מאייר של הניו-יורקר ממחיש בדרך משעשעת וחכמה את יכולת ההפשטה והפענוח של סמלים חזותיים
מאחורי העיניים שלנו נמצא מרכז פענוח אותות חזותיים מהמשוכללים בנמצא. המוח שלנו בנוי כדי להפיק משמעות מצבעים, מצורות, מגדלים, מקווי מתאר – ומהיחסים ביניהם. אנחנו מסתמכים על היכולת הזאת לצרכים בסיסיים כמו זיהוי פירות ראויים לאכילה, וכן לצרכים מתקדמים מאוד כמו זיהוי הפאנץ' ההומוריסטי בקריקטורה. העיניים שלנו אמנם לא החדות ביותר בממלכת הטבע, אבל מנוע העיבוד שלהן בהחלט ממוקם בראש הרשימה.
אחד השכלולים החשובים של המוח הוא הקישור בין שפה ובין מערכת הראייה. כושר עיבוד התמונות שלנו התפתח כדי להתעלות על מסרים ויזואליים ישירים, ומסוגל לייצר משמעויות מסימנים ומסמלים שמייצגים את המציאות בעקיפין. לדברי המאייר כריסטוף ניימן, עד כדי כך מוצלח המוח שלנו במלאכה, שלעיתים דרושים לו קו או שניים כדי לתאר קונספט מורכב. ניימן, אומן ומאייר שעבודותיו מעטרות שערי מגזינים כמו ה-New Yorker,Atlantic וה-New York Times, תולה למעשה את פרנסתו ביכולת שלנו להבין את הדקיק שברמזים. "יש שפה שאתם דוברים בצורה שוטפת וככל הנראה אתם לא מודעים לכך", הוא אומר בהרצאת TED משעשעת ומחוכמת.
ניימן מציג באור חדש ומפתיע את מה שאנו רואים בשגרה ולא מקדישים לו מבט שני. למשל, כיצד שלושה פסים מעוררים בנו שמחה ואילו פס אחד גורם לדאגה (סמל הוויי-פיי). אבל הגדולה של כך, לדבריו, היא שבאמת לא דרוש לנו מבט שני, אנו מבינים את כוונת המשורר במעט מאוד מאמץ, הן מצידו והן מצידנו. ניימן מציג דוגמאות יפות ומבריקות לאיורים ועיצובים שגורמים לנו להתפעל מהמחשבה היצירתית שמאחוריהן, אלא שמבחינתו ההתפעלות האמיתית צריכה להיות מעצמנו – מהשנינות שלנו ומכישרוננו האלגנטי לפצח מסרים מורכבים שכאלה.
מצליחים להוציא משמעות אפילו מתוך ריק
מפתיע כמה מעט מידע דרוש כדי לעורר בנו תגובות רגשיות חזקות כאלה, ולדברי ניימן, "ככל שדבר טבוע יותר עמוק בתודעה שלכם, נדרשים פחות פרטים כדי שתהיה לכם תגובה רגשית". הוא מסביר כי המנגנון השולט בתהליך הוא מילוי החסר. אנחנו משלימי מידע סדרתיים. רבות דובר בקיצורי הדרך שעושה המוח כדי להסיק מסקנות, ולא פעם על ההיבטים השליליים של כך. ואולם, ליכולת הזו גם צדדים חיוביים. מכיוון שאנו שואפים למקסימום מידע מכל מראה שנפתח בפנינו, אנו משלימים פרטים בכל מקום שהם חסרים, אפילו כשהם נעדרים לגמרי. ניימן מציג ציור של קערות ללא תחתית ומסביר: "יש קונספט של מרחב שלילי, והרעיון הוא כזה: במקום לצייר את האובייקט עצמו, אתם מציירים את המרחב סביבו. אז הקערות בציור ריקות. אבל הדיו השחור מגרה את המוח שלכם להקרין אוכל לחלל". כך גם זוג סוללות עם שני משולשים מעליהם הופך לינשוף בכזו נחרצות, עד שקשה להתעורר מהאשליה גם לאחר שמבינים כי מדובר בסוללות. זה כיוון ש"התמונה באמת קיימת רק בראשכם".
אבל לא כל דבר עובד. דרושים שני מרכיבים כדי שסמל שנושא משמעות מסוימת בראש של האומן, יתחבר לאותה משמעות גם בראש של המתבונן. ראשית, מסביר ניימן, רמת ההפשטה צריכה להיות מאוזנת ביחס למידת הנוכחות של הקונספט בחיים שלנו. כזכור – ככל שהוא נוכח יותר דרוש פחות מידע כדי לייצג אותו. אבל אלה דברים שמשתנים בין תרבויות, וזה בעצם העיקרון השני: "כמעצב, זה הכרחי להיות עם הבנה טובה של אוצר המילים התרבותי והחזותי של הקהל שלך". כך, למשל, יפנים יבינו די בקלות באמצעות שלוש אבני לגו – אדומה על לבנה ועוד ירוקה ליד – כי מדובר בסשימי טונה על מצע אורז עם וואסאבי בצד.
ייתכן מאוד שגם מי שאינו מגיע מהתרבות היפנית היה מבין את הרעיון, אך לדעת ניימן איכויות הפיצוח שלנו 'זוכות' להערכת חסר. "דיון חוזר שאני מבצע עם עורכי מגזינים, שהם לרוב אנשי מילים, הוא שאתם, הקהל שלהם, הרבה יותר טובים בביצוע קפיצות משמעותיות עם תמונות משהם נותנים לכם קרדיט". לדבריו, זה גורם למקבלי החלטות עריכה להתנקז לקלישאות ויזואליות. במאמר מוסגר, התופעה הזו זכתה לסאטירה מצחיקה מאוד בסדרה שנוצרה כולה באמצעות תמונות וסרטונים של מאגרי תמונות פופולאריים. ניימן מזהיר, בהומור כמובן, "אם יש בקהל עורכים שהם מקבלי החלטות, אני רוצה לתת לכם עצה. בכל פעם שציור שכזה מפורסם, תינוק פנדה ימות".
הקהל אפוא יכול להתמודד עם יותר מזה, וכדוגמה הוא מציג שער שעיצב לאחר הצונאמי של 2011 ביפן. תחילה ניסה להמחיש קטסטרופה כאוטית, אך בהמשך קיבל הפרויקט תפנית. "אני זוכר את תמונות הטלוויזיה של אנשים עובדים בחליפות הגנה, פשוט הולכים דרך האתר, ומה שהכה בי היה כמה הסצנה הייתה שקטה". לכן, התיאור שעימו עלה בסוף הוא של פריחת עץ הדובדבן המזוהה כל כך עם יפן, אלא שכל פרח הוא סמל לכור אטומי ורוד. במבט ראשון כמעט שהעין לא מבחינה בכך, אבל כאשר זה קורה, מלוא עוצמת האסון מכה בצופה.
על אף סערת המחשבות והרגשות שתמונת השער יכולה לעורר בנו, ניימן טוען כי לא חידש דבר. הוא בסך הכול סידר את המידע הקיים בצורה אחרת, הן בתמונה זו והן בכל שאר האיורים שלו או של אחרים. "מה שרציתי", הוא מסביר, "זה להפוך אתכם למודעים לכך שכבר הייתה לכם את התמונה הזו איתכם, אבל כעת אני רק חשפתי אותה וגרמתי לכם להבין שאתם נושאים אותה איתכם כל הזמן".
זה לא אני, זה אתם
זה קורה לנו לא פעם כשאנו שומעים ציטוט מבריק, שמסכם תפיסת עולם שלמה בכמה מילים. אנחנו מכירים בגאונות של המשפט רק משום שהקונספט שהוא מייצג כבר ידוע לנו. באותו אופן, איור פשוט יכול להוציא לנו את המילים מהפה. לכן, ניימן מאמין כי "השיעור הגדול כאן הוא שהקסם האמיתי אינו קורה על הנייר. הוא קורה במוח של הצופה. כאשר הציפיות והידע שלכם מתנגשים עם הכוונה האומנותית שלי".
במילים אחרות, גאוני ככל שיהיה האומן, גאונותו תלויה בסופו של דבר ביכולת הפענוח של קוראיו. אם איש לא הבין את זה, האדם יכול להישאר גאון בעיני עצמו אך לא מעבר לכך. "הכישרון שלכם בקריאת תמונות לא רק מדהים", מסכם ניימן, "הוא מה שהופך את האומנות שלי לאפשרית. ובעבור זה, אני מודה לכם מאוד".
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
נוירולוג מסביר: כיצד אמנות מופשטת מדליקה ניצוצות במוח ומה היתרונות הקוגניטיביים שלה
שיעור שלימדו אותנו משוררים: ערפול ואי-בהירות מעודדים יצירתיות ומגרים את המוח
האם העיניים הן באמת חלון אל הנפש? מחקרים מדעיים בדקו מה הן מגלות
עוד מרדיו מהות החיים:
