האם אנחנו יצורים שמחפשים תמיד תשובות, או שאנו גם מפיקים תועלת מעצם שאילת השאלות?
רובנו נמצאים בחיפוש אחר משהו. גם ברגע זה, בעודכם קוראים את הכתבה, חלק בכם כנראה מחפש. אנחנו תרים בעינינו סביב ומשוטטים בנבכי נשמתנו כדי למצוא אהבה, משמעות או שייכות. אנחנו מבקשים למצוא תשובות לשאלות המרחפות מעל ראשנו. גדולות וקטנות כאחד. למה כל כך כיף בטבע? מי אני? מה הטעם בכל זה או איך אמצא את החצי השני שלי? בספרו צל ההר, מתחבט דיוויד גרגורי רוברטס בנושא חיפוש התשובות. הוא כותב כי "לשאלות הגדולות יש רק תשובות קטנות, והתשובות הגדולות נמצאות אך ורק בשאלות קטנות". בטענתו הוא מפנה את הזרקור אל עבר החשיבות שבבחירת השאלות, ועל כך עוד נרחיב בהמשך. כך או כך, בתור נקודת פתיחה, אפשר לומר שהחיפוש אחר תשובות מלווה את האדם מאז קום המחשבה. כחברי המין האנושי, אנחנו קצת מחפשים-משמע-אנחנו-קיימים במובן מסוים, הלא כן?
באתונה העתיקה, כ-400 שנים לפני הספירה, ישבו גדולי ההוגים במשתה שנקרא סימפוזיון. עטופים בבדים לבנים חגיגיים וזרי עלים לראשם, הם שאלו שאלות והציעו תשובות. בסימפוזיון של אפלטון התבקש אריסטופאנס, שהיה ידוע כמומחה לחיבור קומדיות, להסביר את נושא הנפש התאומה. מהי? האם באמת קיימת כזו ומדוע כולנו מחפשים אחריה? את הסיפור שהגה מגולל סרטון מבית ה-BBC ובו מתוארים בני האדם הראשונים כישות כדורית בעלת שני גופים הפונים לכיוונים הופכיים. לכל אדם היה ראש ולו שתי פנים, שני זוגות ידיים ושני זוגות רגליים. 360 מעלות של התבוננות, התקדמות ואחיזה.
שלושה מינים היו אז, על פי אריסטופאנס: בני השמש המורכבים משני גופים זכריים, בני הארץ המורכבים משני גופים נקביים ובני הירח המורכבים מגוף זכרי וגוף נשי. שלושת המינים היו מלאי עוצמה, הם יכלו לנוע לכל הכיוונים, לתמוך בעצמם בעודם מתגלגלים ולחשוב יחד. בשלב מסוים הכוח עלה להם לראש והם החליטו לטפס על האולימפוס – הר האלים. למה? כי הם יכלו. זאוס, מלך האלים, לא ראה זאת בעין יפה ובכדי לעצור את המוטיבציה המתפרצת הזו הוא שלף את חרבו וגדע כל דמות עגלגלה לחצי. מאז, משוטטים בני האדם בעולם, חצאים-חצאים, עורגים אל המלאות השורשית שלהם. כל אחד והחצי האובד שלו. האם כמו אותו אהוב נעדר קיימים דברים נוספים שהיו ואינם, ולנו נותר לבלות את חיינו בחיפוש אחריהם? אולי משמעות החיים היא כזו? או שמא אנחנו מגייסים צוותי חיפוש גם עבור דברים שמעולם לא החזקנו? עבור שאלות ששמענו מאחרים?
מכורים לחיפוש אבל לא יודעים את זה?
ג'ייסון סילבה, יוצר ערוץ היוטיוב Shots of Awe השואף לעורר התלהבות וסקרנות פילוסופית בקרב קהל הצופים, הופך גם הוא במסע שלנו אחר תשובות. "האין אנחנו מאושרים יותר כאשר אנחנו מחפשים אחר האמת?" הוא שואל ומתאר את כולנו, המחפשים, כ"מכורים בסתר לתהיות". על פי סילבה, המסע הוא זה שמשאיר אותנו ערים וחיוניים. לא התשובה עצמה. ואליו אנחנו מכורים. אל הריגוש הזה שבלחפש, לתהות ולשוטט בין מרחבי המחשבה והגלובוס. את שאילת השאלות אנחנו מבקשים, לא את התשובות עצמן.
ומה הופך את התשובות לאטרקטיביות פחות מהמסע לעברן? "ברגע שמצאת את התשובה אתה מסתכן בהשלמה, בסיום", מסביר סילבה. לעומת זאת, כשאתה בדרך אליה הכול עוד אפשרי. בזמן המסע נוכחת תחושת מסוגלות וציפייה לסוף טוב. כשמגיעים אליו, גם אם הסוף טוב, בא הקץ על הציפייה האופטימית. היא מתחלפת אמנם בדברים טובים אחרים, אבל רבדים מלאי תשוקה ועניין הולכים לאיבוד. כמו משא ומתן בינינו לבין החיים עצמם, כל דבר שנמצא מתחלף במשהו אחר שאובד. וזה שאיננו, מאפשר לאחרים להתקיים בהיעדרו.
כמו נופים רחבי ידיים, כמו אוקיינוס הפרוש לפנינו, גם החיפוש אחר התשובה מעורר תחושה שהכול עוד אפשרי. אם אנחנו כל כך אוהבים את האפשרויות, למה אנחנו כל כך מפחדים להיות בתחילת הדרך? למה אנחנו כל כך נמנעים מלהגיד "אני לא יודע" כאשר ב"לא יודע" גלום מלוא הפוטנציאל? זה הנבט שיכול להתפתח לגבהים ולכיוונים שונים. זו הנקודה שבה הכוס הריקה מהווה פתאום יתרון, ניצבת שלווה ומוכנה להתמלא. "זה [החיפוש] בעצם המצב התודעתי שבו אנחנו שואפים להיות", טוען סילבה. כלומר, באופן בלתי מודע אולי, אנחנו רוצים להישאר מטיילים שוחרי משמעות, כי כאשר אנחנו מוצאים אותה, הטיול נגמר.
דיכאון שלאחר המסע
"התשובות הן לא העניין, שאלות טובות יותר הן העניין", נשען סילבה על אמירה ידועה ומכוון את תשומת ליבנו אל מסע החיפוש. כמה אנחנו משקיעים באיכות החיפוש שלנו וכמה אנחנו שמים מבטחנו בתשובה? כמה אנחנו טורחים לחדד את השאלות שלנו בטרם מצאנו את התשובות להן? כמה ציפייה ותשוקה יש לנו אל הטיול עצמו וכמה אל נקודת הסיום? בכתבה שפירסם א.ר. פריס במגזין REI co-op הוא מספר על תופעה שנקראת "דיכאון שלאחר מסע רגלי" וגם אם לא שמעתם את המושג, אם אתם נמנים עם חתך האוכלוסייה מיטיב הלכת, יכול להיות שתזדהו עם ההרגשה. מסתבר שהיא מאוד שכיחה בעיקר בקרב מטיילים היוצאים למסעות רגליים של חודשים, כאלו המעפילים לפסגות הרים וחוצים יבשות עם תיק על גבם. אבל גם המטיילים הפחות אינטנסיביים עשויים לחוות את החוויה. מעין נפילת מתח בנקודת הסיום. כאילו בבת אחת נעלמה הרוח מהמפרשים. לעיתים הצניחה הזו מתגלגלת לתקופה ממושכת של דיכאון. מה קורה שם?
מה שמרגיש כאילו מישהו כיבה את המאוורר בפתאומיות והנה צנח לו המפרש, הוא בעצם העובדה שברגע אחד – הגענו. בשנייה אחת, נעלמה המטרה. נמוג לו היעד. והנה רגע האמת. ומה אם הוא לא יענה על הציפיות? "לא הרגשתי כלום", כותב פריס על הגעתו לפסגת ההר. "הלוואי ויכולתי לבכות או להרגיש כל דבר". כנראה שכאשר העיניים נשואות אך ורק אל עבר הפסגה, בהגיענו עלול להיווצר ואקום. ברגע אחד אנחנו עשויים להפוך מ"בעלי משמעות לחיים" ל"חסרי משמעות לחיים". ממטיילים חדורי מוטיבציה לסתם אנשים הניצבים על פסגת הר. לפריס לקח הרבה זמן להבין שזה מה שקרה לו. הוא חש את נפילת המתח אבל שייך אותה בעיקר לחוויה הפיזית המאומצת שקדמה לה. משחזר לביתו לאחר שישה חודשים מחוץ לציוויליזציה והיה עליו לחפש עבודה חדשה, הבין שמשהו גדול יותר מתרחש. החיים של "אחרי המסע" לא הצליחו להתניע. הוא מצא עצמו ללא חשק למצוא עבודה ונטול רצון לפגוש חברים. "הרגשתי שאני לא שייך לשום מקום", הוא משתף, ומשם הכול המשיך להתדרדר מטה להתנהגויות פזיזות ולמחשבות אובדניות.
"אנחנו יודעים שכאשר אנשים מתמודדים עם דיכאון, הם לעיתים קרובות מתאבלים על אובדן כלשהו", מסביר הפסיכולוג ג'יימס צ'ידסטר שעימו דן פריס בנושא. כאן מדובר גם באובדן פיזיולוגי של כמויות האנדורפינים שהופרשו לגוף במהלך המסע – שהינם משככי כאבים ומרוממי מוטיבציה – וגם באובדן מנטאלי של מטרה, משמעות או שייכות למשהו גדול יותר, הם מסבירים.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לכודים בדפדוף אינסופי בין אפשרויות? לפעמים כדאי פשוט 'לבחור סרט' ולצפות בו עד הסוף
מצאתם את הרוטינה היומית המושלמת? מעולה, עכשיו הזמן לשבש אותה קצת באופן יזום
האם מה שאנחנו שומעים הוא אכן הקול האישי שלנו? מתוך הכלום מגיעה התשובה
עוד מרדיו מהות החיים:
