היתרונות של זריעת מנות קטנות של כאוס בתוך הסדר של חיי היומיום
בחתירה שלנו להצלחה במה שאנו עושים, יהיו אלה הקריירה, חיי המשפחה או כל דבר אחר, מאמץ אדיר מושקע במציאת צורת החיים האולטימטיבית שתאפשר לנו דרך חלקה ככל הניתן. אנו מנסים לארגן את חיינו עם מינימום חיכוכים ומקסימום יעילות. השאיפה היא שכל פעולה קטנה שלנו תמצה ככל האפשר את הפוטנציאל הגלום בה. ארוחת הבוקר חייבת להיות המזינה ביותר, האימון חייב להיות ממריץ ולא מעייף, סדר הפעולות בעבודה אמור להוביל אותנו למקסימום פרודוקטיביות. באידיאל, אנו רוצים למצוא את הנוסחה המושלמת – ולחזור עליה בכל יום. כך, אנו מאמינים, נוכל להשיג את התוצאות הטובות ביותר בזמן הקצר ביותר.
לא סתם אנו מנסים להתקין לנו סדר יום אידיאלי. כיצורים שלומדים על דרך החיקוי, אנו מתבוננים באנשים שהצליחו מאוד בתחום מסוים ומנסים לשעתק את ההרגלים שלדעתנו או לדעתם סייעו להם בהצלחה. מכיוון שקשה להבין ולשכפל מהלכים מנטליים מורכבים, הברקות יצירתיות או יכולת אנליטית שהופעלה לאורך זמן רב במצבים משתנים, אנו נוטים לבדוק במקומות הפשוטים יותר, כמו שגרת היום של דמויות יוצאות דופן. אכן, הרשת שופעת כתבות ומאמרים העוסקים ברוטינה היומית של אנשים מצליחים, מדה וינצ'י ועד אילון מאסק. מדליין דור, כותבת הבלוג Extraordinary Routines, רצתה לעשות לקוראים שלה שירות משולב של קיצור וניסוי: היא אספה מגוון הרגלים שנחשבים מגבירי יצירתיות ופרודוקטיביות, רקחה מהם את שגרת היום המושלמת וחיה על פיה במשך חודש תמים. או לפחות ניסתה.
השגרה הזו כללה, בין היתר, השכמה מוקדמת, חשיפה לקור בעירום, הצהרת כוונות יומית, ארוחת בוקר, ריצה, גרגור שמן קוקוס ושאר הרגלים, חלקם מוזרים, אחרים מוכרים. אפשר להתווכח על טיבם של ההרגלים או על הרכב השגרה, שהרי לכל אחד עובד משהו אחר. אבל האם עצם הבנייה של מערכת שיטתית מדויקת לארגון חיינו אינה עניין ראוי לשמו? ובכן, יש מי שיחלקו גם על זה.
שכלול הרוטינה עלול ללכוד אותנו בלופ אינסופי
לאו בבאוטה כותב הבלוג הפופולרי Zen Habits, למשל, מעלה מספר טיעונים נגד אופטימיזציה של היום. לדבריו, העיסוק ביצירת השיטה עלול לבלוע את הדבר האמיתי שלשמו היא נוצרה – השגת מטרות. "למרבה הצער, רוב האנשים שעושים אופטימיזציה לא יוצרים אותה ושוכחים מזה – הם מנסים להמשיך לשכלל אותה שוב ושוב. זה מרדף אינסופי". במילים אחרות, התהליך של יצירת אורח חיים חלק למשעי עלול להיות ממכר, להפוך לדבר עצמו במקום להיות האמצעי בלבד. אחת הסיבות לכך, לדעתו, היא שהשאיפה לשלמות אינה מציאותית, וגם אם יצרנו שגרת יום שמאוד קרובה לזה אנחנו לא נחוש בכך. "החיפוש אחר שלמות הוא מלכודת, שבה אתה מחזק את ההרגל המנטלי של אי-שביעות רצון", הוא טוען. מכיוון ששגרה מושלמת היא דבר שבלתי אפשרי להוציא אותו לפועל באופן עקבי לאורך זמן, אנחנו מרגישים שמשהו לא עובד בה ומתחילים להתמכר לשיפור השיטה.
זה, לדבריו, מסיט את האנרגיה והמשאבים שלנו ממה שחשוב באמת: "המשימות בראש רשימת המטלות שלכם, שעליהן אתם לא עובדים כדי שתוכלו לשכלל את השיטה. למצוא את הדיאטה המושלמת זה לא חשוב – לאכול ירקות זה חשוב". וכשהשיטה כבר ממש משוכללת ומקיפה את כל האספקטים של החיים, היא גם פגיעה יותר. בבאוטה מסביר כי אם יצרנו סדר יום קרוב למושלם, מטבע הדברים החלקים השונים של היום יהיו כרוכים אלה באלה, וברגע שמשהו אחד השתבש, כל השיטה עלולה לקרוס. קחו למשל אדם שמצא שיטת ארגון מושלמת ליומו – על בסיס אפליקציות. הראשונה משכימה אותו בבוקר, הבאה בתור מתזמנת לו חמש דקות מדיטציה, אחריה אפליקציית הריצה בודקת לו דופק, מרחק וכדומה, ואפליקציית התזונה מסדרת לו ארוחת בוקר בהתאמה לאימון. לאחר מכן אפליקציית ניווט לעבודה, אפליקציה שקשורה לעבודה, עוד אחת להזמנת אוכל בצהריים וכך הלאה עד השינה. אותו אדם עובד באדיקות על פי הסדר עד שהוא מפתח תלות.
יצירת המערכת יכולה לשאוב אותנו עד למצב פרדוקסלי שבו אנחנו לא מספיקים להגיע למשימות שלשמן נוצרה המערכת מלכתחילה.
ואז, יום אחד, כשהוא חוסך זמן ובודק משהו באחת האפליקציות הללו בעודו בבית הכיסא, אחיזתו מתרופפת והטלפון צולל מטה עד שנשמע הצליל האיום ביותר שהוא יכול לדמיין: בלופ. אותו אדון נכבד יכול לבצע כמעט את כל הפעולות ללא הנייד, אבל השגרה שלו השתבשה. הוא יכול לשים תזכורת למדיטציה, אבל היא לא תספר לו כמה הוא התקדם, הוא יכול לרוץ, אבל לא יהיו לו נתוני דופק של דקה אחרי דקה. והדברים הללו יחסרו לו ויפריעו לכל מהלך יומו. הוא, למשל, לא ירגיש רענן אחרי הריצה, אלא טרוד, וכל האינטראקציות שלו עם אנשים יהיו טעונות בטרדה הזו. עכשיו תכפילו את זה פי מספר האפליקציות שבשיטה. הכותב מת'יו סוויט מכנה זאת "עריצותו של היום המושלם".
בפוסט בבלוג שלו Swell & Cut הוא כותב כי תכנון היום המושלם יכול להיות תהליך מאיר עיניים שפורט את הדברים החשובים לנו ביותר, אך באותה מידה הוא עלול "לכלוא אותנו במרדף אחר אחידות". הוא מתאר כיצד מצא את הגרסה שלו ליום המושלם, וכיצד כשפעולה אחת לא עבדה היא חיבלה בכל היום. היום שלנו, כפי שהולך הפתגם, חזק כמו החוליה החלשה ביותר בשגרה שיצרנו. רוטינה מדוקדקת יכולה לעבוד ברוב הימים, אבל במוקדם או במאוחר היא תתברר כמשענת קנה רצוץ. סוויט טוען כי שיבושים קטנים הובילו אותו למצב שבין חרדה ופחד.
לצד יצירת שיטה מסודרת – כדאי להתרגל גם למצבי חוסר ודאות
סוויט מאמין כי מחשבות על היום המושלם וכיצד יפתור לנו את כל הבעיות מעידות כי אנחנו לא מזהים את לב העניין. אנו חושבים שמה שחסר לנו הוא שליטה וסדר, אבל לדבריו, מה שאנו באמת זקוקים לו הוא "יכולת לתפקד בסביבות ובמצבים משתנים מרובים". הוא מוסיף כי הוא עדיין חושב כיצד לייעל את שגרת חייו, "אבל אני לא נופל למלכודת של אמונה כי על הימים שלי להיות אחידים וניתנים לשכפול". בבאוטה מציג עמדה דומה: "הדבר האופטימלי ביותר שאפשר לעשות, אם כן, הוא […] להפוך לטובים בהתמודדות עם הכול […] עם מצבים לא אופטימליים. זרו אקראיות משוגעת אל חייכם. שכחו מאופטימיזציה ולמדו גמישות, למדו להתמודד, לשחרר ולהסתגל".
ובאשר לתוצאות הניסוי של מדליין דור, נראה כי אף הן מוליכות לאותה מסקנה. "אחרי 30 יום תהיתי אם חל בי שינוי", היא שואלת: "האם הניסוי הפך אותי לאדם מאושר, מצליח, מקסים ואמיד מאוד עם רוטינה מושלמת?" ומשיבה – "לא ממש". סדר יום יכול לעזור, אבל יש לו נטייה להשתלט, כדבריה. "תחזוקת השגרה המושלמת מתישה וחיי היומיום מתחילים להתרכז סביב יצרנות במקום להיות ממוקדים בדרכים שבהן אנו באמת מעדיפים לבלות את הזמן". ובכל זאת, לרוטינה מדוקדקת יש יתרונות בצידה, ולכן דור החליטה לקחת בכל שבוע יום של שבתון מהשיטה, שבו היא יכולה לשבור את כל ההרגלים. "קיים לחץ למלא את ימינו מבוקר עד ליל, למצות כל יום, אבל הלמידה איך להיות שלמה עם עשיית כלום וחופשייה משעבוד לרשימת מטלות הייתה הלקח החשוב ביותר עבורי".
ואולי את כל זה יכולנו לגלות עוד בהתחלה. אם נשווה את שגרות יומם של אנשים מצליחים רבים נגלה כי הן שונות אלו מאלו. חלק מההרגלים אמנם חוזרים על עצמם, אבל כמכלול, אף שגרה אינה דומה לאחרת. זה אמור להוביל אותנו למסקנה שלא כאן בהכרח טמון לב העניין. האנשים הללו עקבו אחרי הרגלים שעזרו למשהו שקיים בתוכם. ההרגלים הללו לא ייצרו את הקסם שלהם. לכן, אפשר להיות רגועים אם דילגנו על אימון יום אחד, או שחרגנו מהדיאטה. מה שקיים בנו כבר ימצא את הדרך החוצה. אולי האסטרטגיה היעילה ביותר היא פשוט לא להפריע לו יותר מדי.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אם זה מספיק חשוב לנו, אנחנו כבר נדאג לעשות את זה
הטיעון בעד התפשרות על האיכות – מתי השאיפה לשלמות הופכת לדריכה במקום
כשתנאים מינימליים מעוררים גאונות – האלתור בחדר הלידה ששינה את ההיסטוריה
עוד מרדיו מהות החיים:
