פעמים רבות ובמגוון תחומים בחיינו, כשאנו מאלצים את עצמנו לעשות משהו -הוא פשוט לא עובד.
כשכלב מתאהב במקל, קשה להפריד בין השניים. הוא יישא אותו בפיו לכל מקום ואוי למי שינסה לחלץ את החבר החדש מבין שיניו. אבל כשיגיע לדלת או לשער, ייתקל ידידנו הפרוותי במכשול. המקל רחב יותר מפתח הכניסה והכלב ייתקע מבלי יכולת לעבור. ביוטיוב קיימת נישה המוקדשת כולה לסרטוני כלבים שמנסים לעבור בדלת עם מקל בפה: פעם אחר פעם הכלב נתקע בדפנות אבל לא מתייאש וממשיך לנסות את מזלו. אולי הפעם המקל יעבור. אך מבלי שישנה דבר, צפויה לכלב המבולבל עם המבט התוהה אכזבה בכל ניסיון.
גם אנחנו מתנהגים לפעמים כמו כלב עם מקל בפה, אלא שאצלנו המקלות בלתי נראים ואנחנו לא מקשרים אותם למכשולים השונים. אבל האפקט זהה – פעמים רבות כשאנו מנסים לעשות משהו בכוח, זה פשוט לא עובד. ואנחנו בשלנו, ממשיכים לנסות. אנו מביטים בכלב, משועשעים מתמימותו, מבלי לדעת שאצלנו המצב עלול להיות גרוע יותר. שכן הכלב, כשיגלה את הטריק, ימשיך בשלו. אנחנו, לעומת זאת, יוצרים לעצמנו סיפורים שמצדיקים את השיטה הנוכחית, או חמור מכך, מספרים לעצמנו שלנסות לעבור בדלתות ולהיתקע עם מקל זו הדרך הטובה ביותר לבלות את הזמן – עושים רציונליזציה לדפוסי הפעולה המוכרים ומנסים לאלץ את דרכנו בכוח פנימה.
וכאשר מנסים בכוח אל מול התנגדות הדפנות, נוצר מתח ומצטבר עומס על השלד ועל העצמות, מילולית ומטאפורית. ד"ר ג'ואל אלמיידה, רופא המייעץ בנושאי שמירה וטיפוח של תפקוד המוח, טוען ב-Tiny Buddha כי כשאנו מאלצים את עצמנו להרגיש טוב, לא פעם זה נגמר דווקא בהרגשה רעה. זה לא סותר את הגישה מגובת המחקרים של Fake it till you make it, הגורסת כי שפת גוף חיובית יכולה ליצור מצב רוח חיובי, למשל. אלמיידה הולך עמוק יותר, אל האזורים שבהם אנחנו מנסים להשיג אושר על סמך תבנית כלשהי, עושים הכול נכון, ועדיין נותרים מלאי מתח, תסכול ואי שביעות רצון. מדוע זה קורה? כי יש לנו מקל בפה.
התנגדות סמויה שיוצרת עומס על המערכת
רבות דובר על חלון הראווה הווירטואלי שדרכו אנו צופים בחיים הבלתי ריאליים של אחרים ומציגים את שלנו. זה יוצר אצלנו ציפיות, מסביר אלמיידה, "קל להאמין שגם אנחנו חייבים להיות מושלמים". המדרון מתחיל בהגדרה שאנו מאמצים לקונספט "מושלם". הנוסחה הכללית הרווחת קשורה להון, מעמד חברתי, עיסוק, הצלחה רומנטית ועוד מספר פרמטרים בודדים שככל שהצלחנו לסמן יותר V לידם, כך אנו נחשבים למצליחים יותר, וכפועל יוצא – למאושרים יותר. הנוסחה הזו, קל לראות, מתעלמת בגסות מכל הבדל בין אינדיבידואלים. אתה אולי יכול לבחור אם אתה מעדיף להיות מנהל בהייטק או כירורג בכיר, או להתגורר בבית קרקע באזור פסטורלי לעומת פנטהאוז במגדל בלב העיר, אבל ברוב הדברים – כמה שיותר, יותר טוב. האם לכולנו חשובים הדברים הללו באותה מידה? כאמור, במצג החיצוני נוצר הרושם שהתשובה לכך היא כן. אבל כדי להימנע מקונפליקט פנימי שיוצר מתח, את התשובה יש לחפש מעבר לפני השטח.
אלמיידה מספר כי על פי הנוסחה הכללית חייו היו מושלמים. רופא שהצליח להכפיל את הכנסתו פעמיים, הפך לאיש מקצוע מבוקש והביא גאווה לקרוביו. אבל, הוא מספר, "חיי הבית שלי סיפרו סיפור אחר. היה עליי לנסוע המון בזמן שילדינו היו צעירים. למרות שניסיתי להגביל את זה לשבוע בכל פעם, הלכתי ונהייתי זר עבורם". מתיאורו עולה יחס הפוך בין ההצלחה כלפי חוץ ובין מידת האושר והסיפוק שלו מהחיים. לדבריו, מצבו הבריאותי הלך והתדרדר וכך גם יחסיו עם אשתו. זה השתנה בעקבות תקרית עם ילדו, שלאחריה ניסה לפצות אותו בבילוי זמן משותף בתערוכת מכוניות. "כשהוא אחז בידי במשך הביקור בתצוגה המוטורית, התחלתי לחוות בצורה עמוקה את המשמעות של האמרה 'אהבה היא מה שמניע את העולם'". אמנם נדרשו לו עוד מספר שנים כדי להפנים את הרעיון לעומקו, אך כשזה קרה, חייו כבר לא היו מאופיינים בדיסוננס. הייתה בהם הרמוניה.
אנחנו נופלים באותה מלכודת.
השיפור בא לידי ביטוי בכל התחומים – בהורות, בזוגיות, בהגדרה רחבה יותר להצלחה, בהצתה מחודשת של תחביבים, בבריאות ובכושר. "ואולם", טוען אלמיידה, "השינוי הגדול ביותר התרחש בחיי הפנימיים. בעבר, מתח, עצבנות ודאגה היו מפריעים לי. אני לא מתכוון רק מעצם החוויה שלהם. אני מתכוון שהציק לי וכעסתי על עצמי על כך שלא הרגשתי טוב כל הזמן". אושר היה עבורו מטרה, וכל זמן שלא הגיע אליו הוא נכשל במשימה. האבסורד אמנם זועק מהאירוניה שבדבר, אבל כולנו נכשלים בכך. אנחנו מנסים להיות מאושרים בכוח כל הזמן, במציאות שמספקת המון חוויות שרחוקות או רחוקות יותר מאושר ושמחה. חושבים שאנו מסוגלים לבטל את הטבע האנושי הכולל גם רוגז, צער וכעס, כי זה לא נוח לנו. גם הכלב חושב שהוא יוכל לעבור דרך השער עם המקל בפיו.
"אחד מהלקחים החשובים ביותר שלמדתי, הוא שככל שאתה נאבק יותר להימנע מרגשות קשים, כך יכולים החיים להתדרדר". אלמיידה מדמה את הסיטואציה לאדם שנמצא בחול טובעני: אם ינסה לרוץ, ישקע מהר יותר, אך אם ישכב, חלוקת המשקל על פני השטח תאפשר לו להתמודד עם הסכנה. כשאנו מאלצים את עצמנו להרגיש טוב על פי נוסחה שמישהו אחר קבע, נוצר אצלנו מתח. לא בכדי השינוי המשמעותי של אלמיידה התרחש בפנים. כשהוא החל לבדוק מה הנוסחה שלו לאושר והצלחה, הוא גילה כי השקיע מאמץ עילאי בדברים שלא באמת חשובים לאושרו האישי. ואם לא די בכך, האילוץ להיות במצב של אושר 24/7 גם הוא המצאה חסרת שחר שמולידה סטרס נוסף. אז מצד אחד קיר של הצלחה ומהצד השני קיר של אושר, והוא – עם המקל – מנסה לעבור.
אפילו חופשה מאולצת יכולה ליצור מתח
הפתרון שלו לבעיה היה להפסיק לנסות להיות מאושר בכוח ולזרום רגע עם קשת התחושות שלו. זה סיפק לו הצצה אותנטית אל מה שחשוב לו באמת. אם אני מתוסכל ממשהו, במקום להיות מתוסכל מזה שאני מתוסכל, עליי לבדוק מה גורם לתסכול. התשובה תצביע גם על מה מביא לי אושר ושמחה. זרימה עם מה שיש באותו רגע היא טכניקה מוכרת שאומנים משתמשים בה כדי ליצור. רומן מוראדוב מסביר ב- Fast Company כי פעמים רבות הסוד ליצירת אומנות הוא להפסיק ליצור. לא פעם אנו שומעים כמה אומן זה או אחר היה עילוי מבחינת פוריות יצירתית. אנו משתאים כיצד יצר מאות ציורים ועשרות פסלים בתקופה כה קצרה. מוראדוב, לעומת זאת, טוען כי אומנים רבים לוקחים הפסקות, לעיתים גם של שנים בין פרקי יצירתיות בקריירה. הם לא מביטים על מעשה ידיהם כפס ייצור, אלא יוצרים כאשר יש להם מה לומר לעולם.
קחו, למשל, את להקת רדיוהד. בין 1993 ל-2003 הוציאה הלהקה אלבום חדש בערך פעם בשנתיים. אחרי האלבום של 2003 נאלצו המאזינים להמתין כבר ארבע שנים לאלבום הבא, ואז עוד ארבע לזה שאחריו, וחמש שנים לאלבום נוסף. הפערים הללו ניכרים גם בשינוי הסגנונות בין האלבומים השונים. כשזה נוגע ליצירתיות, יש מגוון עצום של משתנים המשפיעים. אבל יש גם שורה תחתונה – אם יש מה לחדש, עושים. אם אין, לא בכוח. "העיסוק באומנות מכל סוג שהוא מחייב סבלנות עצומה", כותב מוראדוב, "כמו גם את המוכנות להניח את הכלים בצד, במקום להמשיך קדימה בעקשנות". הרפיית הכורח לעשות דברים עכשיו ועל פי תבנית ידועה מראש היא לא רק מתכון נגד מתח, יש בה יתרונות עבור היצירתיות. בזמן שהם לא יוצרים, מבשלים האומנים רעיונות חדשים, צוברים חוויות והתנסויות, ועושים ביניהן קישורים. זה נכון גם לאנשים שאינם עוסקים באומנות. פסק זמן הוא שיטה להגברת הפרודוקטיביות שבשנים האחרונות קשה להפסיק להיתקל בה. "העיכוב מספק לנו הערכה טובה יותר של עיסוקנו והבנה טובה יותר של הסביבה". אפשר לראות אפקט דומה גם בסיפור של אלמיידה, שכאשר עצר את המרדף המאולץ אחר האושר, קיבל פרספקטיבה אחרת על חייו.
טום יורק, סולן רדיוהד בהופעה בברצלונה, יוני 2018. ההפסקות הארוכות בין האלבומים הובילו את הלהקה ליצירתיות מוזיקלית ולרמת גיוון שאין לה אח ורע. קרדיט: Christian Bertrand / Shutterstock.com
האומנית והכותבת אפרת לבני מאמינה שהיגיון זה תקף גם בחופשה. "אין לכם מה להוכיח בזמנכם הפנוי", היא טוענת במאמר ב-Quartz. היא מציגה בו רעיון שעלול להיות שנוי במחלוקת, אך בהחלט מעורר מחשבה: במקום לנפוש בחו"ל, היא מזמינה את כולם לנסות לקחת חופש שבו נשארים בסביבה המקומית שלנו. הרציונל להצעה המגונה הזו מגיע מאותו מקום שממנו מגיע הצורך להפסיק לנסות להיות מאושרים או ליצור בכוח. "חופשה היא דבר מתיש כשאתה נוסע למקומות אחרים", היא מסבירה, ובמידה רבה כולנו יודעים שיש אמת בדבר, מי יותר מי פחות. כשאנו טסים לטייל במקומות חדשים, נוסף להתרגשות ולכיף צפוי לנו הרבה מאוד חוסר ודאות, אי נוחות בשל הבדלי שפה ותרבות, מרדף אחר אטרקציות, תקלות טכניות וכן הלאה. חופשות מהסוג הזה הן כיף עצום, אבל אי אפשר לומר שהן התגלמות השלווה עלי אדמות.
ומכיוון שאחת המטרות שלנו בחופשה היא גם רוגע ושלווה מהטירוף היומיומי, הרי שמדי פעם אפשר לשקול להמיר חופשה קלסית לפורמט מקומי. היתרון הבולט בהקשר שלנו הוא שזה חוסך מאיתנו רוגע בכפייה. כשאנו בחופש בסביבה המוכרת, אנו פנויים באמת לשהות במצב של שלווה. השהייה באזור הביתי בזמן חופש מעניקה לנו הזדמנות להכיר אותו בעיניים שאנו לא רגילים אליהן, שכן רוב הימים הן נעוצות בטבלאות, מצגות, כלי עבודה או לקוחות. צורת החופש הזו "משאירה אותך רענן ומספקת פרספקטיבה. והיא עשויה להיות המפתח לרעיון הגדול הבא שלך". נראה כי תוצר הלוואי הזה עובר כחוט השני בין כל צורות ההפסקה. אבל ליבו של העניין הוא באיכות החוויה שעולה משמעותית כאשר זורמים עם מה שיש. מבט מרענן על השכונה ועל העיר שלנו "שוטף את העיניים ואת הנפש", כותבת לבני. "אתה באמת מתענג על הסחורה הנדירה של זמן פנוי, במקום להתרוצץ בקדחתנות אחר מיצוי לכאורה של החופש, שגורם לך למעשה למתח".
האם טרחנו לבדוק מה מתאים לנו?
לבני סבורה כי יש לתופעה הזו שורשים פסיכולוגיים עמוקים. כשאנו 'דוקרים' יעדים על המפה, אנחנו שומרים על עצמנו עסוקים, גם בחופשה. "אחת הסיבות שבגללן אנו שומרים עצמנו עסוקים היא כדי להימנע מעצמנו, הפחד הסודי שבלי עבודה או לו"ז קשיח אנחנו כלום, כלים ריקים נסחפים באוקיינוס של שום-דבר". אפילו כשאנו עושים חופשות בטן-גב בחו"ל המוח שלנו מוצף בגירויים חדשים, כך שאין לנו הזדמנות להיות עם עצמנו. "כמובן, הבעיה היחידה עם הרעיון של בריחה הוא שכידוע, לכל מקום שתלך, שם תהיה". שוב עולה לנגד עינינו אותו דיסוננס בין מה שאנחנו מנסים לעשות ובין מה שאנחנו. אריק ברקר מתמצת את העניין ב- Barking Up The Wrong Tree: "הטעות הגדולה הראשונה שאנשים עושים כשהם מתכננים חופשה היא לחשוב יותר מדי על האירוע ומעט מדי על האישיות שלהם".
המשפט הזה, כך נראה, תקף לחופשה כמו ליצירתיות, כמו להצלחה, כמו למעבר עם מקל דרך שער. מאחר שאנחנו אנשים מוגדרים עם צורה מיוחדת משלנו, אנחנו לא יכולים לצקת את עצמנו לתוך תבניות מוכנות מראש. כשאנו עושים כך, אנחנו מאלצים את עצמנו פנימה וזה כואב בפינות ולא נוח. אז יש לנו שלוש אפשרויות: לחפש שער רחב מספיק לעבור בו, לשנות את זווית האחיזה במקל או פשוט לעזוב אותו על הרצפה. כל אחת מהאופציות תופסת, כל זמן שטרחנו לעצור ולבדוק עם עצמנו מה הוא זה שאנחנו בכלל מנסים להשיג.
תמונת כותרת: Deniza 40x / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האפקט המשחרר של אקראיות – וכיצד היא יכולה לעזור לנו לקבל החלטות נקיות יותר
וורן באפט וביל גייטס מציעים אלטרנטיבה לאופן שבו אנו חושבים על הזמן שלנו
אחד על אחד עם המחשבות – לא חייבים להרחיק לשממה כדי לבלות זמן איכות בגפנו
עוד מרדיו מהות החיים:
