חוכמת חיים מול בדיקה מדעית – למה הייתם מקשיבים כדי לקבל החלטות?

אנו מקבלים עצות רבות לאורך חיינו, אבל כמה מהן באמת עומדות במבחן המציאות?

בועז מזרחי | 7 אוקטובר, 2018

כשמספרי סיפורים רוצים להדגיש את חשיבותו של רעיון או של ערך כלשהו, הם מעמתים אותו עם ערך סותר לכאורה. בוודאי מוכרת לכם – מהספרות, מהטלוויזיה, מהתיאטרון או מהקולנוע – המסגרת הגנרית שבה בחור או בחורה צעירים ניצבים בפני תפקיד חדש ומגיעים עם כל הידע, הכלים והנתונים המשוכללים והמעודכנים ביותר. במקום החדש הם פוגשים את הוותיק בתפקיד, שהשיטות שלו מעודכנות ל-20 שנה קודם לכן. הצעיר מתרברב ואף לועג למבוגר, עד הסצנה שבה ניסיון החיים של האחרון מציל את המצב, ושניהם לומדים לשתף פעולה עד עצם היום הזה.

שני הארכיטיפים הללו מייצגים שתי דרכים לקבלת החלטות, ואולי אפילו שתי השקפות עולם, שמשום מה נתפסות בחברה שלנו לא פעם כמנוגדות: חוכמת חיים ובדיקה מדעית. אכן, לעיתים המדע מספק מידע שלא היינו יכולים להגיע אליו בכוח הניסיון בלבד, ולניסיון יש יכולת לגעת בניואנסים שהמדע לא מכסה. הסיבה להפרדה נעוצה אולי במבחן האחידות: בדיקה מדעית, לפחות בתיאוריה, אמורה להניב בכל פעם אותן תוצאות, בזמן שניסיון חיים תלוי, ובכן, בחיים של מי מדובר. המחישה את זה יפה מרינה חידקל, עורכת במגזין Thrive Global, אשר הפנתה לקהילת הכותבים של האתר את השאלה: מהי הגרועה בעצות שקיבלתם לחיים ומה למדתם במקום? הכתבה הזו מראה את גודל הפער בין חוכמת החיים של אנשים שונים. ולשם חידוד – את ההבדל בין עצות של אחרים לחוכמת חיים שנרכשה באמצעות ניסיון אישי.

לא כל מה שעובד לאחרים נכון גם לנו

"לעיתים, פניני החוכמה שאנשים מרעיפים עלינו כשאנו צעירים ונוחים להתרשם עלולות להיות מטעות, שגויות או פשוט לא טובות – לא משנה כמה טובה הייתה כוונת המייעץ", כותבת חידקל. הכותבים שהגיבו לה הציגו מנעד רחב של עצות לא מוצלחות. פארה רוזנצוויג, מומחית תוכן מסן פרנסיסקו, מסבירה כי ההמלצה הגרועה ביותר שקיבלה הייתה להתרחק מעימותים. היה זה בהקשר של מערכות יחסים רומנטיות, אך ההיגיון מחזיק בקשרים מסוגים שונים. היא מסבירה כי "להישאר בעימות מועיל יותר (ומוביל לפתרון) מאשר התעלמות והתרחקות". מריאן באקול-אובה, מטפלת הוליסטית ממיאמי, קיבלה עצה ברוח דומה. "בתור ילדה ממוצא אסייתי-אמריקאי, משפחתי תמיד אמרה לי שעדיף להתמזג בסביבה ולהיות צנועה". אולם כשהתבגרה דחק בה הצורך להתבלט ולעמוד על דעתה. "להיות שונה, קולנית ואותנטית זה מה שיצר חיבור אמיתי עם הקהל שלי ומביא לי הצלחה מתמדת".

"לך בעקבות התשוקה שלך", נאמר לג'יימס האנטינגטון, מנהל שיווק מסיאטל ולדבריו, "פעם העצה הזו נשמעה נהדרת, אבל הייתה בה הנחה שנולדתי עם נטייה מוקדמת לאיזושהי תשוקה". ברבות הימים החליף את הגישה בבניית התשוקה שלו בעצמו ופיתח אותה בהתאם לנסיבות ולשינויים בחייו. קריסטין אלסטורם, יועצת אקדמית גם היא מסיאטל, חוותה בלבול דומה כאשר רבים סביבה טענו בפניה כי התואר שתבחר ללמוד כלל לא משנה. לאחר שצברה ניסיון חיים, היא טוענת כי לו הייתה יכולה לחזור אחורה הייתה מנסה קודם להבין מה מעניין אותה לעשות בחיים וגוזרת משם את ההחלטות לגבי לימודים.

השילוב בין ניסיון חיים אישי לבדיקה יסודית של נתונים אמפיריים.

חלק מהעצות הללו הן קלישאות די מוכרות להצלחה בחיים. האם הן עומדות במבחן המציאות? ניסיון החיים של הכותבים מלמד שלא. אבל האם יש לכך תוקף מעבר לחוויות אישיות? פרופסור מורטן האנסן, מומחה לכלכלה וניהול מברקלי, העמיד למבחן מדעי קלישאות מהסוג הזה, מה שמאפשר לנו לבחון אם קורה שחוכמת חיים ובחינה אמפירית מתכנסות. במאמר ב-Quartz הוא פורש שלוש קלישאות נפוצות לקריירה שחופפות במידה רבה עצות קלוקלות שקיבלו הכותבים. הוא פיתח כלי סטטיסטי לעיבוד נתוני פרודוקטיביות בעבודה, וערך באמצעותו מחקר שהקיף 5,000 עובדים ומנהלים מתחומי עיסוק מגוונים. הוא מציג שלוש קלישאות שהיו נפוצות במיוחד ומסביר, בדמיון מפתיע לניסיון החיים האישי של הכותבים, מדוע מדובר בעצות לא מאוד מוצלחות.

הקלישאה הראשונה היא "שאפו להסכמה". זוהי נטייתם של ארגונים שחותרים להפחתת חיכוכים ועימותים. "אנשים מנסים לעיתים להגיע להסכמה בכל מחיר". לכאורה נראה כי יש היגיון בהורדת עימותים כדי לשפר את העבודה, אבל כאן לא מדובר בעימותים בין-אישיים, אלא במישור המקצועי. ולכך, מסביר האנסן, יש מחיר כבד. "במטרה להשיג קונצנזוס, אנשים מסתכנים בחיסול כל דיון יצרני בנושאים מהותיים. אנשים מצנזרים את עצמם ונמנעים מהצגת דעות שאחרים ימצאו פרובוקטיביות". הצוותים שנמצאו במחקרו כמצליחים ביותר היו כאלה שידעו למסגר את העימותים היצרניים בהקשר הנכון ואפשרו לרעיונות שונים להתנגש מבלי שזה ישפיע על האווירה. העובדים בעלי הביצועים הטובים ביותר במחקר הפגינו אותה נחישות באמירת דעתם כמו בהירתמות למשימה כאשר דעתם לא התקבלה.

סטיב ג'ובס: להתמקד זה לסנן

הקלישאה השנייה, הטמעת שיתופי פעולה כתרבות ארגונית, מתקיימת באותו עולם, אך היא מעט שונה. שיתופי פעולה הם דבר מבורך שמוביל להפריה הדדית. הבעיה של האנסן היא עם החלק של "ככל שיש יותר מהם, יותר טוב". על פי המחקר, שיתופי פעולה בין מחלקות ובכלל אינם טומנים בתוכם קסם מובנה לשיפור העבודה והיצרנות. הם צריכים להיבחר בקפידה על מנת שלא יהפכו לחזות הכול. כשזה קורה, הם יוצרים בלבול בקרב העובדים ומבזבזים זמן ומשאבים. אינטראקציות מיותרות, ישיבות חוצות מחלקות שלא ברור באיזה נושא כונסו, פרויקטים משותפים שהתועלת שלהם למשימה מעורפלת ושאר המצאות – כל אלה שואבים זמן עבודה ומניבים מעט מאוד בתמורה, אם בכלל. לעומת זאת, מסביר האנסן, "בעלי הביצועים הגבוהים ביותר במחקר שלי נקטו גישה ממושמעת יותר לשיתופי פעולה, כשהם אומרים לא לשותפויות פחות אטרקטיביות". כדי למקד את המאמצים במקומות הנכונים, אם כן, האנסן טוען כי יש לדחות הזדמנויות שאין בצידן ערך ולהתמקד באלה שיכולות לשאת פרי.

היטיב להמחיש את הממצא המדעי הזה מנהל בעל ניסיון חיים שמעטים יפקפקו באיכותו – סטיב ג'ובס. בשנת 1997, במהלך הרצאה של ג'ובס בכנס המפתחים העולמי של Apple, שאל אחד המהנדסים בקהל מדוע נזנח פיתוחו של מוצר שהיה אמור להתחרות במייקרוסופט. בתגובה ענה ג'ובס: "כשאתם חושבים על התמקדות, אתם חושבים שלהתמקד זה לומר כן. לא. להתמקד זה לומר לא". הוא מסביר כי החברה התפזרה לכל כך הרבה כיוונים, עד כי "השלם היה לקטן מסך חלקיו". אם ניקח את העין כדוגמה, נראה כי היא 'אומרת לא' לרוב שדה הראייה שלנו כדי שתוכל להתמקד באובייקט שנמצא בפוקוס. זה פשוט עניין של ניהול נכון של משאבים, שנכון לעין, לפיתוח תוכנות, לשיתופי פעולה ובכלל.

ולגבי "לכו בעקבות התשוקה שלכם" – הקלישאה השלישית שהועמדה למבחן במחקר – גם במקרה הזה התוצאות מטילות ספק באיכות העצה. "מרצים בנושאי מוטיבציה, גורואים של עזרה עצמית, יזמים מצליחים, מנהלי משאבי אנוש ומומחי מיתוג כולם דיברו גבוהה על תשוקה, עד כי תתפתו להאמין שלאהוב את מה שאתה עושה זה הדרישה היחידה להיות במיטבך". אך לדבריו, ולצערו, בפועל זה לא המצב במקרים רבים. כשתשוקה היא הגורם היחיד שמוביל אותנו, אנו עלולים למצוא את עצמנו מחוסרי כישורים המתאימים לשוק העבודה. כך, למשל, אם התשוקה שלנו היא אוכל משובח, האם זה אומר בהכרח שעלינו לפתוח מסעדה? מה לגבי שיקולים של תחרות באזור, הון עצמי, ניסיון בניהול, זמינות ספקים איכותיים, רעיון ייחודי ועוד מיליון משתנים שצריך להביא בחשבון לפני קבלת החלטה שכזו? תשוקה היא כוח עז וחשוב, אבל לא תמיד יכולה לשאת את מלוא המשקל של נסיבות המציאות לבדה.

מצד שני, טוען האנסן, "גם התעלמות מתשוקה לא נשמעת כמו אסטרטגיה מוצלחת". עמק השווה שמצא במחקרו הוא התאמת התשוקה למשמעות שאנשים מפיקים במקום העבודה שלהם. דרך נפוצה להתאים בין התשוקה למשמעות היא לחשוב על האופנים שבהם אנו מביאים תועלת לסביבה שלנו. דרך אחרת היא לבחור מקום עבודה שמשקף ערכים כלליים שבהם אנו דוגלים, או משרת מטרה שבה אנו מאמינים. למשל, מהנדס שנלהב לגבי צפרות ימצא משמעות בחברה שמפתחת מערכות התראה למטוסים במטרה למנוע תאונות עם עופות. אילו היה הולך רק עם התשוקה, היה מבלה זמן רב יותר בצפייה בציפורים, אבל אז מקורות ההכנסה למימון הציוד הנדרש לכך היו דלים. במחקרו של האנסן נמצא כי העובדים שנקטו באסטרטגיה הזו השקיעו הרבה יותר בעבודה וכתוצאה עלתה התפוקה שלהם.

דבר אחד נוסף שמשותף לבדיקות מדעיות ולחוכמת חיים הוא שכדאי לקחת נשימה עמוקה כשקוראים אותם ולהצטייד בקורטוב של סבלנות. כל אדם בוחן את האינפורמציה לאור קורות חייו הייחודיים, שעולים בקנה אחד עם הדברים או שלא. החיים, כמובן, הרבה יותר מפותלים ומעורפלים מכדי לקבוע חד משמעית מה נכון ומה לא וביחס לאילו סיטואציות. אופיים המגוון של אנשים והטרייד-אוף שהם מוכנים לעשות בחייהם מפחיתים עוד יותר את יציבותן של בדיקות מדעיות וניסיון חיים כאחד, בטח כשהוא בא מאחרים. אולי בגלל זה הוליווד מצוותת לנו באופן די עקבי את שתי הדמויות – הצעיר עם הנתונים והמבוגר עם הניסיון. לכל אחד מהם תרומה ייחודית להחלטות שאנו מקבלים. לנו רק דרוש ראש פתוח כדי להקשיב לשניהם.