נפגוש את האלמנטים הללו בחיי היומיום?

יש לא מעט דוגמאות לרבדים בחיים שלנו היוצרים ריקוד הרמוני יותר בין המעטפת לתוכן – כמו הפער בין התדמית האינטרנטית של חיינו לעומת חוויית החיים עצמה או מידת ההשקעה במראה החיצוני שלנו כהכנה לדייט מבטיח לעומת מידת ההשקעה בעושר של עולמות התוכן הפנימיים שלנו – אבל הפעם נמקד את תשומת הלב בחינוך. בתוך עולם של חדשנות ויזמות, מקומות רבים בעולם תומכים בגישה שיש לשנות את פני מוסדות החינוך. הקאטצ' הוא במילה 'פני'. כסף רב נשפך במטרה לצבוע מחדש את שערי הכניסה ושולחנות הלימוד, הקירות הופכים שקופים ומלא אור ממלא את החדרים. ציוד טכנולוגי מחליף את המחברות אבל המסר נשאר אותו מסר. השיטה נשארת אותה השיטה.

בבית הספר ריברבנד שבהודו יש ניסיון לעשות משהו אחר. מראש נשים על השולחן שגם שם הושקעו מאמצים רבים בנראות, בעטיפה של בית הספר. אך הדבר היותר מעניין שם הוא הגישה. הטיפול בליבה. "החשיבה הקונבנציונאלית מעודדת תלמידים להישגים", מסביר ויוויק ראדי, ממייסדי בית הספר, לג'וזפין צ'ו בכתבתה ב- Thrive Global. "גם על חשבון רגשות שליליים שיבואו וגם על חשבון בריאות לקויה. 'כבשו הישגים עכשיו ותהיו מאושרים לאחר מכן'. האלטרנטיבה שמציע ריברבנד היא להתחיל מבסיס של תחושה טובה וקבלת החלטות חכמות, בריאות ונטולות סטרס. הישגים והצלחה, ללא ספק, יבואו בעקבות זאת".

כשהאושר תלוי בליבה ולא במעטפת

באמירה האלטרנטיבית הזו – בואו נתחיל מללמוד לקבל החלטות חכמות ונטולות סטרס, ושאר הטוב כבר יגיע – מייסדי בית הספר מציבים את בריאות הנפש, את הליבה, במקום הראשון. מערך השיעורים מכיל מתמטיקה ומדעים אך גם שיעורי מדיטציה ופילוסופיה הודית שבה לומדים התלמידים כיצד לחיות חיים מאושרים. "אני חושב שבגישה המערבית נוטים להאמין שהאושר מושפע מהסביבה שבה אנו חיים", טוען ראדי, "ואז אתה מנסה לשלוט בסביבה שלך. בפילוסופיה של המזרח מאמינים שהמיינד הוא ששולט באושר דרך האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות". ואת זה ניתן ללמד בשיעור – כיצד לשלוט באופן שבו אנחנו רואים את המציאות? מתי לעצור ובעזרת אילו כלים לעזור לעצמנו להתבונן בצורה צלולה יותר?

אז האם, כמו שאומרים, דרושים שניים לטנגו? החלל השלילי והחלל החיובי. המעטפת והליבה. השומר והאוצר. בחלק מהסיפורים יכול לעמוד האוצר לבדו, אולי לא צריך בכלל שערים צבועים וחלונות גדולים כשיש שיעורים שמלמדים כיצד ליצור אושר פנימי בחיים שלנו. ואולי ביחד, אור פנימי ואור חיצוני, הם עושים את העבודה הטובה ביותר? בגב שלנו בטוח צריך את השניים. את התעלה הקשיחה הזו שרוב הזמן נתפסת בעינינו כנושאת את גופנו התמיר, ואת מערכת העצבים העדינה והאינטליגנטית שעוברת בתוכה ומפיחה בנו רוח חיים. כל מקרה יכול להיבחן לגופו, אבל עושה רושם שזו מערכת היחסים שביניהם שמייצרת את הקסם: תשומת הלב העדינה הזו לשני צדדיו של המטבע שהופכת הן צילום והן את הגוף שלנו ליצירות אומן.

בסדרת כתבות זו תוכלו לקרוא גם על כפות הידיים ועל כפות הרגליים כמשל לחיים.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

קוראים תיגר על מערכת העצבים האוטונומית – מפקדת המשנה של האבולוציה

אבידות ומציאות – מה יש בחיפוש התמידי שעושה אותנו מאושרים?

כשאנחנו נחים המוח שלנו עובד קשה יותר – כיצד יצירתיות נרקמת בין שיטוט לריכוז

עוד מרדיו מהות החיים:

אסימונים: מהי מוטיבציה? איך מניעים אותה ושומרים עליה לאורך זמן?