מעבר מבוקר בין משימות והפסקות ימנע מאיתנו את תחושת התקיעות שבדרך ללא מוצא
במונחים של משאבים קוגניטיביים, מה עולה לנו יותר? לשבת לפתור תרגיל מתמטי במשך כמעט שעה או לשכב על הספה ולבהות בתקרה למשך אותו זמן? לנווט בארץ זרה לפי מפה או לנהוג הביתה בלי לחשוב בכלל על הפנייה הבאה? בניגוד למה שעשוי להיראות טבעי, כאשר אנחנו מרוכזים, כך טוען שריני פילאי במאמר שפורסם ב-Harvard Business Review, צריכת האנרגיה של המוח בזמן התמקדות במשימה ספציפית מהווה כ-5% מצריכת האנרגיה בגוף, לעומת 20% צריכה בזמן "מנוחה". כן, המוח שלנו עובד יותר כאשר אנחנו לא מרוכזים. איך זה יכול להיות? למה שהמוח יצטרך יותר חמצן ויותר אנרגיה זמינה בשביל בהייה בתקרה מאשר בשביל מאמץ עצים (ומתיש) כמו משוואה מתמטית בעלת פתרון באורך שלושה עמודי 4A?
כאשר אנחנו מרוכזים בדבר אחד, המוח בוודאי לא מכבה את כל שאר התהליכים החיוניים המתרחשים בו ובפיקודו, אבל הוא מעביר חלק לא קטן מהרשתות העצביות לאש קטנה. הרעיון הוא למרכז את תשומת הלב במשימה ובשל כך, רק האנרגיה הרלוונטית לאותה משימה, פחות או יותר, נצרכת. לא נפסיק לנשום בשביל משוואה מתמטית (בתקווה), אבל התעסקות מקבילה במה נלבש לארוחת הערב המשפחתית סתם תגבה אנרגיה יקרה ותעכב אותנו. כמובן שזו השאיפה, ובדרך אליה רובנו דווקא כן מכירים את התחושה של בזבוז משאבים וריכוז על כל מה שיכול להחליף משוואה מתמטית או כל משימה מפרכת אחרת. מ"מה נאכל לצהריים?" ועד ל"אולי יש דרך יותר מוצלחת לסדר את הספרים על המדף?" אבל נתמקד בעיקרון ולא בחדוות הביצוע.
לעומת זאת, כשהזמן לא לוחץ עלינו ואנחנו שרועים, נאמר, על כיסא נדנדה במרפסת, בוהים בצמרות עצים נעות ברוח, המוח שלנו עובר להילוך שיוט שנקרא בפי נוירולוגים "רשת ברירת המחדל". אנחנו כביכול נחים עכשיו, אבל המוח שלנו עושה הכול מלבד לנוח. הוא נע בין עבר, הווה ועתיד (בדגש מיוחד על עבר ועתיד, כמו שהוא אוהב). הוא שולה זיכרונות ומעבד אותם מחדש. חווה דעה, מפתח את הדמיון ומחבר בין חוויות שונות (כאלו שהתרחשו וכאלו שלא) לכדי תובנות, ספקות או שאר ספקולציות. לא מעט עבודה, כך מתברר.
במבט ראשון זה באמת לא נראה כמו עבודה קשה כל כך.
הרעיונות הכי טובים מגיעים במשמרת של הטייס האוטומטי
רבים מהרעיונות הכי יצירתיים ומבריקים נהגו בדיוק ברגעים שכאלה, מסבירה קריסטין וונג במגזין The cut – מנוחה מתחת לצמרות העצים, ריצה במסלול מוכר או אפילו בזמן הורדת שיערות מהרגליים. אותם רגעים המזוהים עם המושג "הטייס האוטומטי" – שבהם הפעולה מוכרת לנו עד כדי כך שהמוח שלנו מרגיש בנוח לנדוד למחוזות רחוקים, לקשור בין עולמות תוכן שונים ולהגות פתרונות יצירתיים לבעיות מורכבות.
בספרו Steal like an artist מעודד אותנו אוסטין קליאון לשמור זמן לפעולות של טייס אוטומטי, ואפילו לשיעמום. "הגיתי כמה מהרעיונות הטובים ביותר שלי כשהייתי משועמם. זו הסיבה שבגללה אני אף פעם לא שולח את החולצות שלי למכבסה. אני אוהב לגהץ אותן בעצמי – זה כל כך משעמם שאני כמעט תמיד מסיים עם כמה רעיונות טובים". קליאון מציע שבפעם הבאה שאנחנו חשים תקועים בחיפוש אחר פתרון יצירתי לבעיה, או מנסים להגות רעיון חדשני וכלום לא עולה – "שטפו את הכלים, צאו להליכה ארוכה או נסו לבהות בנקודה על הקיר הכי הרבה זמן שתוכלו. […] לכו לאיבוד. שוטטו. אתם אף פעם לא יודעים לאן זה יוביל אתכם".
האם שיטוט חייב להיות אל תוך מרחב אבסטרקטי של הגיגים על מנת לעורר יצירתיות? לאו דווקא. במאמר אחר שפורסם ב-Harvard Business Review נוגעים ג'קסון ג. לו ועמיתיו בשאלה כיצד אפילו מעבר בין משימות משפיע על החשיבה היצירתית שלנו ואיזה סוג של מעבר יהיה אופטימלי. דמיינו שאתם לקראת סוף היום בעבודה, ככה שהאווירה מתובלת במעט לחץ זמן, ופתאום מונחות על שולחנכם שתי בעיות שיש לפתור. שתיהן מורכבות ודורשות חשיבה יצירתית, מתאר לו. לצורך העניין, לרשותכם שעה. האם תבלו את המחצית הראשונה של הזמן בניסיון לפתור את הבעיה הראשונה ולאחר מכן תחליפו לשנייה? האם תדלגו בין השתיים במרווחי זמן שתקבעו לעצמכם מראש? או שמא תלהטטו ביניהן על בסיס תחושתכם האישית? "אם אתם דומים למאות האנשים שבפניהם הצגנו את השאלה, אתם כנראה תבחרו ללהטט בין הבעיות על פי תחושה. אחרי הכול, הגישה הזו מציעה אוטונומיה מקסימלית וגמישות לעבור מבעיה אחת לאחרת כשאתם מרגישים תקועים", מסכם לו את תוצאות המחקר הפותח מתוך סדרת מחקרים בנושא.
הרעיונות הכי טובים מגיעים במשמרת של הטייס האוטומטי
רבים מהרעיונות הכי יצירתיים ומבריקים נהגו בדיוק ברגעים שכאלה, מסבירה קריסטין וונג במגזין The cut – מנוחה מתחת לצמרות העצים, ריצה במסלול מוכר או אפילו בזמן הורדת שיערות מהרגליים. אותם רגעים המזוהים עם המושג "הטייס האוטומטי" – שבהם הפעולה מוכרת לנו עד כדי כך שהמוח שלנו מרגיש בנוח לנדוד למחוזות רחוקים, לקשור בין עולמות תוכן שונים ולהגות פתרונות יצירתיים לבעיות מורכבות.
בספרו Steal like an artist מעודד אותנו אוסטין קליאון לשמור זמן לפעולות של טייס אוטומטי, ואפילו לשיעמום. "הגיתי כמה מהרעיונות הטובים ביותר שלי כשהייתי משועמם. זו הסיבה שבגללה אני אף פעם לא שולח את החולצות שלי למכבסה. אני אוהב לגהץ אותן בעצמי – זה כל כך משעמם שאני כמעט תמיד מסיים עם כמה רעיונות טובים". קליאון מציע שבפעם הבאה שאנחנו חשים תקועים בחיפוש אחר פתרון יצירתי לבעיה, או מנסים להגות רעיון חדשני וכלום לא עולה – "שטפו את הכלים, צאו להליכה ארוכה או נסו לבהות בנקודה על הקיר הכי הרבה זמן שתוכלו. […] לכו לאיבוד. שוטטו. אתם אף פעם לא יודעים לאן זה יוביל אתכם".
האם שיטוט חייב להיות אל תוך מרחב אבסטרקטי של הגיגים על מנת לעורר יצירתיות? לאו דווקא. במאמר אחר שפורסם ב-Harvard Business Review נוגעים ג'קסון ג. לו ועמיתיו בשאלה כיצד אפילו מעבר בין משימות משפיע על החשיבה היצירתית שלנו ואיזה סוג של מעבר יהיה אופטימלי. דמיינו שאתם לקראת סוף היום בעבודה, ככה שהאווירה מתובלת במעט לחץ זמן, ופתאום מונחות על שולחנכם שתי בעיות שיש לפתור. שתיהן מורכבות ודורשות חשיבה יצירתית, מתאר לו. לצורך העניין, לרשותכם שעה. האם תבלו את המחצית הראשונה של הזמן בניסיון לפתור את הבעיה הראשונה ולאחר מכן תחליפו לשנייה? האם תדלגו בין השתיים במרווחי זמן שתקבעו לעצמכם מראש? או שמא תלהטטו ביניהן על בסיס תחושתכם האישית? "אם אתם דומים למאות האנשים שבפניהם הצגנו את השאלה, אתם כנראה תבחרו ללהטט בין הבעיות על פי תחושה. אחרי הכול, הגישה הזו מציעה אוטונומיה מקסימלית וגמישות לעבור מבעיה אחת לאחרת כשאתם מרגישים תקועים", מסכם לו את תוצאות המחקר הפותח מתוך סדרת מחקרים בנושא.
כיצד לעצור לפני שהקפה גולש?
במחקר המשכי שביצעו לו ועמיתיו נמצא שאנשים שהחליפו בין משימות במרווחי זמן מוגדרים מראש היו אלו שהביאו את הרעיונות הכי חדשניים וטובים ולעומתם, אלו שהחליפו בין משימות על פי שיקול דעתם הגיעו לתוצאות פחות טובות מול אותן בעיות. הם נטו להגדיר רעיונות כ"חדשים" גם כאשר הם היו מאוד דומים לרעיונות הקודמים שלהם ובאופן כללי נראה היה שעקומת השיפור שלהם בפיתוח חשיבה יצירתית הייתה מוגבלת.
מה יש בו במעבר המבוקר שמשפר את הביצועים? "נראה שאנשים נכשלים להבחין מתי חשיבה נוקשה מזדחלת פנימה […] אנחנו לרוב מגיעים למבוי סתום מבלי להיות מודעים לכך. אנחנו מוצאים את עצמנו חגים במעגלים סביב אותם רעיונות לא אפקטיביים ולא מבחינים בכך שהגיע הזמן לעבור הלאה", כותב לו. ובמילים אחרות, היכולת שלנו להבחין בכך שאנחנו במבוי סתום היא אולי לא כל כך מדויקת כפי שאנחנו חושבים. מסתבר שלרוב אנחנו מרגישים בכך רק אחרי שכבר די הרבה זמן אנחנו מסתובבים סביב עצמנו מול תמרור כחול של "דרך ללא מוצא". אם רק היה קפה שיגלוש ויקפיץ אותנו מהמשימה שבה שקענו עד כלות החשיבה.
אם נשלב את שתי ההצעות – זו של קליאון וזו של לו – נקבל יום עבודה אידיאלי, עם זמן מוקצב מראש לפתרון בעיה מסוימת ולאחר מכן חלון זמן מוגדר להליכה בפארק, לתפירה, או לגלישת גלים. You name it. בתום חלון זה תוקדש שוב מסגרת זמן לריכוז בבעיה אחרת, מטלה או פרויקט כלשהו, וחוזר חלילה. "השתמשו בטיימר אם אתם צריכים", מציע לו ומדגיש את חשיבות הגבולות, לשני הכיוונים: אל לנו לחכות לתחושת התקיעות מול בעיה בשביל לעשות את השיפט בינה ובין זמן שיטוט מוחי – אנחנו כבר יודעים שזה ייקח אותנו הרבה מעבר לנקודת האין מוצא, ויעלה לנו מחיר יקר. ובאותה נשימה, מומלץ להגדיר מראש את חלון הזמן לגלישה ולא לחכות לתחושת המיצוי כדי לעלות חזרה מהים. כולנו יודעים שזה פשוט לא יקרה. קצת כמו שאנחנו עוברים לנתיב הימני 100 או 200 מטר לפני הפנייה ימינה, כדי לא להתנגש באי התנועה, כך מומלץ להתנהל עם חשיבה יצירתית. תנועה שבאה קצת לפני הזמן תותיר אותנו תמיד עם טעם של עוד. טעם של קפה חזק וחם בתוך גבולות הג'זווה ולא כזה הניתז לכל עבר.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההרצאה השבועית של TED: כיצד גבולות ואילוצים מולידים חופש ויצירתיות?
פרופסור משה בר מראיין את השף אייל שני – איך לתחזק קרקע פורייה לרעיונות יצירתיים?
עומד לרשותנו שפע של מקורות לצמוח מהם – אין סיבה שנבחר רק באח
עוד מרדיו מהות החיים:
