אנטי ספרייה - קוראים מושבעים מציעים דרך אלטרנטיבית להסתכל על הספרייה הביתית שלנו
תופעה מאוד משונה חוזרת על עצמה בראיונות של אינטלקטואלים ופוליטיקאים. בין שהם בביתם ובין שהם בלשכתם, כמעט ללא יוצא מן הכלל תמצאו מאחוריהם רקע זהה: מדפים עמוסי ספרים מן המסד עד הטפחות. כה נפוצה התופעה וכה דומים הרקעים, עד כי מתגנבת למוח המחשבה שאולי כולם מצטלמים בכלל בסט של אולפן. אבל לא כך הוא. כל אותם אנשי רוח, מדע ופוליטיקה אכן מחזיקים את הספרים הללו בקרבתם ומעדיפים להצטלם עם הרקע הזה כי הוא משדר אינטליגנציה ותחכום, ונעים יותר לעין מאשר חלון מסנוור או קיר לבן וסתמי. השאלה האמיתית, אם כן, היא האם הם באמת קראו את כל הספרים הללו או שהספרייה משמשת עבורם תפאורה וריהוט יותר ממקור ידע.
כי בינינו, למי יש זמן לקרוא מאות ספרים? ועוד יותר מכך, בספריות הללו לרוב יימצאו ספרי עיון: ביוגרפיות, מדריכים מקצועיים, ספרי היסטוריה, ספרים תיאורטיים וכן הלאה – להבדיל מסיפורת. וחשוב לעשות את ההפרדה, שכן מדובר בספרים שהנאת הקורא אינה השיקול המרכזי בכתיבתם. הם נועדו לשעתק ידע, ולא תמיד מדובר במשימה שמרתקת את לב הקורא. כך שצל הספק המרחף מעל האפשרות שכולם נקראו עד תום גדול אף יותר.
אנטי-ספרייה: שינוי מהותי באופן שבו אנו תופסים את הקריאה
אצל מרבית החוקרים – שעיקר עיסוקם למידת תופעות בעולם – נוכחות הספרים מרגישה טבעית יותר. אבל אצל אנשים אחרים, מה הטעם בכל הספרים הללו? האם נועדו ליצור איזשהו רושם מלאכותי? טבעי שתנשב מעט ציניות ואולי גם לעג קל כלפי כמויות ספרים המוצגים לראווה, המצריכים חיים שלמים כדי להקיף את כולם. ולמרות שיש טיפוסים שירחיקו ויניחו על מדפיהם ספרי דמה כמו בחדר תצוגה באיקאה – אצל הרוב, ספרי התצוגה הם אמיתיים. אבל אם אנחנו לא קוראים אותם, וגם אין לנו תוכניות לעשות זאת בטווח הנראה לעין, האם יש הבדל בין ספרים אמיתיים לספרי פלסטיק?
התשובה היא כמובן שיש הבדל, וההסבר קשור לקיבעון של הרגלים ולשחרור מהם. זה המקום השני לעשות את ההבחנה בין סיפורת לספרי עיון. שכן בשונה מרומנים, סיפורים קצרים או נובלות, שהמבנה שלהן מחייב באופן כמעט מוחלט מעקב ליניארי אחרי עלילה – ספרי עיון עשויים להיות משעממים יותר, אך היתרון שלהם הוא שהם לא כובלים אותנו לצורת הקריאה שאליה אנו רגילים. אנו חושבים על ספר כעל יחידת מידע אורגנית שכל מילה מייצרת באופן הכרחי את המילה הבאה, וכך פועלים המשפטים, הפסקאות והפרקים. אך בספרי עיון זה לא בהכרח המצב.
היזם והכותב מייקל סימונס מסביר ב-Medium כי כשאנחנו מתחייבים כלפי עצמנו לקרוא ספרי עיון באופן שאליו אנו רגילים, אנו עלולים להכשיל את עצמנו. "ככל שהספרים נערמים, כך גם האשמה שלנו. אשמה שלא קראנו את כל הספרים שקנינו. אשמה שלא סיימנו את הספרים שהתחלנו". ההתחייבות עוברת מטמורפוזה למחסום קריאה, כי אנו תופסים את המידע הפרקטי שבספרים כפי שאנו תופסים עלילה סיפורית, אך שני הסוגים אינם מתנהגים באותו אופן, וכאשר ספר העיון אינו מספק את התרוממות הרוח שלה אנו מצפים, אנו נוטשים אותו ולא חוזרים. אך לדברי סימונס, כשזה נוגע לספרי עיון כדאי להקיף את עצמנו בכמה שיותר, גם אם אנחנו לא יושבים לקרוא אותם אחד אחרי השני. "בכל פעם שאתם רוכשים ספר שמתברר כלא מוצלח, אתם מתקרבים בצעד נוסף אל ספר שישנה את חייכם", הוא מסביר. אך לא די בצבירת ספרים. כדי להפיק מהם את המיטב דרוש שינוי יסודי בדפוסי הקריאה שלנו.
הרקע הפופולרי ביותר ליצירת רושם. האם כל הספרים הללו נקראו? האם זה משנה?
הקונספט שעליו נשען סימונס מכונה "אנטי-ספרייה", מונח שטבע הפילוסוף והמסאי נאסים טאלב בספרו ברבור שחור. העיקרון של טאלב הוא שספרים שטרם נקראו חשובים יותר מספרים שנקראו, שכן הם מכילים את כל הידע שעדיין אין ברשותנו. הספרייה העשירה לא נמצאת שם כדי ליצור רושם מלאכותי, אלא משמשת כלי עבודה, אמצעי למחקר. סימונס מאמין כי הידע שבספרייה הפרטית לא חייב לזרום אלינו כסרט נע, פרק אחרי פרק, ספר אחרי ספר. לשיטתו, קיימות אסטרטגיות קריאה ולמידה יעילות יותר וגמישות יותר.
הוא מציג, למשל, את האפשרות לקריאה פרקטלית, משמע צריכת המידע המקיף על הספר, כמו תקצירים, הרצאות של המחבר, פודקסטים בנושא, כתבות המבוססות על הספר, קריאת הפרק הראשון והאחרון בספר וכל מידע נוסף שמכיל את תמצית הרעיונות שלו. קחו למשל את מלקולם גלדוול, שכמעט על כל ספר שהוציא יש הרצאת TED שלו ועוד אינספור כתבות, שלו ושל אחרים שקראו את הספר. "כשם שהספר הוא גרסה דחוסה של רעיונותיו הטובים ביותר של המחבר, כך המידע ההיקפי הוא גרסה דחוסה של הספר". קריאה מהסוג הזה מסייעת לבחור באילו ספרים להתעמק, ובאילו חלקים שלהם. מה שמוביל לאסטרטגיה נוספת: במקום לקרוא מהתחלה עד הסוף, הוא מציע לקרוא ספרים כמו מגזינים. "כשאנו לוקחים מגזין אנו לא חשים אשמה אם אנחנו לא קוראים כל עמוד, או אם אנחנו קוראים רק למשך 5 דקות. במקום זה, לעיתים קרובות אנו סורקים כדי למצוא את המאמרים המעניינים והרלוונטיים ביותר ואז נכנסים אליהם לעומק ובאיטיות". כך הוא מציע לגשת גם לספרי עיון. למצוא את הפרק שמעניין אותנו או רלוונטי עבורנו בנקודת זמן מסוימת, אפילו קטע מתוכו – לקרוא אותו ולהניח את הספר חזרה על המדף בלי הבטחה פנימית לסיים אותו. סימונס הולך רחוק יותר וטוען כי אם התחלנו לקרוא ספר ומצאנו אחד טוב יותר, לא להסס להניח לראשון ולצלול אל החדש.
הקיטוע והחזרה מסייעים לקבע את המידע בזיכרון
מצטרף לתחושות אלה גם היזם והבלוגר סימון הרופ אסקילדסן, שטוען כי עבר גם הוא לשיטת הרפרוף והקריאה הסלקטיבית. "זה הרגיש משחרר באופן מוזר כשהבנתי שאין משטרת ספרים שתבוא לנקוש על דלתך כשאתה מדלג על פרק", הוא כותב בפוסט המנתח את שיטת הקריאה העיונית שלו. לנקודות של סימונס הוא מוסיף כמה משלו. למשל, לבחור את הספר ואת הקטע בתוכו על סמך המידע הרלוונטי ביותר לחיים שלנו עכשיו. כאמור, הספרייה היא כלי מחקר ועבודה. אם אנחנו הורים טריים, למשל, נוכל להיעזר בספר על גידול ילדים כדי ליישם טכניקות להרדמה, אבל אין לנו צורך לקרוא על דרכים לגרום לילד לטעום מזונות שונים. עדיין. בין עכשיו לזמן הרלוונטי יעסיקו אותנו עניינים נוספים שנוכל למצוא בספרים אחרים, כמו למשל קטע מהביוגרפיה של מדינאי כלשהו, שישפוך אור על בעיית מנהיגות שנתקלנו בה בעבודה, וכך הלאה וכך הלאה.
ספרים מרובים מאפשרים גם להכיר נושא מסוים ממספר זוויות, טוען אסקילדסן. הוא מספר כי כשהוא קורא פרספקטיבות שונות על אותו עניין, הוא "מריץ דיאלוג פנימי מדומה בין שני המחברים של הספרים, שבו הם מסכימים או חלוקים בדעתם". המנהג הזה מחזק את ההבנה שלו בנושא, מבלי להלאות עצמו בקריאת שניים, שלושה או ארבעה ספרים מראשיתם עד תומם. למעשה, הוא טוען כי היה אפילו מעדיף לשנות את הגישה לתוכן לחלוטין: "הייתי רוצה לא לבחור את הספר הבא, אלא את הנושא הבא. לא – 'הספר הזה על צילום', אלא את 'נושא הצילום'". מטבע הדברים, קריאה אקלקטית שכזו מרחיבה את האופקים שלנו בצורה אקספוננציאלית, שכן במקום ללמוד נושא כמו לעבודת דוקטורט, אנו מלקטים קטעי מידע מפה ומשם, והחיבורים שנעשים ביניהם יוצרים גוף ידע שעולה על סך חלקיו. פיסות המידע לא עומדות בפני עצמן, אלא נקשרות זו לזו ברשת מקיפה ואסוציאטיבית שמניבה יצירתיות מוגברת.
נאסים טאלב: הספרים שטרם קראנו חשובים יותר. קרדיט: m.kru / Shutterstock.com
חלק מההצעות הללו עלולות להיות קשות לעיכול עבור מי מהקוראים שהורגל בקריאת סיפורת. אחרי הכול, מעטים האנשים שהמפגשים הראשונים שלהם עם ספרים כוללים ספרי עיון. הקריאה מההתחלה ועד הסוף מוטמעת בנו עוד לפני שאנו בכלל מבינים שפה. וזה מעלה את השאלה הבאה: מדוע אפוא משתמשים המחברים בפורמט של ספר עבור טקסט שאינו מחייב קריאה מהתחלה ועד הסוף? לבטח ישנם הסברים היסטוריים מובהקים לעניין, אבל אסקילדסן מציע שני הסברים מקוריים. האחד קשור לצורך של כותבים להסביר תופעה כלשהי במספר אופנים. "דרכים שונות להסביר רעיון מהדהדות בקרב אנשים שונים".
ההסבר הנוסף קשור לאלמנט של חזרתיות. "מסתבר כי אם ספר הוא בן 200 עמודים, יידרשו לך מספר מחזורים של חזרות מרווחות כדי לקרוא אותו, מה שמעלה את הסיכוי שתזכור אותו". כאשר אנו קוראים כל פעם חלק ולא את הכול ברצף, עלינו לדלות מהזיכרון בכל פעם שאנו חוזרים אל הספר את ההקשר ואת עיקרי הדברים. עבור המוח זו טכניקה ידועה יעילה לחזק את האחיזה במידע הקודם. ג'ולי בק מציגה במאמר ב- The Atlantic מחקרים שהראו כי כאשר אנשים צפו בסדרות שלמות ברצף – צפיית בינג' – הם זכרו פחות מהסדרה לאחר תקופה ממושכת ביחס לאנשים שצפו בפרק בשבוע או פעם ביום. "הלקח ממחקר צפיית הבינג' הוא שאם אתה רוצה לזכור את הדברים שאתה רואה או קורא, רווח אותם". החזרה לאותו ספר פעם אחרי פעם מסייעת להטמיע את המידע בזיכרון לטווח ארוך, לעומת קריאה רציפה שבה המידע מוחזק רק בזיכרון העבודה, כדברי ד"ר ג'ארד הורוות', פסיכולוג מאוניברסיטת מלבורן, המובאים בכתבה.
תזכורת לכל מה שעוד ממתין להתגלות
האנטי-ספרייה היא מצבור ידע שמאפשר לנו לגשת ולחזור אל החומרים הרלוונטיים על פי הצורך, העניין והאיכות, ללא סנטימנטים וללא היררכיה. בדיוק כמו שאנחנו לא אוכלים את האוכל שבמקרר לפי סדר הקנייה ומסיימים ארוחה במצרך אחד, אלא יוצרים ארוחות שונות ומגוונות לפי החשק, השעה ביום או כל גורם אחר שיכול להשפיע. זה מרגיש קצת כאילו האנטי-ספרייה היא מעין גרסה פיזית של ויקיפידיה, ובמובן מסוים זה נכון. אז מה ההבדל? מעבר ליתרונות המובנים מאליהם של ספר על פני פורמטים אחרים, יש לאנטי-ספרייה יתרון כגוף אורגני: הנראות שלה. סימונס מסביר כי ערימות הספרים שלא נקראו עד תום משמשות לנו תזכורת לענווה ביחס לידע שלנו.
"מיליארדי אנשים יצרו ותיעדו את הידע שלהם במשך אלפי שנים. מה שאנו יודעים, בהשוואה למה שהאנושות גילתה כקולקטיב, הוא טיפה בים", הוא כותב. "בימים טובים רבים מאיתנו מרגישים כאילו פיצחנו את העניין הזה של החיים. זה בגלל שאנחנו כל הזמן מקבלים תזכורות תדירות למה שאנו יודעים, אבל רק לעיתים רחוקות (אם בכלל) לכמה מעט אנו יודעים". הספרים שאנו אוגרים ומציבים במקומות שונים בבית, גם אם קראנו רק חצי פרק מתוכם, משמשים כמו נורית חיווי שדואגת להזכיר לנו לשמור על צניעות, ובו בזמן להמשיך כל הזמן לחתור לידע נוסף.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד לזהות אם אנחנו באמת בקיאים בנושא מסוים? הכירו את "טכניקת פיינמן"
האתגר בלשכוח את מה שלמדנו – וכיצד זה יכול לשמור אותנו מעודכנים ורלוונטיים
המוח שלנו הוא חדר סימולציה תלת-ממדית לחוויות – כיצד להשתמש בו לשיפור הזיכרון?
עוד מרדיו מהות החיים:
